אסון ילדי הנגב המערבי מהדהד אסון קודם בתולדות המדינה, זה של ילדי כפר עציון.

יום לפני קום המדינה, בד' אייר תש"ח, נפל קיבוץ כפר עציון, שהוקם כחמש שנים לפני כן על ידי חלוצים דתיים בהרי גוש עציון, בין בית לחם לחברון. כמעט כל מי שהיה בקרב האחרון נפל. הנשים והילדים, פונו מספר חודשים קודם לכן, למנזר רטיסבון שבירושלים. מתוך שישים הילדים, ארבעים וששה ילדים נותרו יתומים מאב.

יערה קמינסקי (M.Ed ) היא יועצת חינוכית בבית ספר מעיינות צור הדסה, נולדה בכפר עציון, נכדה למייסדי קיבוץ כפר עציון.

פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית מומחית בעבר פסיכולוגית מחוזית בדרום. מחקריה עוסקים בתחום הדרה של קבוצות מיעוט מודרות, קבוצות מוחלשות, שכול ומצבי לחץ, ילדים במצבי חירום. ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אחוה וחברת סגל מרכז מנדל למנהיגות בנגב. מחברת הספר "פרשת הקישון - צלול ועכור" ו"כוכב", המביא את סיפורן האישי של נשים בדואיות פורצות דרך.

כמו רבים אחרים, קמתי ביום שלמחרת ההצבעה על ביטול עילת הסבירות בתחושת עצב עמוק. קרני השמש שנראו מחלונות המטוס שהחזיר אותנו ארצה מחופשה משפחתית קצרה, סנוורו את עיניי באור מכאיב והתקשיתי לראות אופק מעבר להן. חדוות החופשה התחלפה במחשבות קשות כשהתבוננתי על עשרת הנכדים שפיזזו סביבי בהתלהבות ובשמחת החזרה אל הבית.

חשתי שהמוכר נקרע, רוסק ונמחץ בכוח. באותן שעות הרגשתי לבד בעולם אלים, פרוץ ולא מוגן. רק יומיים מאוחר יותר התחלתי לשמוע מאנשים רבים אחרים כי חוו תגובות דומות. כמו השיטפון במדבר המגיע תחילה כהד רחוק של רעשים ההולכים ומתחזקים עד שהם מתלכדים בעוצמה וזורמים לנחל שהיה קודם לכן שומם וצחיח, כך שמעתי את קולות הדיכאון המתלכדים יחד לאיכויות חדשות של פונקציה חברתית משקמת. המילה דיכאון נשארה בקליפתה הקודמת אך קיבלה מהות אחרת.

פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית מומחית בעבר פסיכולוגית מחוזית בדרום. מחקריה עוסקים בתחום הדרה של קבוצות מיעוט מודרות, קבוצות מוחלשות, שכול ומצבי לחץ, ילדים במצבי חירום. ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אחוה וחברת סגל מרכז מנדל למנהיגות בנגב. מחברת הספר "פרשת הקישון - צלול ועכור" ו"כוכב", המביא את סיפורן האישי של נשים בדואיות פורצות דרך.

אפשר להפיל אותן על הרצפה, לדחוף, לחבוט בראשן עד אובדן הכרה ולהפילן לקול קבוצת הביביסטים השואגים משמחה, אך הן לעולם לא תשברנה; הן תחזורנה בשבוע הבא וזה שאחריו באמונה שבסוף האהבה תנצח. הן ה"מאמות" של כולנו. 

אחת התמונות יוצאות הדופן שייזכרו מהפגנות בלפור בקיץ 2020 היא מראה האימהות בווסטים הצהובים שבאו לשמור על "הילדים". הצעירים עם המסכות הוורודות, הצעירים עם הדגלים השחורים, כל הנלחמים על מדינה דמוקרטית בעוצמת רגשות שהם זוכרים עוד מימי הצבא בגולני, בגבעתי או יחידות קרביות אחרות, כשכל החיילים בצוות שלהן נתנו את הנשמה האחד למען השני.

אחת התמונות שייזכרו מהפגנות בלפור 2020 היא מראה האימהות בווסטים הצהובים שבאו לשמור על "הילדים". הצעירים עם המסכות הוורודות, עם הדגלים השחורים, כל הנלחמים על מדינה דמוקרטית בעוצמת רגשות שהם זוכרים עוד מימי הצבא

אלו נשים שבשל גילן היו אמורות להישאר בבית כדי שלא להיחשף לנגיף הקורונה. למרות זאת הן מתייצבות בלב הכיכר הירושלמית הסמוכה למעון ראש הממשלה, בצפיפות דביקה נטולת מרחק חברתי מינימלי, במסכות המקשות על הנשימה, בשיער מאפיר ומלבין שגם הצבע כבר לא יכול לכסותו.

הן מבקשות ליצור חייץ בין המשטרה למפגינים תוך שהן מסבירות לעיתים בסבלנות אין סופית ולעיתים בקול הכי חזק שהן יכולות להשמיע "לא בכוח" "די לאלימות". הן "מאמות" אמיצות המופיעות בדיוק ברגע שבו השוטרים מאבדים כל רסן. הן מופיעות בדיוק כשהשוטרים שכחו מה שפעם אולי למדו באחד מקורסי ההכשרה בעניין ויסות כעסים.

הן מקוות שאולי לרגע קל, מישהו משוטרי היס"מ שבאו להרביץ, לתפוס ולהראות למפגינים מיהו הגבר האמיתי בכיכר (וכמובן במדינה), יעצור את זרועותיו המתנופפות ותעבור בו המחשבה על האמא שלו. קולה של האמא הפרטית שלו, האחת והיחידה, אולי יהדהד בזיכרונו ויחזיר אותו לרגע שבו היא הוציאה אותו בשלום כשהסתבך בקטטה הגדולה בכיתה ד' או בפעם אחרת בהתפרצות הזעם שלו בתחילת גיל הנעורים.

כל מי שגדל וחי בארץ הזו מכיר את האימהות האלה: ימיהן ולילותיהן עברו אחוזי אימה לנוכח הידיעה ואי הידיעה על הסכנה האורבת לבן בצבא. תנועת ארבע האימהות, האימהות במחסומים, האימהות המסיעות, האימהות הנושאות סלי אוכל לצאלים, שיזפון, חצצון, רמת הגולן או מקומות נידחים ורחוקים שניתן להם השם שאינו אומר לזר מאום, דוגמת גבעת 421.

הן בורחות מבשורה דרך העשייה; הן האימהות של הצעירים בכיכרות וגם של השוטרים והיס"מניקים העומדים עכשיו מולם. הן לא אנרכיסטיות, לא חייזרים ולא מפיצות מחלות. דעתן הפוליטית אינה במרכז ההוויה, אלא הרצון לשמור ולהגן על הבנים שבגרו ומזמן כבר יצאו מהמרחב הבטוח שהן בנו להם, פעם כשהיו קטנים.

ואז הגיעה ההפגנה במוצאי שבת. הן הוכו, נדחפו, הופלו למדרכה, נגררו. לא השתקפות הצבע הצהוב של הווסט נראה עיני השוטרים, אלא זעם יוקד, כמו טנטרום שאין לו הסבר זולת הוראה חלולה שניתנה מלמעלה.

הן בורחות מבשורה דרך העשייה; הן האימהות של הצעירים בכיכרות וגם של השוטרים והיס"מניקים העומדים עכשיו מולם. הן לא אנרכיסטיות, לא חייזרים ולא מפיצות מחלות

ההיסטוריה הוכיחה אין ספור פעמים ששליטים מודחים, ניצבים מפוחדים מתחת לבגדי השררה, הולכים הביתה – ואילו האימהות לעולם תנצחנה. אפשר להפיל אותן על הרצפה, לדחוף, לחבוט בראש עד אובדן הכרה, להפילן כמו שק תפוחי אדמה ליד קבוצת ביביסטים השואגים משמחה שהנה המשטרה נתנה להם במתנה "שבויה". אך הן לעולם לא תשברנה. הן תחזורנה בשבוע הבא וזה שאחריו באמונה שבסוף האהבה תנצח. הן ה-"מאמות" של כולנו. לתפארת מדינת ישראל.

פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית מומחית בעבר פסיכולוגית מחוזית בדרום. מחקריה עוסקים בתחום הדרה של קבוצות מיעוט מודרות, קבוצות מוחלשות, שכול ומצבי לחץ, ילדים במצבי חירום. ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אחוה וחברת סגל מרכז מנדל למנהיגות בנגב. מחברת הספר "פרשת הקישון - צלול ועכור" ו"כוכב", המביא את סיפורן האישי של נשים בדואיות פורצות דרך.

מדד הדמוקרטיה 2023 הראה שרמת האמון הציבורית ברשויות גבוהה בהשוואה לממשלה ואף עלתה מאז תחילת המלחמה. למען שירות מיטבי לאזרח, מנהל תקין ומניעת שחיתות, על האזרחים לפעול לחזק בהן מנגנוני שקיפות ובקרה, יידוע שוטף, הנגשת מידע ושיתוף הציבור ולא לאפשר למערכותיהן לפעול מכוח האינרציה.

*  *  *

מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2023, שערך מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה ופורסם לאחרונה, מראה שרמת האמון של האזרחים ברשות המקומית נמצאת במקום גבוה מאוד מבין מוסדות המדינה, גבוהה משמעותית מהאמון בממשלה, ואף עלתה מאז פרוץ המלחמה.

נתן מיליקובסקי הוא חוקר בתכנית לאתיקה שלטונית ומאבק בשחיתות במכון הישראלי לדמוקרטיה ודוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.

עו"ד עדנה הראל-פישר היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וראשת התכנית לאתיקה שלטונית ומאבק בשחיתות. צילום: אייל טוויג, TheMarker

החובה המוסרית הנעלה שלנו כחברה היא השבת כל החטופים והחטופות בכל מחיר. מאמר זה מתייחס לקרע הפנימי בתוך העם ונכתב מתוך חרדה עמוקה לעתיד החברה הישראלית לאור הקיטוב השורר בתוך החברה.

* * *

כאזרח חצוי זהותית בין זהות ערבית לא פלסטינית וישראלית לא יהודית, אך גאה באזרחות הישראלית-ערבית שלו. אני חרד ממה שעובר על החברה הישראלית – הן ברחובות, הן ברשתות החברתיות והן במסדרונות הכנסת.

עירן קייס הוא חוקר עצמאי

כמה מעלות טובות לבנימין נתניהו עבורנו:

אילו טיפח את החמאס אך לא מימן את פעילותו – דיינו.
אילו מימן את פעילותו ולא איפשר את התחמשותו – דיינו.
אילו איפשר את התחמשותו ובניית מנהרותיו אך לא התעלם מכוונותיו – דיינו.
אילו התעלם מכוונותיו ולא העלים מעמו את תוכניותיו – דיינו.
אילו רמס ליהודים את ביטחונם אך הותיר בידיהם את משטרם – דיינו.
אילו החריב את משטרם ולא קרע להם את העם – דיינו.
אילו קרע להם את העם אך לא השניא אותם על כל העולם – דיינו.
אילו השניא אותם על העולם ולא הדביר את יחסיהם עם בנות בריתם – דיינו.
אילו בודדם מכל בנות בריתם אך הותיר את ארצות הברית לצידם – דיינו.
אילו רמס את משענתם ולא הפקיר את חטופיהם לגורלם – דיינו.
אילו הפקיר את צפונם ואת דרומם ולא חילל את עברם –  דיינו.
אילו חילל את עברם ולא גזל את עתידם – דיינו.
אילו אפשר לנו לפתח את הפצצה ולא הפך אותה לבלתי נחוצה – דיינו.
אילו פטר אותנו מכל דאגה ולא עשה בעמו וידוא הריגה – דיינו!

ד"ר גל לברטוב, עו"ד, מרצה למשפטים וסופר. לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה. הוא בוגר המכללה לביטחון לאומי של צה"ל והפקולטה למשפטים של אונ' בר-אילן, מוסמך הפקולטה למשפטים של אונ' תל-אביב והפקולטה למדעי החברה של אונ' חיפה ובעל תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם הפקולטה למשפטים והסנט של האוניברסיטה העברית. מאז הצהרת יריב לוין בינואר 2023 על תוכניותיו לריסוק הדמוקרטיה הישראלית מקדיש גל את מרב זמנו, לצד אלפי אזרחים מודאגים כמוהו, להגנה על ישראל ואזרחיה מפני ממשלתם.