קשה לחשוב על ניגוד בולט יותר מההכרזות על השלום המפציע בין ישראל למדינות המפרץ לבין המציאות המתמשכת בגבול עזה. מול ההכרזות על המזרח התיכון החדש העומד בפתח, ההישגים האסטרטגים וההזדמנויות הכלכליות שהוא טומן בחובו – מזכירים לנו בלוני תבערה, רקטות קסאם, התינוקות העזתים שנפטרו ללא טיפול בשל הסגר המתמשך וצמצום אזורי הדייג, שהסכסוך נמצא ממש כאן קרוב, אבל רחוק מפתרון. כיצד צפוי ההסכם המתהווה להשפיע על ישראלים ופלסטינים, משני צדי הגבול?
קשה לחשוב על ניגוד בולט יותר מההכרזות על השלום המפציע בין ישראל למדינות המפרץ לבין המציאות המתמשכת בגבול עזה
גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע
פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד שיזמה את קמפיין "מינימום 40".
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
"ישראל נלחמת על קיומה. היצירה היא החלק שלי במלחמה על הארץ"
מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".
בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.
"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הדבר הבולט שאפשר להבחין בו בפרספקטיבה היסטורית זה שלתנועה הציונית יש אורך רוח וסובלנות רבה. ככל שהזמן חולף חלקם של הפלסטינים מצטמק והתמיכה בהם דועכת. זה התחיל עם מצרים אחרי נאצר ואסטרטגיית ההסדר הנפרד שהוביל סאדאת (כבר בתכנית רוג'רס שישראל סירבה לקבל). לאחר מכן חתימת הסכמי קמפ-דויד שבהם מצרים הפנתה עורף סופית לפלסטינים. הירדנים הפנו עורף לפלסטינים גם הם, אם כי נותרו מחויבים למסג'ד אל-אקצא, ורטוריקה לצרכי פנים. לא ברור מדוע יש המופתעים מצעדה של האמירויות, שכן כל מדינות ערב והמדינות המוסלמיות שיצאו ביוזמה ב-2002 ולא קיבלו דבר, לא נקפו אצבע כלפי ישראל או ארה"ב. להפך, אחרי אוסלו מדינות המפרץ ניצלו את ההסדר כדי להתחמק מכל מחויבות לפלסטינים, פרט לרטוריקה בעיקר במפגשי הליגה הערבית שאיש אינו מתייחס אליהם ברצינות. ישראל לא רוצה שלום עם השכנות הערביות, אלא הסדרים בעלות נמוכה, כמו שראינו כעת עם המפרציות (יש עוד בדרך, כמו בחריין). תמיד טוב להגיע להסדרים בחינם, ויותר טוב עם מדינות עשירות ועתירות דולרים.