אסון ילדי הנגב המערבי מהדהד אסון קודם בתולדות המדינה, זה של ילדי כפר עציון.

יום לפני קום המדינה, בד' אייר תש"ח, נפל קיבוץ כפר עציון, שהוקם כחמש שנים לפני כן על ידי חלוצים דתיים בהרי גוש עציון, בין בית לחם לחברון. כמעט כל מי שהיה בקרב האחרון נפל. הנשים והילדים, פונו מספר חודשים קודם לכן, למנזר רטיסבון שבירושלים. מתוך שישים הילדים, ארבעים וששה ילדים נותרו יתומים מאב.

יערה קמינסקי (M.Ed ) היא יועצת חינוכית בבית ספר מעיינות צור הדסה, נולדה בכפר עציון, נכדה למייסדי קיבוץ כפר עציון.

פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית מומחית בעבר פסיכולוגית מחוזית בדרום. מחקריה עוסקים בתחום הדרה של קבוצות מיעוט מודרות, קבוצות מוחלשות, שכול ומצבי לחץ, ילדים במצבי חירום. ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אחוה וחברת סגל מרכז מנדל למנהיגות בנגב. מחברת הספר "פרשת הקישון - צלול ועכור" ו"כוכב", המביא את סיפורן האישי של נשים בדואיות פורצות דרך.

כמו רבים אחרים, קמתי ביום שלמחרת ההצבעה על ביטול עילת הסבירות בתחושת עצב עמוק. קרני השמש שנראו מחלונות המטוס שהחזיר אותנו ארצה מחופשה משפחתית קצרה, סנוורו את עיניי באור מכאיב והתקשיתי לראות אופק מעבר להן. חדוות החופשה התחלפה במחשבות קשות כשהתבוננתי על עשרת הנכדים שפיזזו סביבי בהתלהבות ובשמחת החזרה אל הבית.

חשתי שהמוכר נקרע, רוסק ונמחץ בכוח. באותן שעות הרגשתי לבד בעולם אלים, פרוץ ולא מוגן. רק יומיים מאוחר יותר התחלתי לשמוע מאנשים רבים אחרים כי חוו תגובות דומות. כמו השיטפון במדבר המגיע תחילה כהד רחוק של רעשים ההולכים ומתחזקים עד שהם מתלכדים בעוצמה וזורמים לנחל שהיה קודם לכן שומם וצחיח, כך שמעתי את קולות הדיכאון המתלכדים יחד לאיכויות חדשות של פונקציה חברתית משקמת. המילה דיכאון נשארה בקליפתה הקודמת אך קיבלה מהות אחרת.

פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית מומחית בעבר פסיכולוגית מחוזית בדרום. מחקריה עוסקים בתחום הדרה של קבוצות מיעוט מודרות, קבוצות מוחלשות, שכול ומצבי לחץ, ילדים במצבי חירום. ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אחוה וחברת סגל מרכז מנדל למנהיגות בנגב. מחברת הספר "פרשת הקישון - צלול ועכור" ו"כוכב", המביא את סיפורן האישי של נשים בדואיות פורצות דרך.

אפשר להפיל אותן על הרצפה, לדחוף, לחבוט בראשן עד אובדן הכרה ולהפילן לקול קבוצת הביביסטים השואגים משמחה, אך הן לעולם לא תשברנה; הן תחזורנה בשבוע הבא וזה שאחריו באמונה שבסוף האהבה תנצח. הן ה"מאמות" של כולנו. 

אחת התמונות יוצאות הדופן שייזכרו מהפגנות בלפור בקיץ 2020 היא מראה האימהות בווסטים הצהובים שבאו לשמור על "הילדים". הצעירים עם המסכות הוורודות, הצעירים עם הדגלים השחורים, כל הנלחמים על מדינה דמוקרטית בעוצמת רגשות שהם זוכרים עוד מימי הצבא בגולני, בגבעתי או יחידות קרביות אחרות, כשכל החיילים בצוות שלהן נתנו את הנשמה האחד למען השני.

אחת התמונות שייזכרו מהפגנות בלפור 2020 היא מראה האימהות בווסטים הצהובים שבאו לשמור על "הילדים". הצעירים עם המסכות הוורודות, עם הדגלים השחורים, כל הנלחמים על מדינה דמוקרטית בעוצמת רגשות שהם זוכרים עוד מימי הצבא

אלו נשים שבשל גילן היו אמורות להישאר בבית כדי שלא להיחשף לנגיף הקורונה. למרות זאת הן מתייצבות בלב הכיכר הירושלמית הסמוכה למעון ראש הממשלה, בצפיפות דביקה נטולת מרחק חברתי מינימלי, במסכות המקשות על הנשימה, בשיער מאפיר ומלבין שגם הצבע כבר לא יכול לכסותו.

הן מבקשות ליצור חייץ בין המשטרה למפגינים תוך שהן מסבירות לעיתים בסבלנות אין סופית ולעיתים בקול הכי חזק שהן יכולות להשמיע "לא בכוח" "די לאלימות". הן "מאמות" אמיצות המופיעות בדיוק ברגע שבו השוטרים מאבדים כל רסן. הן מופיעות בדיוק כשהשוטרים שכחו מה שפעם אולי למדו באחד מקורסי ההכשרה בעניין ויסות כעסים.

הן מקוות שאולי לרגע קל, מישהו משוטרי היס"מ שבאו להרביץ, לתפוס ולהראות למפגינים מיהו הגבר האמיתי בכיכר (וכמובן במדינה), יעצור את זרועותיו המתנופפות ותעבור בו המחשבה על האמא שלו. קולה של האמא הפרטית שלו, האחת והיחידה, אולי יהדהד בזיכרונו ויחזיר אותו לרגע שבו היא הוציאה אותו בשלום כשהסתבך בקטטה הגדולה בכיתה ד' או בפעם אחרת בהתפרצות הזעם שלו בתחילת גיל הנעורים.

כל מי שגדל וחי בארץ הזו מכיר את האימהות האלה: ימיהן ולילותיהן עברו אחוזי אימה לנוכח הידיעה ואי הידיעה על הסכנה האורבת לבן בצבא. תנועת ארבע האימהות, האימהות במחסומים, האימהות המסיעות, האימהות הנושאות סלי אוכל לצאלים, שיזפון, חצצון, רמת הגולן או מקומות נידחים ורחוקים שניתן להם השם שאינו אומר לזר מאום, דוגמת גבעת 421.

הן בורחות מבשורה דרך העשייה; הן האימהות של הצעירים בכיכרות וגם של השוטרים והיס"מניקים העומדים עכשיו מולם. הן לא אנרכיסטיות, לא חייזרים ולא מפיצות מחלות. דעתן הפוליטית אינה במרכז ההוויה, אלא הרצון לשמור ולהגן על הבנים שבגרו ומזמן כבר יצאו מהמרחב הבטוח שהן בנו להם, פעם כשהיו קטנים.

ואז הגיעה ההפגנה במוצאי שבת. הן הוכו, נדחפו, הופלו למדרכה, נגררו. לא השתקפות הצבע הצהוב של הווסט נראה עיני השוטרים, אלא זעם יוקד, כמו טנטרום שאין לו הסבר זולת הוראה חלולה שניתנה מלמעלה.

הן בורחות מבשורה דרך העשייה; הן האימהות של הצעירים בכיכרות וגם של השוטרים והיס"מניקים העומדים עכשיו מולם. הן לא אנרכיסטיות, לא חייזרים ולא מפיצות מחלות

ההיסטוריה הוכיחה אין ספור פעמים ששליטים מודחים, ניצבים מפוחדים מתחת לבגדי השררה, הולכים הביתה – ואילו האימהות לעולם תנצחנה. אפשר להפיל אותן על הרצפה, לדחוף, לחבוט בראש עד אובדן הכרה, להפילן כמו שק תפוחי אדמה ליד קבוצת ביביסטים השואגים משמחה שהנה המשטרה נתנה להם במתנה "שבויה". אך הן לעולם לא תשברנה. הן תחזורנה בשבוע הבא וזה שאחריו באמונה שבסוף האהבה תנצח. הן ה-"מאמות" של כולנו. לתפארת מדינת ישראל.

פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית מומחית בעבר פסיכולוגית מחוזית בדרום. מחקריה עוסקים בתחום הדרה של קבוצות מיעוט מודרות, קבוצות מוחלשות, שכול ומצבי לחץ, ילדים במצבי חירום. ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אחוה וחברת סגל מרכז מנדל למנהיגות בנגב. מחברת הספר "פרשת הקישון - צלול ועכור" ו"כוכב", המביא את סיפורן האישי של נשים בדואיות פורצות דרך.

ייצוגיות היא אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה. עיקרון הייצוג קובע שהאזרחים, אשר מפקידים את כוחם בידי נבחרי הציבור, מצפים שאלו יפעלו למען האינטרסים והערכים שלהם.

ייצוג תקין הוא שמעניק לציבור תחושת השפעה, מעורבות ואחריות משותפת לגורל המדינה. כאשר תחושת הייצוגיות מתערערת, מתערער גם האמון במערכת הפוליטית, ההשתתפות הפוליטית יורדת, והדמוקרטיה כולה ניצבת בסכנה.

ד"ר שחף זמיר הוא חוקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן. מתמחה בחקר מוסדות, מפלגות ופוליטיקה השוואתית. מחקריו עוסקים בפרסונליזציה של הפוליטיקה, פוליטיקה מקוונת ובמחקרים יישומיים אחרים בפרט בפוליטיקה הישראלית.

כשהאדם הקדמון שמע רעש לא ברור בין השיחים, הוא לא שאל אם זה הרוח או נמר. הוא פשוט ברח. ככה שרדנו. היום, כשינון מגל אומר ברמיזה ש"הנסיבות בהן עידן אלכסנדר נחטף בעייתיות מאוד", הוא עושה בדיוק את אותו הדבר – רק שהוא הנמר. אבל לא כזה שטורף. נמר רכילותי.

מגל הוא נמר שמפזר טיפות דם באוויר ומחכה שהמוח שלנו, המאומן היטב לשרוד סכנות מדומיינות, יעשה את העבודה. הרמיזה היא הטריק הכי ישן בספר. לא אמרתי מה קרה, רק אמרתי שקרה משהו. עכשיו תתמודד עם זה לבד.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.