קשה לחשוב על ניגוד בולט יותר מההכרזות על השלום המפציע בין ישראל למדינות המפרץ לבין המציאות המתמשכת בגבול עזה. מול ההכרזות על המזרח התיכון החדש העומד בפתח, ההישגים האסטרטגים וההזדמנויות הכלכליות שהוא טומן בחובו – מזכירים לנו בלוני תבערה, רקטות קסאם, התינוקות העזתים שנפטרו ללא טיפול בשל הסגר המתמשך וצמצום אזורי הדייג, שהסכסוך נמצא ממש כאן קרוב, אבל רחוק מפתרון. כיצד צפוי ההסכם המתהווה להשפיע על ישראלים ופלסטינים, משני צדי הגבול?
קשה לחשוב על ניגוד בולט יותר מההכרזות על השלום המפציע בין ישראל למדינות המפרץ לבין המציאות המתמשכת בגבול עזה
גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע
פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד שיזמה את קמפיין "מינימום 40".
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
סקר של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן מספטמבר מראה, כי למעלה מ-60% מהציבור בישראל סבור שאם הם או בני משפחתם הקרובה ייחטפו על ידי ארגון טרור, המדינה תעשה מעט להחזירם.
פיטורי שר הביטחון יואב גלנט בזמן המלחמה, החשש שראש הממשלה ידיח גם את הרמטכ"ל וראש המוסד, וכן החשד שהתגלה לאחרונה בדבר השימוש הפסול לכאורה של לשכת ראש הממשלה במידע מסווג על מנת להשפיע על דעת הקהל נגד עסקת חטופים – מחדדים ביתר שאת את התחושה בציבור הישראלי שהמחויבות לחיי החטופים והחזרתם אינה בראש סדר היום של הממשלה הנוכחית.
פרופ' אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.
ישראל אינה מעוניינת באמת בהסכם חטופים. ייתכן שהנסיבות החדשות לאחר חיסול יחיא סנוואר הם תירוץ משכנע לכך שאין עם מי לעשות הסכם כזה. אולי עוד יתגלו פרטים כיצד נעשה שימוש על ידי גורמים מופקרים במסמכים מזויפים של חמאס כדי לטרפד עסקה.
ללא קשר לכך, בעזה אין בעל בית, רק כנופיות שמתנהלות כמו ארגון פשע. צריך לדבר עם כל אחד בנפרד אחרי שנדע מי מחזיק את החטופים. קשה לדעת. עם מי בדיוק עושים הסכם חילופין? גם אם מדובר בהסכם עם ראשי חמאס היושבים בקטאר, ראוי לבחון היטב אם יש ביכולתם לכפות על הכנופיות ומשפחות הפשע המנהלות היום את רצועת עזה לקבל אותו – ויותר מכך, להוציאו לפועל.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.
זה קרה בשבריר שנייה, אירוע מעונב, בנוי על פי כללי טקס מוקפדים ורשמיים – הפך לזירת קרב. כ-500 מוזמנים, סגל דיפלומטי בכיר בעבר ובהווה, מפקדים בכירים בצה"ל בעבר ובהווה, אישי ציבור בכירים שהוזמנו לבית גבריאל, על גדות הכנרת, כדי לציין 30 שנים לחתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן – הושלכו באחת אל זירת הלחימה הפוליטית הבוערת, על רקע מלחמת חרבות ברזל.
על הבמה ישבו אלו שהיו שם במו"מ עם ירדן, באותם ימים של גיבוש הסכם השלום ההוא, לצדו של יצחק רבין ז"ל. ביניהם ישב מנחה הפאנל אליקים רובינשטיין (שכמו תמיד מתבל את דבריו בהלצות שוברות קרח) בעברו מזכיר הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה, אלוף במיל' דני יתום, בעבר ראש המוסד ובעת ההיא המזכיר הצבאי של רבין, ראשי צוותים נוספים – ובהם האלוף במיל' עוזי דיין.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.
זה לא הגיל, זה התרגיל
שחר של יום קודם
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הדבר הבולט שאפשר להבחין בו בפרספקטיבה היסטורית זה שלתנועה הציונית יש אורך רוח וסובלנות רבה. ככל שהזמן חולף חלקם של הפלסטינים מצטמק והתמיכה בהם דועכת. זה התחיל עם מצרים אחרי נאצר ואסטרטגיית ההסדר הנפרד שהוביל סאדאת (כבר בתכנית רוג'רס שישראל סירבה לקבל). לאחר מכן חתימת הסכמי קמפ-דויד שבהם מצרים הפנתה עורף סופית לפלסטינים. הירדנים הפנו עורף לפלסטינים גם הם, אם כי נותרו מחויבים למסג'ד אל-אקצא, ורטוריקה לצרכי פנים. לא ברור מדוע יש המופתעים מצעדה של האמירויות, שכן כל מדינות ערב והמדינות המוסלמיות שיצאו ביוזמה ב-2002 ולא קיבלו דבר, לא נקפו אצבע כלפי ישראל או ארה"ב. להפך, אחרי אוסלו מדינות המפרץ ניצלו את ההסדר כדי להתחמק מכל מחויבות לפלסטינים, פרט לרטוריקה בעיקר במפגשי הליגה הערבית שאיש אינו מתייחס אליהם ברצינות. ישראל לא רוצה שלום עם השכנות הערביות, אלא הסדרים בעלות נמוכה, כמו שראינו כעת עם המפרציות (יש עוד בדרך, כמו בחריין). תמיד טוב להגיע להסדרים בחינם, ויותר טוב עם מדינות עשירות ועתירות דולרים.