בזמן שחלף מאז הודיעו ישראל ואיחוד האמירויות הערביות על כוונתם להביא לפתיחת מהלך, שסופו נרמול מלא של היחסים ביניהן – התקיים דיון ער בתקשורת הישראלית באשר להשלכות השונות של המהלך. בעיקר באשר לזהות המדינות שילכו בעקבות איחוד האמירויות ויחממו את יחסיהן עם ישראל. מהדיון הזה נעדרה כווית, האמירות העשירה מהמפרץ, ולא במקרה.

למרבה האירוניה הסיבה העיקרית לכך שככל הנראה כווית תהיה האחרונה ממדינות המפרץ (ואולי בעולם הערבי כולו) לחתום על הסכם שלום עם ישראל היא היותה "סמי-דמוקרטית". שנה לאחר הקמת המדינה, ב-1962, אושרה חוקה המעניקה לפרלמנט סמכויות נרחבות יחסית לנהוג במדינות האזור ובעולם הערבי. יש לו יכולת לחקור ואף להדיח שרים, למנוע אישור תקציב, ואף לא לאשר את מועמדי המשפחה השלטת לרשת את השלטון.

למרבה האירוניה, הסיבה העיקרית לכך שכווית תהיה ככל הנראה האחרונה ממדינות המפרץ (ואולי בעולם הערבי כולו) לחתום על הסכם שלום עם ישראל – היא היותה "סמי-דמוקרטית"

בכווית, יותר מבכל שכנותיה במפרץ, השלטון נאלץ להתפשר עם תביעות אופוזיציוניות ועם דעת הקהל. האופוזיציה לשלטון בכווית מורכבת היסטורית מתומכי הלאומיות הערבית או מתומכי האסלאם הפוליטי על גווניו השונים.

אחת הסוגיות היחידות המשותפות לכל גורמי האופוזיציה בכווית היא ההתנגדות הנחרצת לקשרים עם ישראל. מאז שעלתה סוגיית הנורמליזציה בשנות התשעים (ובמיוחד לאור פתיחת נציגויות ישראליות בקטאר ובעומאן בשנת 1996) הפרלמנט מביע שוב ושוב התנגדות רחבה לכל צעד בכיוון, והשלטון אף נאלץ למנוע ניסיון לקבוע סנקציות פליליות כנגד יצירת קשרים עקיפים עם ישראל. לאור ההסכם המתגבש בין ישראל לאמירויות חתמו בשבוע שעבר 37 מתוך 50 חברי הפרלמנט על עצומה הקוראת לממשלה להתנגד לכל סממן של נורמליזציה.

מעבר להתייצבות הפרלמנט הקולני נגד כל נורמליזציה עם ישראל ישנו העניין הפלסטיני. בכווית התגוררה בעבר קהילה יהודית קטנה אך היא היגרה ככל הנראה בשל המשבר הכלכלי בשנות השלושים. לעומת זאת הקהילה הפלסטינית בכווית החלה עם 4 מורים שהגיעו מירושלים בשנת 1936, ובשיאה מנתה קרוב ל-400,000 איש בשנות השמונים. היתה זו קהילת הזרים הגדולה ביותר בכווית, והיא השתלבה גם במשרות בכירות במדינה המתפתחת, כשחלקם אף קיבלו אזרחות כוויתית.

ההגירה הגדולה התרחשה בעקבות המלחמות (1948, 1967) ובשל התעשרותה של כווית מכספי הנפט. ארגון הפת"ח (1959) והתאגדויות פלסטיניות אחרות נוסדו בכווית והמדינה העשירה תמכה בהם כלכלית. בשל תמיכתו של אש"פ בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ (1990-1) גורשו רוב הפלסטינים והיחסים עם ההנהגה הפלסטינית נותקו. היחסים חודשו רק לאחר מותו של יאסר ערפאת.

יחד עם זאת, התודעה הפלסטינית הושרשה בתהליך צמיחת המדינה הכוויתית. המחויבות לסוגיה הפלסטינית נותרה מרכזית גם בקרב השכבות המשכילות וגם בדעת הקהל הרחבה. גם אם בקרב המשפחה השלטת או מועמדים לפרלמנט יש רצון לתמיכה, אפילו מסויגת, בתהליכי נורמליזציה עם ישראל, הם לרוב נמנעים מלומר זאת בפומבי. מדי פעם, כאשר מועמדים שונים מביעים רעיונות כאלו הם לרוב נאלצים להתנצל ולפרוש מהחיים הפוליטיים. מספר קטן של עיתונאים המזוהים עם זרמים ליברליים נוטים להתבטא בחיוב כלפי קשרים עם ישראל אך הם אינם זוכים לתמיכה ציבורית רחבה.

אחת הסוגיות היחידות המשותפות לכל גורמי האופוזיציה בכווית היא ההתנגדות הנחרצת לקשרים עם ישראל. לאור ההסכם בין ישראל לאמירויות חתמו 37 מ-50 חברי הפרלמנט על עצומה הקוראת לממשלה להתנגד לכל סממן נורמליזציה

סוגיה נוספת העומדת בין כווית לבין חימום היחסים עם ישראל היא עמדת שכנותיה המונרכיות ובעיקר הגדולה שבהן, ערב הסעודית. שה"ח הסעודי, פייסל בן פרחאן, הודיע מספר ימים לאחר ההצהרה של ישראל ואיחוד האמירויות כי הממלכה נותרה מחויבת לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, על בסיס היוזמה הערבית וההחלטות הבינ"ל, החותרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים. עמדה זו של ריאד תקל על כווית להישאר נאמנה לאתוס הפלסטיני.

עמדתן של מדינות המפרץ כלפי ישראל לא הייתה סטטית אלא עברה שינויים במהלך הזמן, תוך שחיקת תנאי יוזמת השלום הערבית. אולם לכל מדינה סט השיקולים שלה ובכל אחת ממדינות המפרץ תנאים פנימיים שונים המשפיעים על בחירותיה האסטרטגיות, כפי שעושה כווית, שהסתייגה מהמהלך של איחוד האמירויות, וצפויה להיות האחרונה מבין שכנותיה ללכת בעקבות איחוד האמירויות.

ד"ר ערן סגל הוא עמית מחקר במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי, אוניברסיטת חיפה

ד״ר יואל גוז׳נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ׳ תל אביב. מומחה למדינות המפרץ ולסוגיות אסטרטגיות כגון תפוצה גרעינית ויציבות משטרים. לשעבר איש משרד רה״מ וחוקר אורח באונ׳ סטנפורד. באפריל 2020 יצא לאור ספר פרי עטו בנושא יחסי ישראל ומדינות המפרץ בהוצאת אונ׳ אוקספורד. אב לבן ולבת וטייל חובב