אפשר להפיל אותן על הרצפה, לדחוף, לחבוט בראשן עד אובדן הכרה ולהפילן לקול קבוצת הביביסטים השואגים משמחה, אך הן לעולם לא תשברנה; הן תחזורנה בשבוע הבא וזה שאחריו באמונה שבסוף האהבה תנצח. הן ה"מאמות" של כולנו. 

אחת התמונות יוצאות הדופן שייזכרו מהפגנות בלפור בקיץ 2020 היא מראה האימהות בווסטים הצהובים שבאו לשמור על "הילדים". הצעירים עם המסכות הוורודות, הצעירים עם הדגלים השחורים, כל הנלחמים על מדינה דמוקרטית בעוצמת רגשות שהם זוכרים עוד מימי הצבא בגולני, בגבעתי או יחידות קרביות אחרות, כשכל החיילים בצוות שלהן נתנו את הנשמה האחד למען השני.

אחת התמונות שייזכרו מהפגנות בלפור 2020 היא מראה האימהות בווסטים הצהובים שבאו לשמור על "הילדים". הצעירים עם המסכות הוורודות, עם הדגלים השחורים, כל הנלחמים על מדינה דמוקרטית בעוצמת רגשות שהם זוכרים עוד מימי הצבא

אלו נשים שבשל גילן היו אמורות להישאר בבית כדי שלא להיחשף לנגיף הקורונה. למרות זאת הן מתייצבות בלב הכיכר הירושלמית הסמוכה למעון ראש הממשלה, בצפיפות דביקה נטולת מרחק חברתי מינימלי, במסכות המקשות על הנשימה, בשיער מאפיר ומלבין שגם הצבע כבר לא יכול לכסותו.

הן מבקשות ליצור חייץ בין המשטרה למפגינים תוך שהן מסבירות לעיתים בסבלנות אין סופית ולעיתים בקול הכי חזק שהן יכולות להשמיע "לא בכוח" "די לאלימות". הן "מאמות" אמיצות המופיעות בדיוק ברגע שבו השוטרים מאבדים כל רסן. הן מופיעות בדיוק כשהשוטרים שכחו מה שפעם אולי למדו באחד מקורסי ההכשרה בעניין ויסות כעסים.

הן מקוות שאולי לרגע קל, מישהו משוטרי היס"מ שבאו להרביץ, לתפוס ולהראות למפגינים מיהו הגבר האמיתי בכיכר (וכמובן במדינה), יעצור את זרועותיו המתנופפות ותעבור בו המחשבה על האמא שלו. קולה של האמא הפרטית שלו, האחת והיחידה, אולי יהדהד בזיכרונו ויחזיר אותו לרגע שבו היא הוציאה אותו בשלום כשהסתבך בקטטה הגדולה בכיתה ד' או בפעם אחרת בהתפרצות הזעם שלו בתחילת גיל הנעורים.

כל מי שגדל וחי בארץ הזו מכיר את האימהות האלה: ימיהן ולילותיהן עברו אחוזי אימה לנוכח הידיעה ואי הידיעה על הסכנה האורבת לבן בצבא. תנועת ארבע האימהות, האימהות במחסומים, האימהות המסיעות, האימהות הנושאות סלי אוכל לצאלים, שיזפון, חצצון, רמת הגולן או מקומות נידחים ורחוקים שניתן להם השם שאינו אומר לזר מאום, דוגמת גבעת 421.

הן בורחות מבשורה דרך העשייה; הן האימהות של הצעירים בכיכרות וגם של השוטרים והיס"מניקים העומדים עכשיו מולם. הן לא אנרכיסטיות, לא חייזרים ולא מפיצות מחלות. דעתן הפוליטית אינה במרכז ההוויה, אלא הרצון לשמור ולהגן על הבנים שבגרו ומזמן כבר יצאו מהמרחב הבטוח שהן בנו להם, פעם כשהיו קטנים.

ואז הגיעה ההפגנה במוצאי שבת. הן הוכו, נדחפו, הופלו למדרכה, נגררו. לא השתקפות הצבע הצהוב של הווסט נראה עיני השוטרים, אלא זעם יוקד, כמו טנטרום שאין לו הסבר זולת הוראה חלולה שניתנה מלמעלה.

הן בורחות מבשורה דרך העשייה; הן האימהות של הצעירים בכיכרות וגם של השוטרים והיס"מניקים העומדים עכשיו מולם. הן לא אנרכיסטיות, לא חייזרים ולא מפיצות מחלות

ההיסטוריה הוכיחה אין ספור פעמים ששליטים מודחים, ניצבים מפוחדים מתחת לבגדי השררה, הולכים הביתה – ואילו האימהות לעולם תנצחנה. אפשר להפיל אותן על הרצפה, לדחוף, לחבוט בראש עד אובדן הכרה, להפילן כמו שק תפוחי אדמה ליד קבוצת ביביסטים השואגים משמחה שהנה המשטרה נתנה להם במתנה "שבויה". אך הן לעולם לא תשברנה. הן תחזורנה בשבוע הבא וזה שאחריו באמונה שבסוף האהבה תנצח. הן ה-"מאמות" של כולנו. לתפארת מדינת ישראל.

פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית מומחית בעבר פסיכולוגית מחוזית בדרום. מחקריה עוסקים בתחום הדרה של קבוצות מיעוט מודרות, קבוצות מוחלשות, שכול ומצבי לחץ, ילדים במצבי חירום. ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אחוה וחברת סגל מרכז מנדל למנהיגות בנגב. מחברת הספר "פרשת הקישון - צלול ועכור" ו"כוכב", המביא את סיפורן האישי של נשים בדואיות פורצות דרך.

הקהילה החינוכית בישראל, על כל גווניה, היא חוט השני המקשר בין דורות, מטפחת צמיחה אנושית ומעצבת את דור העתיד. מורים ומורות מקדישים את חייהם לילדים ובני הנוער, משקיעים בהם אינספור שעות של לימוד, הקשבה והכוונה. הם עדים לחלומות נרקמים, ללבטים ולשמחות הקטנות של הילדים והמתבגרים, והופכים לחלק בלתי נפרד מחייהם של התלמידים.

מערכות יחסים אלו, שנבנות באהבה ומסירות, הן פעמים רבות עמוקות ומשמעותיות יותר משתוכלו לתאר. אולם, במציאות הישראלית המורכבת והכואבת, שמאופיינת לעיתים קרובות במצבי מלחמה ועימותים, נחשפים המורים לממד האובדן – אובדן תלמידיהם.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

שרי הממשלה וחברי כנסת ממפלגות הקואליציה תוקפים את ראש השב"כ רונן בר, ומאשימים אותו כי כשל בתפקידו ושהוא אחד האחראים הראשיים לאסון ה-7 באוקטובר 2023.

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו וגם השר הילדותי הזחוח בצלאל סמוטריץ', שיש תיעוד לדבריהם מלפני המלחמה על תועלת לישראל בחמאס ועל כך שנכון לנו לאפשר ולהבטיח את קיומו – מאשימים את ראש השב"כ בכך שהוא, כנראה יחד עם עוד אחרים (לא שרים בממשלה שלהם, כמובן), אחראי ראשי לאסון ה-7 באוקטובר. זאת בעיקר בגלל תפקוד לקוי שלו בליל ה-7-6 באוקטובר.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים אשר יצא לאור ב-2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספרים נוספים שלו יצאו לאור בהוצאת "טפר – הוצאה לאור": אכזבה וגאווה – מלחמת יום הכיפורים ב-2023; ו-טליק: פרקי חיים ב-2024.

קראתי בעיון הן את תצהירו של ראש השב"כ רונן בר והן את תצהירו הנגדי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. תצהירו של נתניהו (כמה מפתיע) הוא מופת של היפוך יוצרות, גזלייטינג, חצאי אמיתות, והתנערות נפשעת מכל אחריות ביטחונית לשחיטת 1200 ישראלים וישראליות ולחטיפת 251 נוספים.

אני משער גם שהפרסום הסלקטיבי של הפרוטוקולים מהם נתניהו מצטט בתצהיר, עלול לטמון בחובו את הסתרת העובדות המלאות. והחלטת הממשלה האחרונה שצורפה לתצהירו, מבעיתה לא פחות.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.