אנשים מדברים על איכות הסביבה, קיימות, אקולוגיה, אבל אי אפשר לדבר על איכות הסביבה בלי לדבר על קפיטליזם. בעוד גרינפיס עוצרים עוד תחנה פחמית באשקלון, טריליוני דולרים מושקעים בשטיפת מוח אותה נהוג לכנות "פרסומות" כדי שאנחנו נצרוך עוד מיליוני דברים שאנחנו לא צריכים.

מדברים על איכות הסביבה, קיימות, אקולוגיה, אבל אי אפשר לדבר על איכות הסביבה בלי לדבר על קפיטליזם. כשגרינפיס עוצרים תחנה פחמית באשקלון, טריליוני דולרים מושקעים בשטיפת המוח המכונה "פרסומות"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

קפיטליזם גם משתמש ללא בושה באותו ערך אקולוגי אותו הוא משמיד דרך קבע, כמו בפרסומת החדשה של נביעות, בה הם מספרים שהם מתחילים להשתמש בחמישים אחוז פלסטיק ממוחזר בבקבוקי הפלסטיק שלכם. המטרה של הפרסומת? לגרום לכם לצרוך יותר בקבוקים כמובן. אם אקולוגיה הייתה מעניינת אותם, הם היו עושים פרסומות על איך אפשר להשתמש בפחות בקבוקי פלסטיק – אבל זה כמובן לא מעניין אותם, אלא רק שורת הרווח. בדו"ח הרווח והפסד שלהם אין שום שורה שמדברת על מצב איכות הסביבה, רק רווחים והוצאות.

הנוהג הנפסד של 'התיישנות מתוכננת' הוא הנוהג להנדס את המוצרים שלנו ככה שיחזיקו שנים ספורות, בניגוד למוצרים של ההורים שלנו שהחזיקו גם יובל שנים. במילים אחרות הדור שלנו הולך לקנות חמישה-שישה מקררים במהלך חייו במקום המקרר או שניים שהדור הקודם קנה. זה אומר הרבה יותר שימוש במשאבים שהולכים ומתמעטים, הרבה יותר זיהום, שינוע, חיריה מתנפחת שלא לצורך. זה קורה עם כמעט כל מוצר שיש לכם בבית, כשהמקרה המפורסם ביותר הוא האייפון והאטה המכוונת שלו על ידי אפל. 

בעיית היצור כבעיה עסקית מרכזית פסה מהעולם, אין היום קושי לייצר חולצה. אנחנו מייצרים 30 מיליארד חולצות בשנה. הקושי העסקי של החברות הוא שיווקי. איך לגרום לכם לקנות דווקא את המוצר שלהם. אז הם יעטפו מוצרים בעטיפות רבות ובזבזניות. נשמע סביר שכמות האריזות היום כפולה ומכופלת לעומת הדור הקודם, בלי שום תועלת אמיתית לצרכן? כרגיל התועלת היא ליצרן, על חשבון האפשרות לחיות בביוספרה שלנו לכלל בני האדם.

הנוהג הנפסד של 'התיישנות מתוכננת' הוא הנוהג להנדס את המוצרים שלנו ככה שיחזיקו שנים ספורות, בניגוד למוצרים של ההורים שלנו שהחזיקו גם יובל שנים. המקרה המפורסם ביותר הוא האייפון והאטה המכוונת שלו על ידי אפל

אז אם ארגון סביבתי כלשהו או אישיות פוליטית לא מעזים לדבר על קפיטליזם, בין אם זה כי המנכ"לים שלהם אנשים שבעים שמרוויחים הרבה, או מתוך חוסר רצון להפחיד תורמים עשירים, או סתם פחד לדבר על שינוי גדול מדי – מה שלא תהיה הסיבה – הם לא יגיעו לשום מטרה סביבתית אמיתית בחיים.

אני לא עובד אצל אף אחד, אני לא חייב כלום לאף אחד, ואין לי בעיה להגיד את האמת הקשה בפנים. אנחנו חייבים לעשות פה שינויים מסיביים. לא אנרגיה ירוקה, שינויים מסיבים עד מאוד אם אנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיה עולם שאפשר לחיות בו.

הרצאה מוקלטת שלי בנושא. מוזמנים לצפות ולהפיץ לכל עבר אם תראו לנכון:

יונתן גן-מור הוא כלכלן מומחה בתופעות המחסור המלאכותי, מחסור אותנטי וכלכלת שפע. מייסד שותף ל'פרויקט ונוס ישראל'. מרצה כשבע שנים ברחבי הארץ והשמיע רעיונותיו אל מול למעלה ממאה אלף ישראלים.

בנימין נתניהו קורא ביד אחת לאחדות בצל המלחמה ואובדן הלוחמים, וביד השנייה מפעיל את יריב לוין, שמחה רוטמן ,שלמה קרעי, גלית דיסטל אטבריאן,  דודי אמסלם ואחרים כדי לפלג, לשסות ולהשניא חלק מהעם על חלק אחר. זה לא הולך ביחד. זה מזויף, חסר אחריות ושקרי.

*  *  *

שנתיים מלאו להכרזת שר המשפטים יריב לוין על המהפכה המשפטית. המלחמה והמחאה ריסנו את דחפיו והתפרצו לאחרונה כשחזר לסורו באופן בלתי מרוסן, ועשרות חוקים מתגלגלים מחדש לפתחה של הכנסת.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.

כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.

אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.

בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.

טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.