מאז מלחמת העולם הראשונה שהסתיימה ב-1918 ועד ביקורו של הנרי קיסינג'ר ב-1971 בסין, העולם הפך יותר חדשני אך פחות גלובלי. מאז 1971 ועד היום – העולם הוא יותר גלובלי אך פחות חדשני. החדשנות העולמית, כך נראה, בנסיגה, ומלבד תחום המחשוב, כמו האינטרנט והתקשורת – בתחומים רבים ושונים חלה נסיגה בהתקדמות הטכנולוגית.

פורד מודל T, ויקיפדיה, דרך: Harry Shipler

למשל, בתחומי ההנדסה הגרעינית, מדעי החלל, מדעי הכימיה, מכניקה ואפילו מדעי האלקטרוניקה – קיימת האטה בפיתוחים הטכנולוגיים. החברות המובילות היום בוול-סטריט מבחינת שווי שוק הן חברות הטכנולוגיה – טכנולוגית מידע. החברות שהובילו לפני עשור את שווי השוק בוול סטריט היו חברות אנרגיה וכספים. הפער בין החברות המובילות לבין אלו שהובילו בעבר הוא עצום. חברות הטכנולוגיה מובילות בשל חדשנות, והחברות הנשרכות אחריהן, אלו שהובילו וכעת אינן עוד מובילות, עושות זאת בשל היעדר החדשנות. לדוגמה, אחת ההשקעות הגדולות ביותר של וורן באפט היא בחברת רכבות. זאת משום שחברת הרכבות מובילה לרוב פחם. כן, גם לאחר יותר ממאה שנים עדיין משתמשים בפחם כמקור אנרגיה. זו אינה חדשנות. זוהי דריכה במקום.

בתחומי ההנדסה הגרעינית, מדעי החלל, הכימיה, המכניקה ואפילו האלקטרוניקה – קיימת האטה בפיתוחים הטכנולוגיים. החברות המובילות היום בוול-סטריט מבחינת שווי שוק הן חברות הטכנולוגיה – טכנולוגית מידע

תחום נוסף הוא ההתניידות החברתית של כולנו במרחב. זמני הנסיעה או הטיסות ממדינה אחת לאחרת מבטאים את היעדרה של חדשנות. אנחנו היום נעים בדיוק באותה המהירות שנענו בתחילת המאה ה-20, אז הומצאה המכונית ואנשים עברו מסוסים – תנועה אטית ביותר –  אל כלי רכב – תנועה מהירה ביחס לסוסים. אנחנו לא נעים יותר מהר בטיסות בין שדה תעופה אחד למשנהו.

מהירות ההתניידות של נוסעים בעולם משדה תעופה אחד לאחר, זהה לזו שהיתה בשנות ה-60, בתחילת עידן התיירות התעופתית. במאה ה-16 ובמאה ה-18 הומצאו על פי הסדר אמצעי שיט מהירים ורכבות אשר הביאו לעולם בשורה חדשה בניוד אנשים מנקודה אחת לנקודה אחרת. מהירות התנועה של האנשים עלתה בעשרות מונים ברחבי העולם.

אמצעי התעופה המהירים שחתרו להביא אנשים מיבשת אחת ליבשת אחרת, כמו פרוייקט הקונקורד שבוטל ב-2003, לא נראו עוד, להפך. בשל מתקפת הטרור בספטמבר 2001 על ארה"ב, ואמצעי הבטחון המחמירים, אנו נעים הרבה פחות מהר מאשר בעבר, למרות שקיימת התכנות טכנולוגית לצמצם את זמני הבדיקות הבטחוניות וזמני הטיסות גם יחד.

הנכונות הפוליטית להשקיע היום בפיתוח תרופות ולממן מחקרים רפואיים פוחתת, בשל ריבוי הכשלונות לעומת מיעוט ההצלחות המיידיות. הצלחה מיידית בתשתיות למשל,  מול אי הוודאות במדעי החיים. בארה"ב, קיימת ירידה של יותר מ-70% בפטנטים רפואיים שמאושרים על ידי ה-FDA בשלושים השנים האחרונות. כל זאת, למרות שאחוז האוכלוסיה המבוגרת הופך למשמעותי מאוד. האם מחלת הדמנציה אשר 10% מהאוכלוסיה המבוגרת מעל לגיל 65 יחלו בה אינה מספיק חשובה, כדי לחקור את מקורותיה ולמצוא עבורה חיסון ביום מן הימים?

גם בהתניידותנו החברתית במרחב זמני הנסיעות והטיסות בין מדינות מבטאים היעדר חדשנות. אנחנו נעים היום בדיוק באותה מהירות שנענו בתחילת המאה ה-20, עם המצאת המכונית והמעבר אליה מסוסים

מה למשל קורה בחקר החלל? מדוע מספר חוקרי החלל ירד? השלטון שולח את אותם כישרונות אל שוק ההון, והם כמובן מתפתים בשל הכסף המהיר והגדול. במקום לעודד את פיתוח מדעי החלל, השלטון מעדיף לעודד שוק הנדל"ן,  טייקונים ועוד. התמורה הפוליטית מהירה יותר במערכת שיקוליו של פוליטיקאי אשר מבקש לקצור הצלחות מיידיות. מחקרים אורכים שנים, ואילו הטבות מס לציבור או לטייקונים מקבלים ביטוי מיידי כמעט.

הקונגרס האמריקני הציב את פסלו של המדען נורמן בורלאוג ב-2014 לאות הוקרה על עבודתו המדעית. הוא הציל את האנושות מרעב בתחילת המאה ה-20. הוא פיתח זן של חיטה העמידה בפני מחלות ומזיקים, ויצר את המהפכה הירוקה – האכלת העולם ביותר חיטה עבור מיליוני האנשים. בשנות ה-40 וה-50 הודו ומקסיקו הצליחו להאכיל את האוכלוסיה המקומית ולמנוע רעב המוני בזכות החיטה שפיתח.

נורמן בורלאוג (צילום: Ben Zinner, USAID)

אלא שהיום קיימת פחות כדאיות כלכלית להפיק מזון, למרות שהאוכלוסיה צמחה מתחילת המאה ה-20 ביותר מ-79%. הסיבה העיקרית היא שקיימות פחות אדמות אשר יכולות לספק לאוכלוסיה הצומחת והמתעשרת של מדינות בעולם את המזון לו היא זקוקה. הודו הצליחה באמצע המאה ה-20 לייצר דגנים בקצב גבוה יותר מהגידול באוכלוסיה. אולם בשנות ה-2000 חלה נסיגה בקצב ייצור הדגנים למול הצמיחה באוכלוסיה ההודית, וכמות השטחים לגידולים חקלאיים לא עלתה אלא פחתה. נכון להיום, הודו מייצרת עוד פחות דגנים למרות שהאוכלוסיה ממשיכה לצמוח, והתחזית היא כי בשנים הקרובות הודו תוסיף לאוכלוסיותה עוד כ-400 מיליון תושבים.

הודו הצליחה באמצע המאה ה-20 לייצר דגנים בקצב גבוה יותר מהגידול באוכלוסיה, אולם בשנות ה-2000 חלה נסיגה בקצב ייצור הדגנים למול הצמיחה באוכלוסיה ההודית, וכמות השטחים לגידולים חקלאיים פחתה

אמנם טכנולוגיות חקלאיות התפתחו בינתים, אך נראה כי הכלים שסייעו לאוכלוסיה במאה ה-20, לא יספקו את צרכי האוכלוסיה במאה ה-21. בדיוק כמו שנורמן בורלאוג יצר את המהפכה הירוקה, אנו צריכים היום מהפכה ירוקה נוספת.

קיימת היום פסימיות גלובלית, ואפילו המעצמה הגדולה בעולם, ארה"ב, ששימשה כהשראה עבור מדינות רבות בפיתוח, קידום, פרוייקטים גדולים והנעה קדימה, נמצאת בנסיגה. האופטימיות של המאות הקודמות התחלפה בציניות.

לדוגמה, תעלת סואץ שנחפרה ב-1869 ותרמה למהפכה בנתיבי השיט בין אירופה לאסיה, או תעלת פנמה אשר נחפרה ב-1914, שתרמה לקיצור נתיבי השיט בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. אפילו השפל הגדול בארה"ב לא עצר את האופטימיות ששררה בעולם. בניין האמפייר סטייט נבנה ב-1929 ובנייתו ארכה כשלוש שנים בלבד. גשר שער הזהב נבנה בשלוש שנים, פרוייקט נאס"א להצבת אדם על הירח החל ב-1961 והסתיים ב-1969, ובסך הכל בין השנים 1961 עד 1972 דרכו 12 אסטרונאוטים על הירח.

אפולו 11 על רקע הירח (נאסא)

בישראל פרוייקט המוביל הארצי מרגע החלטת הממשלה במדינה הצעירה ב-1956 ועד סיום הפרוייקט ב-1964 היה הישג בלתי רגיל. אפילו סלילת כבישים בישראל בתחילת המאה ה-20 נחשב להישג בלתי רגיל.

סלילת כביש 4 בין הקטעים פתח תקווה-חדרה, חדרה-חיפה הושלמה בשנה אחת. אפילו האימפריה העות'מאנית סללה את מסילת הרכבת מהעיר דמשק בסוריה ועד העיר אל מדינה בחג'אז מרחק של 1,300 קילומטרים בשבע שנים בלבד.

מצינורות המוביל הארצי, סמוך לעין שמר, 1965 (TaBaZzz ויקיפדיה) (צילום: מצינורות המוביל הארצי, סמוך לעין שמר, 1965 (TaBaZzz ויקיפדיה))

להיכן נעלמו החלומות הגדולים? מדוע המערב אינו מוביל עוד להישגים? האם הטלפון הסלולרי, שכוח העיבוד שלו חזק יותר מכל מחשב שעמד לרשות המדענים שהטיסו 12 אסטרונאוטים לחלל, נבנה כדי לשחק "אנגרי בירדס"?

להיכן נעלמו החלומות הגדולים? מדוע המערב אינו מוביל עוד להישגים? האם הסלולרי, שכוח העיבוד שלו חזק יותר מכל מחשב שעמד לרשות המדענים שהטיסו 12 אסטרונאוטים לחלל, נבנה כדי לשחק "אנגרי בירדס"?

תשומת הלב של החברה המערבית נראית בדיוק כמו שבני ישראל התהלכו במדבר. תועים ונעים במעגלים. אך, בניגוד לבני ישראל שידעו כי היעד שלהם הוא הארץ המובטחת, נראה כי המערב טרם מצא את המצפן שיוביל שוב אל ההבטחות הגדולות.

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.