בזמן שחלף מאז הודיעו ישראל ואיחוד האמירויות הערביות על כוונתם להביא לפתיחת מהלך, שסופו נרמול מלא של היחסים ביניהן – התקיים דיון ער בתקשורת הישראלית באשר להשלכות השונות של המהלך. בעיקר באשר לזהות המדינות שילכו בעקבות איחוד האמירויות ויחממו את יחסיהן עם ישראל. מהדיון הזה נעדרה כווית, האמירות העשירה מהמפרץ, ולא במקרה.

למרבה האירוניה הסיבה העיקרית לכך שככל הנראה כווית תהיה האחרונה ממדינות המפרץ (ואולי בעולם הערבי כולו) לחתום על הסכם שלום עם ישראל היא היותה "סמי-דמוקרטית". שנה לאחר הקמת המדינה, ב-1962, אושרה חוקה המעניקה לפרלמנט סמכויות נרחבות יחסית לנהוג במדינות האזור ובעולם הערבי. יש לו יכולת לחקור ואף להדיח שרים, למנוע אישור תקציב, ואף לא לאשר את מועמדי המשפחה השלטת לרשת את השלטון.

למרבה האירוניה, הסיבה העיקרית לכך שכווית תהיה ככל הנראה האחרונה ממדינות המפרץ (ואולי בעולם הערבי כולו) לחתום על הסכם שלום עם ישראל – היא היותה "סמי-דמוקרטית"

בכווית, יותר מבכל שכנותיה במפרץ, השלטון נאלץ להתפשר עם תביעות אופוזיציוניות ועם דעת הקהל. האופוזיציה לשלטון בכווית מורכבת היסטורית מתומכי הלאומיות הערבית או מתומכי האסלאם הפוליטי על גווניו השונים.

אחת הסוגיות היחידות המשותפות לכל גורמי האופוזיציה בכווית היא ההתנגדות הנחרצת לקשרים עם ישראל. מאז שעלתה סוגיית הנורמליזציה בשנות התשעים (ובמיוחד לאור פתיחת נציגויות ישראליות בקטאר ובעומאן בשנת 1996) הפרלמנט מביע שוב ושוב התנגדות רחבה לכל צעד בכיוון, והשלטון אף נאלץ למנוע ניסיון לקבוע סנקציות פליליות כנגד יצירת קשרים עקיפים עם ישראל. לאור ההסכם המתגבש בין ישראל לאמירויות חתמו בשבוע שעבר 37 מתוך 50 חברי הפרלמנט על עצומה הקוראת לממשלה להתנגד לכל סממן של נורמליזציה.

מעבר להתייצבות הפרלמנט הקולני נגד כל נורמליזציה עם ישראל ישנו העניין הפלסטיני. בכווית התגוררה בעבר קהילה יהודית קטנה אך היא היגרה ככל הנראה בשל המשבר הכלכלי בשנות השלושים. לעומת זאת הקהילה הפלסטינית בכווית החלה עם 4 מורים שהגיעו מירושלים בשנת 1936, ובשיאה מנתה קרוב ל-400,000 איש בשנות השמונים. היתה זו קהילת הזרים הגדולה ביותר בכווית, והיא השתלבה גם במשרות בכירות במדינה המתפתחת, כשחלקם אף קיבלו אזרחות כוויתית.

ההגירה הגדולה התרחשה בעקבות המלחמות (1948, 1967) ובשל התעשרותה של כווית מכספי הנפט. ארגון הפת"ח (1959) והתאגדויות פלסטיניות אחרות נוסדו בכווית והמדינה העשירה תמכה בהם כלכלית. בשל תמיכתו של אש"פ בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ (1990-1) גורשו רוב הפלסטינים והיחסים עם ההנהגה הפלסטינית נותקו. היחסים חודשו רק לאחר מותו של יאסר ערפאת.

יחד עם זאת, התודעה הפלסטינית הושרשה בתהליך צמיחת המדינה הכוויתית. המחויבות לסוגיה הפלסטינית נותרה מרכזית גם בקרב השכבות המשכילות וגם בדעת הקהל הרחבה. גם אם בקרב המשפחה השלטת או מועמדים לפרלמנט יש רצון לתמיכה, אפילו מסויגת, בתהליכי נורמליזציה עם ישראל, הם לרוב נמנעים מלומר זאת בפומבי. מדי פעם, כאשר מועמדים שונים מביעים רעיונות כאלו הם לרוב נאלצים להתנצל ולפרוש מהחיים הפוליטיים. מספר קטן של עיתונאים המזוהים עם זרמים ליברליים נוטים להתבטא בחיוב כלפי קשרים עם ישראל אך הם אינם זוכים לתמיכה ציבורית רחבה.

אחת הסוגיות היחידות המשותפות לכל גורמי האופוזיציה בכווית היא ההתנגדות הנחרצת לקשרים עם ישראל. לאור ההסכם בין ישראל לאמירויות חתמו 37 מ-50 חברי הפרלמנט על עצומה הקוראת לממשלה להתנגד לכל סממן נורמליזציה

סוגיה נוספת העומדת בין כווית לבין חימום היחסים עם ישראל היא עמדת שכנותיה המונרכיות ובעיקר הגדולה שבהן, ערב הסעודית. שה"ח הסעודי, פייסל בן פרחאן, הודיע מספר ימים לאחר ההצהרה של ישראל ואיחוד האמירויות כי הממלכה נותרה מחויבת לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, על בסיס היוזמה הערבית וההחלטות הבינ"ל, החותרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים. עמדה זו של ריאד תקל על כווית להישאר נאמנה לאתוס הפלסטיני.

עמדתן של מדינות המפרץ כלפי ישראל לא הייתה סטטית אלא עברה שינויים במהלך הזמן, תוך שחיקת תנאי יוזמת השלום הערבית. אולם לכל מדינה סט השיקולים שלה ובכל אחת ממדינות המפרץ תנאים פנימיים שונים המשפיעים על בחירותיה האסטרטגיות, כפי שעושה כווית, שהסתייגה מהמהלך של איחוד האמירויות, וצפויה להיות האחרונה מבין שכנותיה ללכת בעקבות איחוד האמירויות.

ד"ר ערן סגל הוא עמית מחקר במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי, אוניברסיטת חיפה

ד״ר יואל גוז׳נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ׳ תל אביב. מומחה למדינות המפרץ ולסוגיות אסטרטגיות כגון תפוצה גרעינית ויציבות משטרים. לשעבר איש משרד רה״מ וחוקר אורח באונ׳ סטנפורד. באפריל 2020 יצא לאור ספר פרי עטו בנושא יחסי ישראל ומדינות המפרץ בהוצאת אונ׳ אוקספורד. אב לבן ולבת וטייל חובב

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.