תופעת "העלות השקועה", ה-Sunk Cost, היא תופעה פסיכולוגית ידועה. אנחנו מכוונים למטרה מסוימת, ומוכנים לשלם מחיר כדי להגיע אליה. אולם בדרך ישנן מהמורות, שלעתים לא צפינו. או אז נשאלת השאלה – האם להמשיך עד למטרה בכל הכח או להחליט על שינוי? אולי לחזור בחזרה? אולי להמשיך לכיוון אחר?

העלות השקועה באה לידי ביטוי כשאנחנו מחליטים ללכת בכל הכח עד הסוף, מכיוון שכבר השקענו כל כך הרבה עד כה, וויתרנו על המון, אז מה – עכשיו נוותר? מה יהיה עם כל מה שויתרתי עליו עד כה, הכל ילך לפח? ירד לטמיון?

אז אנחנו ממשיכים עד הסוף, למרות שבאותה נקודה – בהסתכלות אובייקטיבית (עד כמה שניתן) – היה עלינו לבחור בדרך שונה, לשים את המחסום הפסיכולוגי הזה בצד ולהתגבר עליו.

מכיוון שכבר השקענו כ"כ הרבה עד כה, אז עכשיו נוותר? מה יהיה עם כל מה שוויתרנו עליו עד כה? הכל ילך לפח? אז אנחנו ממשיכים עד הסוף, למרות שהיה עלינו להתגבר על המחסום הפסיכולוגי הזה ולבחור בדרך שונה

בני גנץ ניצב כעת בצומת דומה.

הוא ויתר על המון כדי להגיע למטרה ששם לעצמו – להחליף את נתניהו ולשמש כראש הממשלה.

לצורך כך הוא נכנס לממשלה שלא האמין בה במקור (אחרת היה נכנס אליה מראש), מתוך כוונה (נראה שהכוונה כנה) להכניס יציבות למערכת הפוליטית באותה נקודת זמן – לאחר שלוש מערכות בחירות והתמודדות קשה עם משבר הקורונה.

גנץ, בהתנסות הפוליטית הראשונה שלו, ניצב מול שחקנים פוליטיים מנוסים וחריפים. את כל מה שהם למדו על נפתולי הפוליטיקה, גנץ עדיין לא הספיק לחוות על בשרו באופן בלתי אמצעי. גנץ האמין שאם יחתום על הסכם קואליציוני, הסכם זה יכובד. אולם המציאות מראה, שההסכם הזה משמש כקלף ניגוח אסטרטגי-פוליטי נגדו כמעט בכל צומת החלטה.

הליכוד מצפה ממנו לדבוק בהסכם, אחרת יפרקו את הממשלה וילכו לבחירות (במיוחד על רקע הסקרים שאנחנו שומעים עליהם כמעט בכל בוקר), אך כשעל הליכוד לכבד את ההסכם, צעד כזה איננו מובן מאליו וגנץ צריך להלחם על כל צעד ושעל.

כנ"ל לגבי תקציב המדינה. ממשלת האחדות-קורונה התכנסה לה יחדיו כדי לתת מענה לאומי למשבר הקורונה על כל צדדיו (כלכלית, בריאותית, יציבות פוליטית). אולם המציאות מראה, שהממשלה מתעסקת יותר בנושאים שהקשר בינם לבין הקורונה מוטל בספק (במקרה הטוב), מאשר בנושא שלשמו התכנסנו (וראו את התבטאותו של השר צחי הנגבי בהקשר זה). אחד ההיבטים הבולטים בכך הוא המאבק הבלתי נתפס סביב תקציב המדינה.

גנץ, בהתנסותו הפוליטית הראשונה, ניצב מול שחקנים פוליטיים מנוסים וחריפים. הוא האמין שאם יחתום על הסכם קואליציוני – ההסכם יכובד. אך המציאות מראה שההסכם משמש קלף ניגוח אסטרטגי-פוליטי נגדו כמעט בכל צומת החלטה

תקציב המדינה הוא הכלי האסטרטגי הראשון במעלה של מדינת ישראל. הדבר הראשון, ואולי היחיד, שהממשלה הזו היתה צריכה לפתור הוא סוגיית התקציב (וראו את הפרת חוק יסוד: הכנסת בהקשר זה). הויכוח הבלתי נגמר סביב כן/לא תקציב, כן/לא תקציב חד/דו שנתי וכו' נסוב סביב סוגיות פוליטיות-מפלגתיות במהותן, ולא סביב מהו התקציב הטוב והנכון ביותר לעם ישראל ולמדינת ישראל בתקופה זו, בה רמת אי הוודאות היא מהגבוהה שידענו. המאבק הבלתי נתפס הזה משפיע גם על ההיערכות האסטרטגית של צה"ל סביב תכנית החומש, "תנופה".

גנץ, ככל הנראה, ממשיך בכל הכח לעבר המטרה, למרות מה שהמציאות מראה לו. למרות שכל מה שחשב שיקרה, אינו קורה. שהדרך לכסא ראש הממשלה רצופת מהמורות שלא צפה. ושבדרך, גם אם יגיע, המחיר למדינת ישראל יהיה כבד מדי ביחס למה שחשב.

דווקא כעת זהו צומת ההחלטה החשוב ביותר בקריירה הפוליטית של גנץ, שיראה ממה הוא עשוי ולאן ילך מכאן. האם יאפשר ל"פסטיבל" הפוליטי להמשך – על חשבונו ועל חשבון טובת האינטרס הלאומי-ממלכתי של מדינת ישראל – או שיחליט שזהו, אין ברירה, חייבים ללכת לדרך אחרת, כי המציאות מוכיחה אחרת, ומי שחשב שיוכל לסמוך עליו, מראה אחרת. האם יוכל להמלט מהעלות השקועה?

רכז התכנית הבינלאומית בממשל במרכז הבינתחומי הרצליה ודוקטורנט במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. עוסק בתהליכי קבלת החלטות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור עשירי בארץ, אוהב ועוקב אחרי ספורט מכל הסוגים (כדורגל, כדורסל, טניס, פוטבול, בייסבול...).

מחקר בינלאומי ענק מוכיח כי אם לא נצליח לחבר את כלל הקבוצות בחברה הישראלית – לא נבלום את מגפת הקורונה.

החברה הישראלית ניצבת בימים אלה מסוגרת, משוסעת ומפולגת בפני משבר משולב חסר תקדים – בריאותי, כלכלי, פוליטי וחברתי. תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים אותנו שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם האתגר הזה, טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם. לא זו בלבד, אלא שגם הפעולות האישיות הבסיסיות הנדרשות כדי לבלום את המגפה ולקצר את הסגר – הקפדה על ריחוק פיזי, היגיינה וחבישת מסיכות – נטועות בדיוק בהקשר זה של תחושת שייכות לקולקטיב.

תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם האתגר חסר התקדים הזה – טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם

בשבועות האחרונים בוצע מחקר בינלאומי משווה, הגדול מסוגו, שבו מעל 100 חוקרים מכל העולם (כולל הח"מ מהאוניברסיטה העברית) בחנו בקרב עשרות אלפי אזרחים מ־67 מדינות, ובהם יותר מ־1200 אזרחים ישראלים, מה ישפיע יותר מכול על נכונותם לציית להנחיות.

המחקר מצא שהגורם הראשון במעלה שמניע אנשים לציית להנחיות המרחק וההיגיינה הוא מידת ההזדהות הקבוצתית-לאומית שלהם, כלומר המידה שבה הם חשים מחוברים לקבוצת הלאום שלהם, ומגדירים אותה כמרכזית בזהותם. ככל שהחיבור לקבוצה חזק יותר, אנשים מצייתים יותר להנחיות שמטרתן בלימת המגפה – זאת מעל ומעבר להשפעת גורמים אחרים כמו מצב כלכלי, אידיאולוגיה או דתיות. הממצא המרתק הזה הוא בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שבה יש קבוצות ואזרחים רבים שאינם חשים חלק מהקולקטיב, ואף מודרים על ידי המדינה ונציגיה. מכאן שאם לא נצליח להגביר את תחושת השייכות של כלל האזרחים לקולקטיב האזרחי – ובמיוחד של הערבים והחרדים – לא נצליח לבלום את המגפה.

מצבי משבר יכולים להוביל להידרדרות, אבל גם מהווים הזדמנות ייחודית לשיפור היחסים בין קבוצות בחברות שסועות. מצד אחד, המשבר הבריאותי הנוכחי הוא הזדמנות אדירה לחברות שמורכבות מתת-קבוצות שיש ביניהן קונפליקט ועוינות, כמו בישראל. מול האויב המשותף, נוצרת הזדמנות ייחודית לגבש זהות-על משותפת עם מטרת-על משותפת – בלימת הנגיף – שכן בסיטואציה ייחודית כמו זו בולטת התלות ההדדית בין הקבוצות. תלות הדדית כזו נוכח מטרה משותפת נושאת בחובה פוטנציאל להעמקת החיבור, לריכוך המתחים וליצירת יחסים סובלניים ומכבדים יותר בין הקבוצות בחברה.

ככל שהחיבור לקבוצה חזק יותר, אנשים מצייתים יותר להנחיות לבלימת המגפה – בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שרבים מאזרחיה אינם חשים חלק מהקולקטיב ואף מודרים ע"י המדינה ונציגיה

מצד שני, איום מוחשי כל כך על החיים והבריאות, המלווה בפגיעה כלכלית קשה, מוביל בני אדם באופן טבעי להתכנסות ולהתלכדות בתוך קבוצת הזהות המצומצמת שלהם. במצבי משבר ואיום גם מתעצמים הסטריאוטיפים והדעות קדומות כלפי קבוצות מיעוט ורווחת הנטייה לחפש אשמים, ותמיד הם יימצאו בקבוצת ה"חוץ". כך גם בישראל: מאשימים את החרדים בגלל הישיבות, את הערבים בגלל החתונות, את החילונים והשמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת, וכן הלאה – אלה תמיד "האחרים" שאשמים במשבר ואחראים לפגיעה ביכולתה של החברה להתמודד איתו.

בישראל, אם כך, הפוטנציאל לשיפור היחסים לא התממש, ואנו רואים תהליך מדאיג של התכנסות הקבוצות לתוך עצמן והתחזקות של הקולות המאשימים קבוצות אחרות באחריות להחרפת המגפה ולהחזרת הסגר. העוינות בין הקבוצות רק גדלה, ומחלישה כל תהליך של גיבוש זהות קבוצתית משותפת מול הנגיף. זה תהליך הרסני, שמפורר את החברה ופוגע קשות ביכולתנו לבלום את המגפה.

למנהיגות ולשיח הציבורי יש תפקיד עצום בהנעת תהליכים בין-קבוצתיים בעת משבר, והם יכולים להוביל לעבר החרפת היחסים או לעבר לכידות וסולידריות. ואכן, התהליך השלילי שמתרחש בישראל לא קורה בחלל ריק, והממשלה והעומד בראשה תרמו לו תרומה מכרעת. אחרי שנים של הסתה נגד ציבורים שונים והאשמתם במיני האשמות שקריות, החברה הישראלית עומדת מפולגת מול משבר שמחייב המתמודדות משותפת.

גם בעיצומו של המשבר, ראש הממשלה וחלק משריו מטיחים בציבורים שונים האשמות שונות, חלקן שקריות, לגבי התנהלותם שמובילה להפצת הנגיף ותוקפים את המשטרה ואת הפקידים שעובדים מסביב לשעון כדי לטפל במשבר הבריאותי והכלכלי. במקום מנהיגות שתנסה לקדם חיבור ותחושת שייכות של כלל האזרחים, הממשלה הנוכחית מניעה שיח מסוכן של פילוג ושיסוי, ובכך תורמת באופן ישיר לפגיעה בהקפדה על ההנחיות ולהשתוללות המגפה.

כך גם בישראל: מאשימים חרדים בגלל הישיבות, ערבים בגלל החתונות, חילונים ושמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת. אלה תמיד "האחרים" שאשמים במשבר

כיוון שהממשלה נוהגת בחוסר אחריות משווע כזה, האחריות לעשות אחרת מוטלת על כולנו. החברה הישראלית נמצאת ברגע היסטורי בהקשר של היחסים בין הקבוצות השונות בה. מתוך ממצאי המחקר שהצגנו עולה כי אנו נמצאים בסיטואציה ייחודית שבה חיבור של כלל הקבוצות בחברה אינו רק צורך חברתי או כלכלי, אלא שהוא הדרך היחידה להתגבר על המשבר הבריאותי העצום.

זו קריאה למנהיגים ברמה הארצית והמקומית, לעיתונאים, למעצבי דעת קהל, למנהלים בכירים במשק ועוד: לכולנו יש אחריות עמוקה לתת לכלל הקבוצות תחושת שייכות – ובייחוד לערבים ולחרדים. עלינו להפסיק להאשים קבוצות אחרות בחברה, להדגיש שיש כאן מאבק משותף, להזכיר שוב ושוב שיש תלות הדדית בין כולנו ושרק ביחד נצליח – ולגבות זאת במעשים שיגברו על קולות ההסתה והפירוד שמגיעים מהממשלה, כדי להוביל את החברה בישראל לבלימת המגפה ולתחילתו של ריפוי חברתי.

עירן הלפרין הוא הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ייסד ומוביל את המעבדה לחקר סכסוכים בין קבוצות ויישובם באוניברסיטה העברית בירושלים. ייסד את מרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי ומשמש כיו"ר השותף והפסיכולוג החברתי הבכיר בארגון. שימש כדיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

רון גרליץ הוא מנכ"ל אקורד – פסיכולגיה חברתית לשינוי חברתי. היה מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, ארגון יהודי-ערבי לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. רון הוא מומחה בתחום מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים ומערכת היחסים שבין האזרחים היהודים והערבים בישראל. בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדיניות ציבורית, שניהם מהאוניברסיטה העברית ובהצטיינות.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כמין פתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל, אבל האמת היא שהיא חלק אינטגרלי מהשלום, וכאשר מבינים את מהותו של המהלך כולו, מבינים למה.

ארצות הברית החליטה לצאת מן המזרח התיכון. זה עומד בבסיס ההסכם בין ישראל לאמירויות. המאמץ האמריקני לצרף גם את סעודיה יוכל לבוא לידי סיום רק אחרי שתוכרע שאלת ירושת הכתר בין מוחמד בן סלמאן לבין הנסיכים. ואלו, מצידם, מתנגדים לעצם הרעיון שבן יירש את אביו במקום לנהוג על פי המסורת הבדווית לפיה השבט מכריע ולא עקרון הירושה.

עסקת הנשק הגדולה שעיקרה מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות מתוארת אצלנו כפיתיון לאמירויות לעשות שלום עם ישראל. אבל האמת שהיא חלק אינטגרלי ממנו. כשמבינים את מהות המהלך כולו, מבינים למה

השאלה שנשאלת בארצות הברית היא מי ימלא את החלל הריק שארצות הברית תשאיר אחריה: האם איראן, כמו שחוגים חזקים ב-CIA סבורים, או ברית הסונים עם ישראל, כפי שהבית הלבן תחת טראמפ סבור.

המפלגה הדמוקרטית, כפי שראינו בימי אובמה, הולכת בעקבות בכירים ב-CIA וההערכה שאיראן היא בעלת הברית העדיפה. האסכולה הזאת התגבשה כאשר בכירי ה-CIA שפעלו באפגניסטן ראו במו עיניהם כיצד מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון חסרת תועלת, ועד כמה איראן, כשכנה חזקה, חשובה לארצות הברית כדי לייצב את המצב באפגניסטן.

בעיראק הדברים היו ברורים יותר – בעלת הברית העיקרית של ארצות הברית לעשיית סדר כלשהו בעיראק השסועה הייתה איראן, והפוליטיקאים הפרו-איראנים היו גם המקורבים ביותר לארצות הברית.

הבעיה, כמובן, היא שאיראן היא לא הפתרון אלא הבעיה, והכסף שקיבלה מאובמה הושקע לא בהגברת היציבות האזורית, אלא בטיפוח הטרור. גם יחסיה המיוחדים עם סין ועם רוסיה יקנו לארצות הברית מעמד שלישי בחשיבותו, וזאת תהיה הזדמנות לאיראן לנצל את החלל הריק שייווצר עם נטישת ארצות הברית את ידידיה, כדי להכניס את סין.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, על פי דוקטרינת אובמה.

הבעיה היא כמובן, כפי שמוכח במקומות רבים בעולם, שהפוליטיקאים לא מרשים לעובדות לקלקל להם את התזה, וממשל דמוקרטי עלול בהחלט להעדיף את איראן על פני הערבים, עפ"י דוקטרינת אובמה

לפיכך, טראמפ כבר מקים את המערכת הערבית-ישראלית שתשמש ככוח שיבלום את סין, דרך איראן, מלחדור למזרח התיכון, ופירוש הדבר חידוש המלחמה הערבית-פרסית שהתחוללה בימי סדאם חוסיין, וחידוש המלחמה על חבל אחוואז, שהוא החבל הערבי של איראן, שבו מרוכז עושר הנפט של איראן.

המהלך הזה יתאפשר רק אחרי שסעודיה תצטרף למהלך, ורק אחרי שמשפחת המלוכה תתאחד מאחורי בן סלמאן.

עסקת הנשק לאמירויות היא חלק אינטגרלי מן השלום כמהלך אזורי כולל של הקמת נאטו אזורי הכולל את ישראל ומדינות ערב.

הבעיה עם הסכמת ישראל לעסקה איננה בעצם העסקה, אלא בנסיבות שבהם ראש הממשלה הסתיר את העסקה מגורמי הבטחון בישראל. אבל זאת כבר שאלה אחרת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.