עם התקדמות קמפיין crime minster ומחאת הדגלים השחורים, ניתן להבחין כי קבוצות הפייסבוק ושאר המדיה החברתית גועשים בשבועות האחרונים בעקבות החלטות של חלק מהחברים בהן לקיים הפגנות תמיכה בקהילות ישראליות בבירות ברחבי העולם, בעוד חלק מהחברים מתנגד באופן חד משמעי ליוזמה.

המוחים הצטרפו למחאת הדגלים השחורים והפגינו נגד הידרדרות המשטר הדמוקרטי בישראל ועושים זאת במספר אתרים מקומיים או שגרירויות ישראל ברחבי העולם. מחאה שלוותה בסיקור תקשורתי גדול היתה על גשר שער הזהב המפורסם בסן פרנסיסקו, שהצטרף לכ-300 הגשרים בהם נערכת המחאה בארץ.

קבוצות המחאה גועשות בשבועות האחרונים בעקבות החלטות חלק מחבריהן לקיים הפגנות תמיכה בקהילות ישראליות בבירות ברחבי העולם, בעוד שחברים אחרים מתנגדים

הרשימה הקצרה שלפנינו עוסקת בהבעת עמדה התומכת בפעילותם של ישראלים הגרים בחו"ל, או כפי שאגדיר זאת 'הפזורה הישראלית', במחאות השונות המתקיימות בישראל. תוך כדי כך אביא לדיון גם מספר שאלות ומחשבות לגבי כובד משקלה של 'הפזורה הישראלית' בעיצוב הזהות הישראלית בעתיד הקרוב. זווית זו מוזנחת בשיח, וכותב שורות אלו סבור שחשוב להרהר בה היות והיא בעלת משקל בדיונים סביב המשבר הנוכחי בישראל.

מלונדון, ברלין, באזל והאג, דרך וושינגטון, ניו יורק ועד לסן פרנסיסקו, קהילות שלמות של ישראלים המתגוררים בחו"ל מצאו עצמם מפגינים נגד הממשלה והעומד בראשה. אמנם לא כל הישראלים בחיים בחו"ל תומכים בזכות ההפגנה.

בהולנד, למשל, מקום מגוריי בשמונה השנים האחרונות, המסר העיקרי מצד המתנגדים להפגנת התמיכה הוא, שהמהלך יכול לגרור דעת קהל שלילית על הישראלים שחיים כאן, כמו גם על מדינת ישראל, וכי המהלך הוא בבחינת "גול עצמי". על פי עמדת המתנגדים, השבטיות (כך מכונה הסולידריות בקונטקסט השלילי שלה) לא רק שתפגע בדעת הקהל כלפי ישראל, אלא שהביקורת על הממשלה בישראל עלולה לגרור גם תגובות 'אנטישמיות' כלפי ישראלים.

אומנם אין זה המקום לדון בפירוט בשיח שבוחר לבלבל בין אנטישמיות, אנטי-ישראליות וביקורת המכוונת כלפי ממשלת ישראל או מדיניותה וקבלת ההחלטות שלה, אך די יהיה לומר שהטיעון האחרון אינו משכנע. לא כי אין תקריות אנטישמיות כמובן, אלא כי לא כל ביקורת על ממשלת ישראל היא אנטי יהודית במהותה.

עוד נקודה חשובה שעולה בדיונים ברשתות החברתיות היא הביקורת מצד השוללים את הזכות להפגין בחו"ל כלפי אלו שבחרו לחיות את חייהם מחוץ לישראל, אך תומכים במפגינים בארץ במחאת הדגלים השחורים.

נקודה חשובה שעולה בדיונים ברשתות החברתיות היא הביקורת מצד השוללים את הזכות להפגין בחו"ל כלפי אלו שבחרו לחיות את חייהם מחוץ לישראל, אך תומכים במפגינים בארץ במחאת הדגלים השחורים

ניתן להבין את טענת השוללים את זכות ההפגנה בחו"ל, אם כי לא תמיד ניתן להפריד באופן פשטני בין מעורבות רגשית לרציונליזציה, בייחוד כאשר האמת אינה נמצאת בקצוות. כפי שאין סיבה לשלול את זכותם של אזרחים ישראלים לאדישות פוליטית – מגורים בישראל ותושבות ישראלית אינם תנאים הכרחיים למעורבות ומחאה פוליטית.

כלומר, כפי שזכותם של אזרחי ישראל המתגוררים בארץ לבחור שלא לממש את זכותם הדמוקרטית ולהצביע בקלפי, כך לא ניתן לשלול מאזרחים ישראלים המתגוררים בחו"ל את זכותם להבעת דעה על הנעשה בישראל ולאקטיביזם פוליטי. גם אם זה נעשה בלב ליבה של הציביליזציה העירונית של בירות ברחבי העולם.

המחאה הישראלית נגד נתניהו בסן פרנסיסקו, צילום מסך מווינט

מנגד, המצדדים במחאה טוענים כי זוהי חובתם המוסרית כלפי המדינה, החברים והמשפחה שנותרו בארץ, וכי לו היה הדבר אפשרי, המוחים היו נוסעים ארצה להשתתף בהפגנות, אך נבצר מהם בגלל חובת הבידוד והשלכות מגיפת הקורונה. כותב שורות אלו משוכנע כי העניין בדמם, ומה שידגים זאת, בין היתר, הוא מספר לא מבוטל של ישראלים שמתגוררים בחו"ל וחוזרים ארצה בכל סיבוב בחירות כדי לממש את זכותם הדמוקרטית להצביע לכנסת.

כך או אחרת, מדובר בתופעה חדשה יחסית. עד כה, מקובל היה לחשוב על המושג 'דיאספורה' (diaspora; בעברית 'פזורה') בהקשר של קהילות יהודיות שחיות באזורים שונים בעולם ובהקשר של מערכות היחסים שגיבשו עם מדינת ישראל.

מדובר בתופעה חדשה יחסית. עד כה, מקובל היה לחשוב על המושג 'דיאספורה' (diaspora; בעברית 'פזורה') בהקשר של קהילות יהודיות שחיות באזורים שונים בעולם ובהקשר של מערכות היחסים שגיבשו עם מדינת ישראל

אכן, הקשר בין יהדות העולם לבין מדינת ישראל עבר תמורות ושינויים רבים מאז קום המדינה, אולם עיקר מערכת היחסים מתרכזת ברכיב היהודי, רכיב אשר הינו דתי בעיקרו. כמחצית מהיהודים (כולל כל הזרמים ביהדות הרפורמית והקוסנרבטיבית) בעולם הם אזרחים של מדינות אחרות. חלקם ציונים, חלקם לא, אבל הקשר שלהם עם ישראל מתמצה בשאלת השייכות למדינת ישראל והאופן שבו היא מייצגת אותם כבעלי זיקה למסורת והדת היהודית.

חלק מאותם יהודים, במיוחד זרמים ביהדות ארה"ב – מעורבים ומבקרים את עמדת ישראל בסכסוך, את הבנייה בהתנחלויות ואת חוק הלאום. ובניגוד ברור לכך, הפזורה הישראלית שונה מהפזורה הדתית, כי מדובר באזרחים ישראלים שהם ברובם מכריע יהודים, אך הרכיב הדתי כלל לא רלוונטי לקשר שהם מקיימים עם מדינת ישראל.

מדובר בישראלים לכל דבר ועניין, שכבר לא גרים בארץ מספר שנים, כל אחד מסיבותיו (לימודים, עבודה, בני/בנות זוג וכיו"ב) ומה שמבדיל אותם מהפזורה הדתית הוא בעיקר הרכיב האזרחי. אחד הביטויים של הרכיב האזרחי הוא בקיאות רבה יותר בנעשה בארץ ודעה לגבי המצב הנוכחי ומה צריך לעשות לגביו. הבקיאות מביאה למעורבות תוססת בנושאים אקטואליים רבים. הדאגה הכנה למדינת ישראל בשעה קשה זו, של משבר פוליטי, חברתי וכלכלי שמושפע בין היתר ממשבר הקורונה העולמי בולטת במיוחד.

ישראלים רבים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מוצאים עצמם מפגינים נגד מדיניות הממשלה והעומד בראשה, או תומכים באופן בלתי מסוייג בממשלה ועוד כהנה וכהנה אג'נדות. בליבנו אנחנו ישראלים שנשארו ישראלים גם אם אנו חיים במקומות אחרים בעולם. וכפי שאומרת הקלישאה המעט שחוקה "תוכל להוציא את הישראלי מישראל אבל לא את הישראליות מהישראלי".

בסיכומו של דבר, יש לתהות מהו כוחה של הפזורה הישראלית בהגדרת הזהות של מדינת ישראל ובייצוב הדמוקרטיה הישראלית שנמצאת במורדות מדרון חלקלק. מהי תרומתה של הפזורה הכל כך מגוונת הזו, שאט אט צוברת תאוצה וכוח משל עצמה? האם היא כזו שכדאי לקחת אותה בחשבון בחישוב מחדש של השיח הפוליטי והחברתי בישראל? האם מדובר בנכס בעל השפעה שלא מומש עד כה? אלו שאלות שימשיכו לעצב את השיח בין הפזורה ישראלית למדינת ישראל.

דבר אחד בטוח: הפזורה הישראלית ברחבי העולם מקבלת פרספקטיבות מקומיות של ניהול מוצלח יותר (ברוב המקרים) של משבר הקורונה, ושל מעורבות הממשלה בנושאים חברתיים וכלכליים.

מהי תרומתה של הפזורה הכל כך מגוונת הזו, שאט אט צוברת תאוצה וכוח משל עצמה? האם כדאי לקחת אותה בחשבון בחישוב מחדש של השיח הפוליטי והחברתי בישראל? האם מדובר בנכס בעל השפעה שלא מומש עד כה?

ישראלים וישראליות אלו הם קודם כל ישראלים בליבם ובנשמתם ולכן זו קבוצה ששווה להתייחס לדובריה ולקחת בחשבון את מה שיש לה לומר בנושאים מורכבים כמו המשך הכיבוש, עתיד הדמוקרטיה בישראל וקבלת ההחלטות של ממשלת ישראל הנוכחית.

ד"ר אלדד בן אהרון הוא היסטוריון ליחסים בינלאומיים ומומחה ביחסי ישראל וטורקיה. מחקריו מתמקדים במדיניות החוץ ובהיסטוריה הפוליטית של ישראל.

המראות המחרידים מבית הנבחרים האמריקאי ממשיכים להדהד ברחבי העולם, ואת אדוות הגלים עוד ימשיכו להרגיש לאורך שנים בפוליטיקה האמריקאית והגלובלית. אבל בישראל כמו בישראל, הכול מועבר דרך הפריזמה המקומית הצרה, וכל מחנה מנסה להראות את דמיוננו לאמריקה לפי פרשנות המתאימה לו ולפי הפוזיציה הרלוונטית.

בבלפור מיהרו לפברק ספין נלעג, כאילו דיירי המעון היו אלה הנתונים למתקפת המון אלים, ואילו מצד מחנה 'רק לא ביבי' התפרסמו עשרות פרשנויות על איך זה יכול לקרות גם כאן, או שכבר בעצם כבר קרה כאן, וכיוצא באלה השוואות.

אלא שביבי איננו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי שהפוליטיקאים שלנו ילמדו מהמאורעות בוושינגטון, אבל כל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים אותם בהשוואותיהם הבעייתיות.

אלא שביבי אינו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי ללמוד מהמאורעות בוושינגטון, אבל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים

הקרבה היתרה בין ביבי לטראמפ מבחינה פוליטית-מדינית ואישית, והעובדה שמדובר בשני מנהיגים פופוליסטיים, גרמו לפרשנים רבים להתריע על קווי הדמיון שעלולים להוביל – לדעת אותם פרשנים, באופן כמעט וודאי – למראות דומים ברחובות ירושלים. גם פסיכולוגים ושאר מומחים לנפש התגייסו לנתח את תכונות האישיות הדומות בין המנהיגים. אלו ניתוחים שגויים.

למרות מאפייני המנהיגות הפופוליסטית המשותפים לשניהם – הכריזמה, הדמגוגיה והשימוש בחלוקת העולם ל"אנחנו" מול "הם" ובעיקר בהסתה – השוני בין טראמפ לביבי רב על הדמיון. טראמפ הוא בור, מגלומן, אנטי-פוליטיקאי הן בתדמיתו הציבורית והן בפועל, ואין לו כל עניין בעשייה פוליטית ממשית. נתניהו הוא ההיפך המוחלט בכל התכונות הללו, למעט – אולי – שגעון הגדלות (וגם זה נובע אצלו ממקורות אחרים). יתרה מכך, נתניהו מתוחכם עשרות מונים מטראמפ, שממשיך גם ממושב נשיאותו לנהוג ככוכב ריאליטי, ולחלופין כבריון שכונתי, כפי שהוכיחו שיחות הטלפון המוקלטות שלו (עם מזכיר מדינת ג'ורג'יה, למשל. אך גם זו עם נתניהו, לאחר חתימת ההסכם עם סודן, שבה ניסה טראמפ בגסות מביכה לגרום לנתניהו להטיל דופי בביידן. נתניהו לא נפל בפח). כך נהג הנשיא גם בנאומו מול קהל תומכיו בעצרת בשבוע שעבר.

תומכי הנשיא טראמפ אף הם שונים עד מאוד מקהל הביביסטים, וגם כאן ההשוואה הנפוצה ביניהם חוטאת למציאות. בגרעין הקשה של המכונים טראמפיסטים ישנה תנועה עממית בעלת שורשים עמוקים ויכולות ארגון מוכחות. תנועה זו, המאכלסת את הימין הקיצוני האמריקאי, הקדימה את טראמפ, ובמידה רבה היא זו שבראה אותו. אף שבתקשורת מצטייר תדיר כאילו טראמפ הוא הגורם שסחף את ההמון, נכון יותר לומר שהוא רכב על הגל הפופוליסטי אל הבית הלבן.

אותם גורמי ימין קיצוני וסהרורי הם בעלי מסורת של ארגון ושימוש באלימות פוליטית. מהשנים האחרונות אפשר להזכיר את המצעד בשארלוטסוויל ואת תוכניות החטיפה של מושלת מדינת מישיגן. מבחינה זו, הגורם המקביל בישראל הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים.

גורמי הימין הסהרורי בארה"ב בעלי מסורת ארגון ושימוש באלימות פוליטית. כמו במצעד בשארלוטסוויל ותוכניות חטיפת מושלת מישיגן. הגורם המקביל כאן הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים

אלה האחרונים מושפעים ואולי אף סרים למרותו ופקודתו של המנהיג הפופוליסטי, אבל הגרעין הקשה שלהם מונה ככל הנראה מאות ספורות של אנשים אם לא פחות, לא עשרות אלפים. ואפילו אם אלה בגרעין הקשה לא יבחלו בנקיטת אלימות בתגובה לשיסוי – למשל, נגד ערבים או (עיתונאים) שמאלנים – זו כנראה לא תופנה כלפי סמלי שלטון או כוחות הביטחון.

מעורבותם של כוחות הביטחון בהתקוממות היא הנקודה האחרונה להבחנה בין ישראל לארצות הברית. המחדל האבטחתי בגבעת הקפיטול עדיין נחקר, וימים יגידו אם הייתה זו רשלנות נפשעת בלבד שגרמה לכך שקהל המתקוממים פרץ בקלות יחסית למתחמים המאובטחים של בית הנבחרים, או שהיה שיתוף-פעולה של ממש מבפנים. כך או כך, אין ספק שברקע להצלחת ההתקוממות עומדת ההטייה הימנית המוכחת של המשטרה האמריקאית. גם כאן, הקשר בין כוחות השיטור לבין תנועת העליונות הלבנה הוא קשר היסטורי, ובשנים האחרונות גורמי ימין קיצוני אמריקאי עושים מאמצים מכוונים להשתלב בכוחות הביטחון.

בישראל, גם אם ישנה הטייה ימנית ואפילו ביביסטית בקרב שוטרים – ואולי גם בקרב מפקדיהם, בעקבות הפוליטיזציה שהכנס נתניהו למשרד לביטחון פנים – עדיין אין מדובר במגמה רווחת ומסוכנת כמו בארצות הברית. נוסף על כך, ישנו שוני בין ישראל לארה"ב גם בשרשרות ההיררכיה בקרב כוחות הביטחון השונים.  בארצות-הברית, כוחות המשמר הלאומי של וושינגטון הבירה כפופים ישירות לנשיא – וגם משום כך, פחותים הסיכויים לחזות בירושלים בתמונות כגון אלה שנראו בוושינגטון.

לפיכך, כל הפרשנויות השונות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה הרווחת והבעייתית בישראל לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. עם זאת, ישנו לקח אחד חשוב שהאירועים בארצות הברית מלמדים, והוא הדבר המרכזי עליו יש לחזור באוזני הפוליטיקאים שלנו, ובפרט פוליטיקאי מסויים: כאשר משלהבים את ההמונים בהסתה ובליבוי יצרים, קשה לשלוט בגובה הלהבות.

הפרשנויות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. אבל יש לקח חשוב: כשמשלהבים את ההמונים קשה לשלוט בגובה הלהבות

גם אם תמונות דומות של פריצה למוסד שלטון ישראלי אינן תרחיש סביר, אי-אפשר לדעת מה תהיה התוצאה של התפרעות של המון משולהב או של בודדים בעלי כוונות הרס. זהו לקח שמלווה את ישראל ואת נתניהו ספציפית כבר 25 שנים. עם זאת, דומה שהוא עדיין לא נלמד.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

אם ברקו "סטייק", אז מה נתניהו? לקושש קולות מהמגזר הערבי ישראלי – סעיף מס' 1 ברשימת הזיגזוגים. אני לא היחיד שמחזיק ברשימת הזיגזוגים של נתניהו. הרשימה ארוכה וכוללת את הזיגזוגים והתהפוכות בכל כהונותיו. מצהיר ומסית ואז פועל בניגוד מוחלט להצהרותיו.

אני לא היחיד שמחזיק ברשימת הזיגזוגים של נתניהו. הרשימה ארוכה וכוללת את הזיגזוגים והתהפוכות בכל כהונותיו. מצהיר ומסית ואז פועל בניגוד מוחלט להצהרותיו

מסע הזיגזוגים של נתניהו החל בראיון ל"ידיעות אחרונות", ב-3 לספטמבר 1995 שם קבע:

"מי בעולם מאמין לערפאת? רק יצחק רבין ושמעון פרס מאמינים לו ונותנים לו להקים בסיס 15 דקות מירושלים. הוא הרי הארכי שקרן של דורנו".

לאחר מכן הכריז בתכנית המעגל של דן שילון שלא ייפגש עם ערפאת. כידוע, לא רק שנפגש עמו לאחר מכן, אלא אף חתם איתו על הסכמי וואי וחברון.

בהסכם וואי הבטיח כי במסגרת הפעימה הראשונה והשנייה של הסכם אוסלו (שהבטיח שלא יישם), לא ימסור לפלסטינים שטח מעל ל-10%. לבסוף, בשל לחץ אמריקאי העביר 13% משטח C ביהודה ושומרון השטח לפלסטינים, וקבע כי מתוכם 3% יהוו שמורת טבע. כך נתניהו נסוג משטחים לאחר שהאשים ומאשים עד היום את "השמאל" בכך שהוא יודע לעשות שלום רק תמורת שטחים.

• נתניהו הצהיר – לא מדינה פלסטינית, לאחר מכן הצהיר כן למדינה פלסטינית.
• כן למע"מ על פירות וירקות, ולאחר מכן לא.
• כן בנייה בהתנחלויות, לא בנייה.
• כן מגנומטרים, לא מגנומטרים.
• כן הסכם עם אריתריאה על מבקשי המקלט ואז לא.
• אותה התנהלות חוזרת על עצמה גם במשבר הקורונה, בו הוא מתגאה באופן ניהולו ומבקש "תשמרו על ההנחיות", לא שומר עליהן בעצמו, ואז מנחה "תעשו חיים", ומאשים את העם בתוצאות אותה עשיית חיים. שלא נדבר על הסתירות בהגבלות ובאכיפה.

וזה רק קומץ דוגמאות. ישנם עשרות זגזוגים ותהפוכות ואמיתות לשעתן לאורך כל שנות שלטון נתניהו – אולם ביחסו למגזר הערבי, השבוע נתניהו התעלה אפילו על עצמו.

וזה רק קומץ דוגמאות. ישנם עשרות זגזוגים ותהפוכות ואמיתות לשעתן לאורך כל שנות שלטון נתניהו – אולם ביחסו למגזר הערבי, השבוע נתניהו התעלה אפילו על עצמו

הרי במשך כל מערכת הבחירות האחרונה נתניהו האשים את גנץ וכחול לבן שוב ושוב בהאשמה הנוראה, לפיה אחרי הבחירות הם יקימו ממשלה בתמיכת הערבים, בתמיכת הרשימה המשותפת, בטענה שמדובר בתומכי טרור.

ומה עשה נתניהו מאז? שיתף פעולה עם ח"כ מנסור עבאס מהמשותפת, ועוד מהפלג האיסלמי הקיצוני בתוכה. עתה אין גבול לציניות, ליכולת הזיגזוג ובעיקר לבושה.

לאחר שפלרטט עם ח"כ עבאס, נתניהו מחזר אחרי הציבור הערבי כדי לקושש את הקולות שיפצו על אלו שהלכו ליריביו מימין סער ובנט, כשהוא מבין כי השניים עלולים לגזול ממנו מנדטים שיעשו את ההבדל ויאפשרו לו להימנע או לדחות את המשפט.

השרה מירי רגב האשימה את ברקוביץ' שהוא מתהפך בדעותיו כמו סטייק. מדוע השרה רגב לא פונה לנתניהו ומאשימה גם אותו על כך שהוא מתהפך כסטייק, כשהוא מנסה להתחבר למי שעד לא מזמן עשה הכל כדי להסית נגדו ולהדיר מהציבוריות הישראלית.

אוהו. חתיכת עימות בין השרה מירי רגב לאיל ברקוביץ׳ בתוכנית היום: ״כל עוד לא תתנצל בפני הליכודניקים לעולם לא תהיה מאמן נבחרת. יא חתיכת סטייק. איפה גנץ המשיח שלך?״ pic.twitter.com/taKfES82OC

— Raz Shechnik (@RazShechnik) October 9, 2020

אם נתניהו מחליט לשנות את יחסו למגזר זה, לאחר שהסית נגדם כה רבות, מדוע שלא ישנה את יחסו לשמאל, לאחר שהסית נגדם פעמים רבות אפילו יותר?

האם יש מי שיכול לקבוע ברצינות כי הניסיון של נתניהו לגייס את תמיכת המגזר הערבי אינו ניסיון נואש ובוודאי לא אותנטי, המתבסס על מניעים פוליטיים צרים בלבד? ממתי אזרחי המגזר הערבי ישראלי חשובים לו? מה, מה פתאום? אילו לא היינו מכירים את רשימת תופעות הלוואי של החיסון, היינו חושבים שמדובר באחת מהן.

האם יש מי שיכול לקבוע ברצינות כי הניסיון של נתניהו לגייס את תמיכת המגזר הערבי אינו ניסיון נואש ובוודאי לא אותנטי, המתבסס על מניעים פוליטיים צרים בלבד? ממתי אזרחי המגזר הערבי ישראלי חשובים לו?

בימים אלה התקיימה הפגנת ענק בנצרת של תושבי האזור מהמגזר הערבי.
נתניהו מוביל לתסיסה בציבור, שעלולה להוביל למקרי אלימות בקרב הציבור שגם כך סובל מאלימות.

הסטייקים של נתניהו עלולים לשרוף את המדינה ופלא שאינם שורפים אותו כמועמד אמין בקרב תומכיו.

עיתונאי, בעל תואר B.A בממשל ודיפלומטיה ותואר MA במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ת"א. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח, שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף ציבור. מאמין בהשפעת התקשורת על חיזוק הדמוקרטיה וחקר האמת