ג'ורג' אורוול כינה את הפוליטיקה "ערימה של שקרים, התחמקויות, איוולת, שנאה וסכיזופרניה". אין תיאור קולע מזה לישראל הממתינה לבחירות החוזרות

דיי ברור שמנהיגי האופוזיציה עולים על בנימין נתניהו בכל הנוגע לאתיקה האישית, אבל הם סובלים מנחיתות בתכונות החשובות שאורוול זיהה.

לראש הממשלה יש יתרון בעוד שני עניינים שעשויים להיות קריטיים עוד יותר מאשר בתקופתו התמימה של אורוול: היבריס אישי ואובססיה לשלטון.

בימינו, עם תקשורת מוחלשת וגישה ישירה להמונים, הקול שזוכה להישמע הוא לרוב הצווחני ביותר. צריך הרבה אנרגיה להפיק רעש שכזה. זה עוזר אם אתה מאמין שאין לך שני בכל כדור הארץ, ושהיקום עצמו משווע לניצחונך בקלפי.

המלך הצרפתי לואי ה-14 צוטט כאומר "המדינה היא אני" (l'etat, c'est moi), אבל מעניין לגלות שהצהרות ישירות כאלה הן עניין דיי נדיר. אפילו הפשיסטים ריסנו עצמם מעט.

אני זוכר ששמעתי את דונלד טראמפ חוזר ואומר "רק אני יכול לתקן את המצב" בוועידה הרפובליקנית בשנת 2016.

אני ממש שפשפתי את האוזניים. הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר עם האיש – אבל גם שעם תעוזה מדהימה שכזו הוא עלול איכשהו להצליח.

מנהיגי האופוזיציה בישראל יותר מדי שפויים, אינטליגנטיים ויודעי היסטוריה מכדי לחשוב כך, והם לא טובים בלהעמיד פנים.

הם גם נכשלים במבחן האובססיה. יש גבול למה שיגידו ויעשו. נראה שיש להם כבוד, לעצמם ולקהל. אפשר לדמיין אותם מתפטרים באלגנטיות בעקבות חשד לפלילים.

ייתכן כי נגדם עומד אדם ללא אילוצים כאלה. לכאורה, הוא ישקר בצורה משכנעת ללא נקיפות מצפון (למשל, כאשר הכחיש בבוז שיחתור לחסינות, ומיד אחר הבחירות באפריל עשה זאת). הוא יסית נגד ערבים ונגד שמאלנים ונגד מוסדות המדינה (ע"ע ההאשמות התכופות לציד מכשפות מצד המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט).

נדמה שנתניהו היה מוכן לבלוע דג פיראנה בשידור חי אם הדבר היה מסדר לו את פסקת ההתגברות. אין תחושה כזאת עם בני גנץ, גבי אשכנזי, משה יעלון או אפילו יאיר לפיד (הלהוט הרבה יותר).

מבין כל הדמויות המרכזיות המתנגדות לנתניהו, רק אחד משתווה לו בתחומי היהירות והאובססיה. לא נראה שזה בדיוק זמנו, אבל יהיה מעניין לראות מה יילד יום.

ישבתי לראיון עם האיש לפני שנים, ותוך כדי שיחה חשתי שמשהו מוזר. לקח לי זמן עד שהבנתי שאהוד ברק מדבר על עצמו בגוף שלישי. נפוליאון קטן בתוכו צמח עוד קצת עם כל מילה.

הוא גם צדק בכל מה שאמר. היו אלה הימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה ב -2001. המדינה בערה, ברק הובס זה עתה על ידי אריאל שרון, והוא ביכה את הבזבוז (ללא חרטות, כסוג של פובליציסט מבריק החף מאחריות).

הוא ניבא שהכאוס יימשך שלוש או ארבע שנים. הוא אמר שישראל תקבור מאות והפלסטינים אלפים, ואז יחזרו שני הצדדים לנקודת ההתחלה. הוא תיאר את הנקודה כבחירה בין מדינה דו-לאומית לא-דמוקרטית בתחילת דרכה, לבין גרסה של ההפרדות שהציע בטאבה בשלהי כהונתו.

זה בדיוק מה שקרה, וזה בדיוק המקום שבו אנחנו נמצאים.

ברק, שניצח את נתניהו בקמפיין חזק ב-1999, גם הוציא את ישראל מלבנון, ובזאת תיקן את אחת הטעויות הקשות של הימין.

אבל השמאל נוטה להיות יותר שכלתני וחילוני. זה מוביל להלקאה עצמית, לסיבוך יתר ולכאוס. בניגוד לבייס של הליכוד, שנראה נאמן לביבי בלי קשר לבושות שהוא עושה, הם הפנו עורף לברק בשנייה שבית הקלפים התמוטט עליו.

רבים אינם יכולים לסלוח לברק על הכרזתו לאחר פסגת קמפ-דייוויד הכושלת ב -2000, כי אין "פרטנר". זה נתן לימין נשק יעיל וזה לא היה חכם. אבל במבט לאחור, בנוגע ליאסר ערפאת לפחות, אפשר להבין אותו.

וברק בהחלט עשה שורה של טעויות פוליטיות. הוא עצבן את רוב בעלי בריתו בחוסר רגישות והתנהלות קיסרית (כפי שעשה ועושה גם נתניהו, כמובן).

כשר הביטחון ב-2008 הוא "בגד" באולמרט ודחף להתפטרותו בשל חקירה משטרתית, ממש בימים שהלה החיה את תכנית השלום של ברק עצמו. בתור בחור שכביכול יודע להרכיב שעונים, זה לא היה מבריק.

נתניהו זכה בבחירות כמה חודשים לאחר מכן. ברק הצטרף אליו כראש מפלגת העבודה, אבל לימין היה רוב. ברק היה מסונדל, מאמצי השלום לא באמת חודשו, וישראל והפלסטינים עלו על פסים אסוניים.

ברק מחוץ לפוליטיקה מאז שנת 2013. רזה ומזוקן כעת, הוא מחפש דרך חזרה, לקראת הבחירות החוזרות. יצאתי מאירוע סגור איתו ברושם חד-משמעי שהוא היה מחדש את תהליך השלום. שלא כמו ראש הממשלה המכהן, הוא מבין היטב שהסטטוס-קוו הוא פשע, נגד הפלסטינים ונגד הציונות גם כן. גם ההיבריס והאובססיה עדיין שם.

מי שעוקב אחרי הטוויטר של ברק מודע ללהיטותו לקרוע את המסכה מעל פניו של ראש הממשלה.

"למיליוני ישראלים נמאס שאין מי … שמוכן להיכנס לזירה ולהיאבק … מאבק בוטה ואכזרי ככל שיידרש – עד שננצח," אומר בסרטון אחד. "לרפא את פצעי ההרס והרוע שזרע".

רוב מנהיגי האופוזיציה מסרבים לדבר בבהירות כזו, מחשש לאבדן סיכוי למשוך קולות מ"הימין הרך". הזהירות המופלגת לא עבדה ב-9 באפריל, ואם יחזרו עליה היא כנראה תיכשל שוב ב-17 בספטמבר.

אומרים שברק רוצה להוביל מפלגה חדשה או איחוד כלשהו בשמאל. אני מניח שישמח לחבור לכחול לבן אם הרביעייה הייתה מוכנה להפוך לחמישייה.

הכל אפשרי, אבל בלי נסיקה בסקרים אני לא כל-כך רואה את זה קורה. ועדיין, כדאי מאד ללמוד מהלהט ומהחדות של האיש.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

באחד הסקרים האחרונים על התאמה לראשות הממשלה, עלה שרק כרבע מהבוחרים וכמחצית ממצביעי הליכוד סבורים שהבנימין הנוכחי, נתניהו, יותר מתאים מהשני. גנץ, לעומתו, זוכה לתמיכת מחצית הציבור, כפול מראש הממשלה המכהן.

אין פלא שאלו המספרים של גנץ – בתקופה קשה אנשים מחפשים תקווה ושינוי. אך אני מנסה להבין מה עובר בראש של אותו מעט יותר מרבע מהציבור שעדיין חושב שנתניהו הכי מתאים לתפקיד. מה לדעתו עשה המכהן, שמצדיק נאמנות כזו?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.