ארבעים ושמונה שוטרים מונה יחידת האופנוענים של המשטרה, כך על פי הכתבה של "כאן 11". היחידה הכי רווחית במשטרת ישראל. עיקר עיסוקה הוא הטלת מיסים על אזרחי המדינה. התירוץ הרשמי הוא כמובן "מלחמה בתאונות הדרכים" ו"אכיפת החוק". אלה מילים יפות למתן דוחות של 1,000 שקל האחד.

בכתבה רואים את אזורי הציד של השוטרים – הפקקים בכביש 20 (דרך איילון) ובכביש 4. שני צירים מרכזיים במרכז הארץ עמוסי תנועה ועמוסי פקקים. אז נכון שאסור לדבר/להחזיק/לתפעל את הנייד תוך כדי נהיגה, אבל מה כבר יכול לקרות בפקק? איזו קטסטרופה יכולה להתרחש במהירות 5 קמ"ש?

נהגים יושבים דקות ארוכות בפקק, לרוב לבד במכונית. בשלב מסוים היד נשלחת באופן אוטומטי לנייד. בין גז לברקס הם בודקים הודעות, אולי מקלידים משהו קצר. העיניים לא על הכביש בשניות הללו וזה לכאורה מסוכן מאוד. אבל על הכביש לא קורה כלום. מקסימום הפקק התקדם בעוד שלושה מטרים. וואו. איזו דרמה.

את הרגע הזה, בו הנהג המשועמם לוקח את הנייד ליד, מחפשים השוטרים. האופנוענים כלל לא מנסים להסוות את עצמם. הנהגים כל כך עסוקים בדברים אחרים שהם נופלים למלכודת כמו זבובים.

"תתפסו את העבריינים האמיתיים" אומרת אחת הנהגות לשוטר. היא תופסת את העבירה שעשתה כקשקוש. כמשהו קטן שהשוטרים נטפלים אליו. היא מבינה היטב שהיא יכולה גם לאחוז בנייד וגם לנהוג בפקק בלי שום בעיה.

התעסקות בנייד בזמן נהיגה עלולה לגרום לתאונות קשות. על כך אין חולק. לכן בא המחוקק וקבע קנס של 1,000 שקל על עבירה זו. התאונות הקשות קורות בכבישים פתוחים ובמהירויות גבוהות, אבל הכי קל לתפוס נהגים בפקק בכביש 4.

מה האפקט של הפעולה המשטרתית הזו? הרי רובם המוחלט של מקבלי הדוחות הם נהגים נורמטיביים שומרי חוק. אנשים שבזכות המשכורת שלהם מדינת ישראל משלמת את המשכורות של השוטרים. עם כל דוח כזה, האמון במשטרה חוטף מכה. גם ככה האמון שרוחש הציבור למערכת אכיפת החוק הוא נמוך מאד. ובכל יום מצטרפים עוד מאות אנשים למעגל חוסר האמון. רובם מרגישים כמו הנהגת בסרטון, שהמשטרה תפסה אותם על שטות.

הם גם מרגישים מרומים, כי כשהשוטר תפס אותם בפקק, הוא לא עושה עבודה אחרת. עבודה שהיינו מצפים ממנו שיעשה ושיתפוס עבריינים אמיתיים. נהג שחטף דוח בפקק של יום חמישי, ממשיך לקרוא על ההרוגים בתאונות שהתרחשו בסוף השבוע בכבישי הדרום, בכביש 60, בכבישי הגליל, ושום דבר לא משתנה – חוץ מה-1,000 שקל שנזרקו לפח.

מה אני הייתי עושה? מפזר את יחידת האופנוענים לכבישים המסוכנים ושם מראה נוכחות. שיסעו גם 200 קילומטר ביום בלי אף דוח. אבל בטוח שיוכלו לתפוס נהגים שמתעסקים עם הנייד במצבים מסוכנים באמת ולא בפקק.

כמו כן, יש לעבור לשיטת חינוך אחרת עם דגש על הדבר הכי בסיסי בנהיגה: איתות. הייתי מציב שוטרים בכל מיני צמתים וכבישים ראשיים. כל שוטר יצוייד במצלמה ומסופון. נהג שלא מאותת, משלם על המקום חמישים שקלים. במזומן או בכרטיס אשראי. בלי אפשרות לערער. מי שלא משלם יכול להשאיר את האוטו במקום ולהמשיך ברגל. הגרר יהיה על חשבונו.

המטרה היא להחזיר לנהגים את ערכי הבסיס של הנהיגה. מי שמאותת מסתכל במראה. מי שמאותת מודע יותר למה שקורה בכביש. מי שמאותת מודיע לאחרים את כוונתו ובכך תורם לבטיחות משתמשי הדרך.

מצד אחד חמישים שקלים זה לא עונש כבד, מצד שני הוא עונש מיידי. אט אט נהגים יחזרו לאותת, להסתכל במראות ולאפשר לאחרים להשתלב בתנועה.

כשצריך לתקן משהו מקולקל, צריך לטפל בשורש. אין טעם לחלק דוחות של 1,000 שקל, אם לא השגת בזה איזשהו שינוי התנהגותי ברמת איכות הנהיגה.
ובנוסף, כשיראו שמשטרה עושה פעולות הגיוניות ונכונות, ולא מתפקדת כזרוע נוספת של מס הכנסה, האמון בה היה גובר לאט לאט.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

ארמנים הגיבו בפליאה לאחרונה כאשר בנימין נתניהו מתח ביקורת על טורקיה על כך שלא הכירה ברצח העם הארמני על ידי העות'מאנים לפני מאה שנה.

אחרי הכל, ישראל עצמה נמנעת מהכרה כזאת בשואה הארמנית במשך עשרות שנים, תוך התעלמות מכך שארמנים רבים חשים קרבה ליהודים. האם סוף סוף מתחולל שינוי? עד כמה שזה נשמע נאיבי, אני מייחל לכך שכן.

גריגור הובהניסיאן הוא שגריר ארמניה לשעבר בארצות הברית ובמקסיקו, ושירת כסגן שר החוץ.

הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט מת במהלך הכהונה הרביעית שלו. יש אומרים שאלמלא מת היה נבחר גם בפעם החמישית. בו ביום השביעו את הארי טרומן סגנו לנשיא. בכהונתו השנייה טרומן נבחר בבחירות. במהלך כהונתו הגבילו בחוק את מספר הכהונות של הנשיא לשתיים. החוק לא חייב את טרומן, הוא היה צריך לחול רק לאחר תום כהונותיו, אך הוא בחר לא להתמודד בפעם השלישית.

אנחנו בסוג של מלכוד. בנימין נתניהו איננו רוזוולט ולדאבוננו גם לא טרומן. כתבי האישום נגד ראש הממשלה מחריפים את השנאה כלפיו מצד מתנגדיו אך מגבירים את אחיזתו בכל מחיר בשלטון ואת התמיכה בו מצד המאמינים בהיותו נרדף.

חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר סגל בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר הקבצן השביעי – רשימות מבית המעצר.

"הפתעת אוקטובר" איננה רק במתקפת חמאס. זוהי גם קריסה פתאומית בינלאומית של ישראל. לכאורה, על לא עוול בכפה, אולם זוהי תולדה של ההפיכה המשטרית מבית מדרשו של בנימין נתניהו, ויש האומרים שהמשך המלחמה משרת את מטרותיו. ואילו "מתקפת אפריל" האיראנית חשפה את הלְקוּת הישראלית, אך גם פתחה פתח לשובנו לשפיות מדינית. אל לישראל להתנהל כעת בנקמנות אלא לבחור מהלכים חכמים שישיבו את החטופים שבשבי, יוליכו להסדר בר-קיימא עם הפלסטינים ויצמצמו את האיום האיראני.

*  *  *

בשפה האנגלית יש מילה העשויה לתאר את התנהלותו של נתניהו: reckless, כלומר פזיז או נמהר, אלא שעצם הכתרתו כ-reckless מחטיאה. הוא מחושב מאד ופועל למטרת-על כפולה: הבטחת שלטונו בצד המשך התחמקותו מהכלא. כך יש להבין את מהלכיו, כולל בעזה ומול איראן. יש הטוענים שהוא פועל לקבֵּע את מצב המלחמה כדי להרחיק את אימת הדין.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.