קשה לחשוב על ניגוד בולט יותר מההכרזות על השלום המפציע בין ישראל למדינות המפרץ לבין המציאות המתמשכת בגבול עזה. מול ההכרזות על המזרח התיכון החדש העומד בפתח, ההישגים האסטרטגים וההזדמנויות הכלכליות שהוא טומן בחובו – מזכירים לנו בלוני תבערה, רקטות קסאם, התינוקות העזתים שנפטרו ללא טיפול בשל הסגר המתמשך וצמצום אזורי הדייג, שהסכסוך נמצא ממש כאן קרוב, אבל רחוק מפתרון. כיצד צפוי ההסכם המתהווה להשפיע על ישראלים ופלסטינים, משני צדי הגבול?

קשה לחשוב על ניגוד בולט יותר מההכרזות על השלום המפציע בין ישראל למדינות המפרץ לבין המציאות המתמשכת בגבול עזה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ההכרזות בתקשורת על ההזדמנויות הכלכליות החדשות – תיירות, השקעות וכמובן, תעשיות נשק – נשמעות מוכרות. ועידות כלכליות בין יזמים ישראלים ואנשי עסקים, בחליפות או גלביות, כבר היו כאן קודם והבטיחו להעביר את הסכסוך לפסים רציונליים של חשיבה כלכלית. הרעיון להתיק את הסכסוך מסוגיות מדממות כמו התנחלויות, פליטים וירושלים, לדיונים בין אנשי עסקים שקולים וקרי מזג, או בין מדינות רחוקות יותר מהזירה המקומית, נראה מפתה ולא בכדי.

כבר במאה ה-18 כתב אדם סמית' על יתרונותיו של המסחר הבינלאומי, אם כי היה סקפטי לגבי יכולתו להביא שלום בין אומות. עמנואל קאנט לעומתו, הסביר בחיבורו השלום הנצחי ש:

"רוח המסחר, המנוגדת למלחמה, תגבר במוקדם או במאוחר בכל מדינה…מדינות רואות עצמן כמחויבות, גם בלי דחף מוסרי, לקדם שלום מכובד ובאמצעות תיווך למנוע מלחמה כאשר זו מאיימת לפרוץ".

הנה כי כן, רווח כלכלי ואיום איראני דוחפים מנהיגים ישראלים וערבים זה לזרועות זה, כאשר הסוגיה הפלסטינית מסתכמת בוויתור (זמני?) על הסיפוח, אבל ככל הנראה בהמשכו בדרכים אחרות.

האסטרטגיה המדינית של החלשת הפלסטינים או התעלמות מהם נוסתה כבר בעבר. אהוד ברק ("אין פרטנר") בחר כראש ממשלה להקדיש מאמצים להסכם שלום עם סוריה, ורק כאשר זה כשל – פנה למשא ומתן עם הפלסטינים, שהסתיים בקריסה מוחלטת. אחריו, היה זה אריאל שרון שאימץ את גישת ה"אין פרטנר", וכתגובה להסכם ג'נבה שהוכיח שיש פרטנר – בחר באסטרטגיה חד-צדדית של הקמת הגדר והנסיגה מעזה. גם אולמרט, כראש ממשלה, האמין בנסיגה חלקית וחד צדדית משטחי הגדה, ופנה למו"מ רק כשהפך לברווז צולע פוליטי. וכעת, נתניהו השכיל לנצל את המציאות המזרח תיכונית לטוות בריתות חדשות עם משטרים המכונים "מתונים", כלומר אנטי-איראניים פרו-מערביים (ולא בדיוק דמוקרטיים), החפצים בחיבור לישראל וארצות הברית. נכונותם של המשטרים האלה להסתפק במס שפתיים (הקפאת הסיפוח) בסוגיה הפלסטינית מחלישה את ההנהגה הפלסטינית (החלשה ממילא) ומאפשרת לישראל לכפות את רצונה בזירה הקרובה. אבל, המציאות בעזה ובגדה, חלשים ככל שיהיו הפלסטינים, מותירה את שאלת הריבונות/אזרחות בעינה.

ועידות כלכליות בין יזמים ואנשי עסקים, בחליפות או גלביות, כבר היו כאן קודם והבטיחו להעביר את הסכסוך לפסים רציונליים וכלכליים. הרעיון להתקת הסכסוך מסוגיות מדממות כהתנחלויות, פליטים וירושלים, לדיונים קרי מזג – נראה מפתה

הניסיון לעקוף את ליבת הסכסוך – התנחלויות, פליטים וירושלים, זכות העצמאות לעם הפלסטיני – רחוק מלהיות חדש ותואם היטב לעידן הניאו-ליברלי ואופני החשיבה שהוא מייצר. את הרעיון הזה של הכלכלה כדאוס-אקס-מכינה הגה כבר לפני שלושים שנה שמעון פרס. חזון המזרח התיכון החדש שטווה שרטט מפות חדשות הבנויות על מסחר, שיתוף פעולה כלכלי וגלובליזציה. הצמיחה הכלכלית, לפי חזונו, תחבר יחד את המזרח התיכון ותיקח אותו מעבר לשאלות ה"קטנות" של זכויות טריטוריאליות. למרות שהסכם אוסלו עסק במפות קונקרטיות ובהתמקחויות טריטוריאליות (תוך שדחה את הדיון בסוגיות הליבה למועד מאוחר יותר) נראה היה לרגע שחזון המזרח התיכון החדש קורם עור וגידים. שווקים חדשים נפתחו, הכלכלה הישראלית הפכה גלובלית ואפילו ועידות במקומות כמו קזבלנקה הפגישו אנשי עסקים ישראלים וערבים שמצאו שפה משותפת.

בשנות התשעים יצר השילוב של הסכמי אוסלו, צמיחת ההיי-טק וההגירה מבריה"מ צמיחה חסרת תקדים בישראל, שהצטרפה לכלכלה הגלובלית. אבל פירות צמיחה זו לא הגיעו לכולם. אלה היו שנים בהן בישראל התרחבו הפערים, הצטמצמה מדינת הרווחה, והפלסטינים נותרו הרחק מאחור. המדיניות הניאו-ליברלית הביאה לעליית חלקו של ההון מתוך העוגה הלאומית וירידת חלקם של העובדים (מקרוב ל-70% בתחילת שנות ה-90 עד כ-55% ב-2016), לעלייה במדד הג'יני (מ-0.33 באמצע שנות ה-80, לכמעט 0.4 בתקופת המחאה החברתית של 2011). שנים אלו, ועוד יותר העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, היו שנים של הפרטה זוחלת של החינוך והבריאות, הפרטת הפנסיה ופגיעה בקצבאות הביטוח הלאומי. ה"שלום הכלכלי" היה טוב לעסקים, אך השאיר חלק ניכר מהציבור הישראלי, ובצורה הרבה יותר חריפה הפלסטיני, הרחק מאחור.

https://twitter.com/netanyahu/status/1295398422556684288

במקום פלסטינים המתעקשים על אדמה וזכויות, אומרת ההנהגה הישראלית הנוכחית: תנו לנו את מנהיגי מדינות המפרץ המוכנים לסגור עיסקאות. ההסכם המתגבש עם איחוד האמירויות (ואולי גם עומאן ואחרות) מהדהד שוב את ההגיון הניאו-ליברלי והחשיבה העסקית (בה מתגאים טראמפ ונתניהו), כמי שיכולה לכאורה לשנות את המציאות המדכדכת.

שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21, היו שנות הפרטה זוחלת של החינוך והבריאות, הפרטת הפנסיה ופגיעה בקצבאות הביטוח הלאומי. ה"שלום הכלכלי" היה טוב לעסקים, אך השאיר רבים בציבור הישראלי, ואפילו יותר הפלסטיני, הרחק מאחור

מי צפויים להרוויח? תעשיות הנשק כבר רואות שווקים חדשים ושותפויות אסטרטגיות, ואולי יגיעו משקיעים גדולים מהמפרץ לחברות הטכנולוגיות הישראליות, ועוד מעט ונקבל דיווחים של כתבי תיירות על חברות התעופה המצוינות ומלונות הפאר הממתינים לישראלים. אלה "ערבים מסוג אחר", יספרו לנו, מתונים וממתינים לנו הישראלים.

עדכון ממני אליכם אחרי סיור עבודה בנתב"ג, לקראת פתיחת שדה התעופה. pic.twitter.com/i2LVAg6N8d

— Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו (@netanyahu) August 17, 2020

וגם אם כל זה נכון, הרי שלתושבי העוטף ותושבי עזה אין כאן ככל הנראה בשורה גדולה. הכרזות שלום מתוקשרות עם מדינות המפרץ לא יסתירו את העובדה הפשוטה: לא יהיה שלום ולא תהיה נורמליזציה ללא סיום הכיבוש וללא פיתרון צודק לעם הפלסטיני. בכל משא ומתן עתידי, אם יהיה, תידרש ישראל לחזור לשאלות הליבה, אלא אם נשלה עצמנו כי כלכלת המזרח התיכון החדש באופן פלא תעלים  אותן, כמו שלא עשתה בעבר.

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד שיזמה את קמפיין "מינימום 40".