דוקטור בפניה לאחות ראשית: "אוקיי, אני מבין את הקושי, אבל יש לנו נוהל ולכן עלינו לנתק ממכונת ההנשמה את ישראל; זה קשה, אבל הוא על כסא גלגלים וע"פ מדד התפקוד יש 2 חולים שעדיפים עליו".

אחות ראשית בתגובה: "דוקטור, ישראל לא מרותק לכסא גלגלים, הוא סתם יושב עליו כי אין לו מיטה במסדרון, הנה הוא הולך".

השיחה הזו נשמעת סוריאליסטית למדי, נכון? אבל לצערנו היא קרובה מתמיד להיות מציאותית.

ועדה מייעצת 'בלתי תלויה' הגישה למשרד הבריאות את מסמך ההמלצות שחיברה, המפרט את תיעדוף החולים הקשים, במקרה בו נגיע לשעת חירום חס וחלילה, ורופאים יצטרכו – שלא לומר יחויבו, לתעדף את מי לחבר למכונת הנשמה.

אז קודם כל בואו ננקה את השולחן ונגיד זאת בצורה ברורה:
נכון שיהיה נוהל כזה. חובה שיהיה נוהל כזה!

מה שלא נכון הוא, זה שסדר העדיפות ייקבע בין היתר משום שאדם כזה או אחר מרותק לכסא גלגלים או למיטה.

כן, שמעתם, או יותר קראתם, נכון: חלק מהפרמטרים – ע"פ מסמך ההמלצות – קובעים כי אדם המרותק לכסא או מיטה יהיה בעדיפות שלישית מתוך ארבע; נכון, ללא קשר למצבו הנשימתי.

כן, שמעתם, או יותר קראתם, נכון: חלק מהפרמטרים – ע"פ מסמך ההמלצות – קובעים כי אדם המרותק לכסא או מיטה יהיה בעדיפות שלישית מתוך ארבע; נכון, ללא קשר למצבו הנשימתי

"אתם חייבים להילחם על זה" זעקה הסביבה הקרובה אלינו.
"תכתבו למשרד הבריאות" המליצו לנו רבים וטובים.

אז כתבנו. מעל 7,000 מיילים נשלחו אל משרד ראש הממשלה, שר הבריאות הנוכחי ואל קודמו בתפקיד. נלחמנו! הוקמה קואליציה המונה מעל 40 ארגוני זכויות אנשים עם מוגבלות שהתאגדו לכדי כוח אחד, נפגשנו עם בעלי תפקידים ועד הגעה אל חלק מכותבי המסמך!

אך לצערנו המסמך הוגש, תפקידה של הועדה הסתיים, ועתה נותר להמתין ולראות האם משרד הבריאות יאמץ המלצות אלו.

מה עכשיו? עכשיו נשאר לכם לקוות שאתם, או מי מקרוביכם, לא ירותק לכסא או מיטה – גם אם לא לצמיתות, כי זה עלול זה להיות בדיוק ברגע שבו הרופא האחראי ייאלץ להחליט את מי להנשים: את חולה הלב-ריאה שתפקוד נשימתו נמוך ממילא אך עומד הוא, או של זוגתו, בעלת הריאות של שחיין אולימפי, אך מרותקת לכסא גלגלים.

נעם כהן, 36, מתגורר בראשון לציון, עובד במכללה למינהל, פעיל חברתי למען זכויות צעירים עם מוגבלות במסגרת תנועת לינק20 ביוזמת קרן משפחת רודרמן ומסגרות נוספות, מעריץ מושבע של הופעות חיות, מכור למוזיקה (לעולם לא תתפסו אותו ללא אוזניות) ולא יכול בלי קפה של בוקר במרפסת לפני תחילת כל יום עבודה.

בגיל 62 הגעתי למנהלת משאבי אנוש במקום עבודתי והודעתי לה שאני מעוניינת לפרוש. התגובה המיידית שלה הייתה "אבל את לא נראית".

"איך אני אמורה להיראות?", שאלתי בצחוק. "עם מקל ביד?" ככה התחילה ההיכרות האישית שלי עם הגילנות.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגו"ניט וקרן אלי ודליה הורוביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים, מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו.
לפעמים הוא נושא אותו על כתפו.
לפעמים משא התיק נסבל,
ולפעמים סחיבתו נדמית קשה מנשוא
– יש רגעים כאלה.
ויש רגעים בהם הוא שואל את עצמו
– מה יהיה אם אניחו מידי?
מה יהיה אם אוריד את התיק מגבי?
אבל לא באמת יש אופציה כזו.
מדובר בסוג של חלומות בהקיץ.
סוג של פנטזיה.

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו,
ועל אף שיכול שמדובר
בעניין של כמה שנים,
הוא מרגיש כאילו הוא נושא אותו
על גבו ואיתו חיים שלמים.
הוא מנסה להיזכר מה היה קודם,
אי-אז, בטרם הונח על גבו התיק,
אבל הזיכרון נעשה מעורפל
והתמונה היחידה שעולה במוחו
היא דמותו-שלו עם התיק שאיתו,
התיק שאותו הוא נושא על גבו.