אנשים מדברים על איכות הסביבה, קיימות, אקולוגיה, אבל אי אפשר לדבר על איכות הסביבה בלי לדבר על קפיטליזם. בעוד גרינפיס עוצרים עוד תחנה פחמית באשקלון, טריליוני דולרים מושקעים בשטיפת מוח אותה נהוג לכנות "פרסומות" כדי שאנחנו נצרוך עוד מיליוני דברים שאנחנו לא צריכים.

מדברים על איכות הסביבה, קיימות, אקולוגיה, אבל אי אפשר לדבר על איכות הסביבה בלי לדבר על קפיטליזם. כשגרינפיס עוצרים תחנה פחמית באשקלון, טריליוני דולרים מושקעים בשטיפת המוח המכונה "פרסומות"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

קפיטליזם גם משתמש ללא בושה באותו ערך אקולוגי אותו הוא משמיד דרך קבע, כמו בפרסומת החדשה של נביעות, בה הם מספרים שהם מתחילים להשתמש בחמישים אחוז פלסטיק ממוחזר בבקבוקי הפלסטיק שלכם. המטרה של הפרסומת? לגרום לכם לצרוך יותר בקבוקים כמובן. אם אקולוגיה הייתה מעניינת אותם, הם היו עושים פרסומות על איך אפשר להשתמש בפחות בקבוקי פלסטיק – אבל זה כמובן לא מעניין אותם, אלא רק שורת הרווח. בדו"ח הרווח והפסד שלהם אין שום שורה שמדברת על מצב איכות הסביבה, רק רווחים והוצאות.

הנוהג הנפסד של 'התיישנות מתוכננת' הוא הנוהג להנדס את המוצרים שלנו ככה שיחזיקו שנים ספורות, בניגוד למוצרים של ההורים שלנו שהחזיקו גם יובל שנים. במילים אחרות הדור שלנו הולך לקנות חמישה-שישה מקררים במהלך חייו במקום המקרר או שניים שהדור הקודם קנה. זה אומר הרבה יותר שימוש במשאבים שהולכים ומתמעטים, הרבה יותר זיהום, שינוע, חיריה מתנפחת שלא לצורך. זה קורה עם כמעט כל מוצר שיש לכם בבית, כשהמקרה המפורסם ביותר הוא האייפון והאטה המכוונת שלו על ידי אפל. 

בעיית היצור כבעיה עסקית מרכזית פסה מהעולם, אין היום קושי לייצר חולצה. אנחנו מייצרים 30 מיליארד חולצות בשנה. הקושי העסקי של החברות הוא שיווקי. איך לגרום לכם לקנות דווקא את המוצר שלהם. אז הם יעטפו מוצרים בעטיפות רבות ובזבזניות. נשמע סביר שכמות האריזות היום כפולה ומכופלת לעומת הדור הקודם, בלי שום תועלת אמיתית לצרכן? כרגיל התועלת היא ליצרן, על חשבון האפשרות לחיות בביוספרה שלנו לכלל בני האדם.

הנוהג הנפסד של 'התיישנות מתוכננת' הוא הנוהג להנדס את המוצרים שלנו ככה שיחזיקו שנים ספורות, בניגוד למוצרים של ההורים שלנו שהחזיקו גם יובל שנים. המקרה המפורסם ביותר הוא האייפון והאטה המכוונת שלו על ידי אפל

אז אם ארגון סביבתי כלשהו או אישיות פוליטית לא מעזים לדבר על קפיטליזם, בין אם זה כי המנכ"לים שלהם אנשים שבעים שמרוויחים הרבה, או מתוך חוסר רצון להפחיד תורמים עשירים, או סתם פחד לדבר על שינוי גדול מדי – מה שלא תהיה הסיבה – הם לא יגיעו לשום מטרה סביבתית אמיתית בחיים.

אני לא עובד אצל אף אחד, אני לא חייב כלום לאף אחד, ואין לי בעיה להגיד את האמת הקשה בפנים. אנחנו חייבים לעשות פה שינויים מסיביים. לא אנרגיה ירוקה, שינויים מסיבים עד מאוד אם אנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיה עולם שאפשר לחיות בו.

הרצאה מוקלטת שלי בנושא. מוזמנים לצפות ולהפיץ לכל עבר אם תראו לנכון:

יונתן גן-מור הוא כלכלן מומחה בתופעות המחסור המלאכותי, מחסור אותנטי וכלכלת שפע. מייסד שותף ל'פרויקט ונוס ישראל'. מרצה כשבע שנים ברחבי הארץ והשמיע רעיונותיו אל מול למעלה ממאה אלף ישראלים.

גדלתי על הספרים של אייזק אסימוב. כנער הייתי חוזר שוב ושוב לסיפורי הרובוטים שלו ומנסה להבין איך שלושה משפטים קצרים יכולים להחזיק עולם שלם של דילמות מוסריות.

שלושת חוקי הרובוטיקה ריתקו אותי. הם נראו כמו פתרון מתמטי כמעט מושלם לבעיה פילוסופית עתיקה: איך מונעים מהמכונה לפגוע ביוצר שלה.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

"אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות
…את הרע צריך לראות כדי להילחם בו"

("סיום", נתן אלתרמן)

ד"ר לאוניד (ליאון) גרשוביץ הוא תושב שלומי. בעל תואר PhD מאוניברסיטת ת"א, מתמחה בתולדות יהודי ברית המועצות. בוגר תכנית "רביבים" באוניברסיטה העברית. במשך שנים שימש במגוון תפקידים במערך החינוך, בהם מורה ורכז תחומי דעת, תנ"ך והיסטוריה, מחנך בתיכון ומנהל תיכון. כעת מנחה באקדמיה ומרצה במכינות קדם-צבאיות.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

קיימת סחרחורת היסטורית מיוחדת שאוחזת בך כשאתה צופה באותה דרמה עצמה מועלית פעמיים באותו תיאטרון, כשרק התלבושות השתנו. אלה מאיתנו שהקדישו את הקריירה שלהם לחקר הצומת שבין האסטרטגיה הישראלית לפוליטיקה של המעצמות הגדולות חווים כעת את הסחרחורת הזאת.

באוקטובר 1956 פתחה ישראל במתקפת בזק על חצי האי סיני, תוך התקדמות לעבר תעלת סואץ. המבצע היה, בלשון פשוטה, פיסת תיאטרון מתואמת -שנכתבה בפגישות סודיות בסֶוְר עם הבריטים והצרפתים, שתי מעצמות אימפריאליות שהיו נחושות לבטל את הלאמת תעלת סואץ על ידי נשיא מצרים נאצר, ולא במקרה, להפיל מנהיג שנתפס מבחינתם כמי שמערער את הסדר המזרח-תיכוני שנותר בידיהן לטובת הסובייטים.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.