עד לא מזמן הייתה ההגמוניה מושג מוכר למעטים, בעיקר מי שעסקו בניתוח חברתי ביקורתי, או התיימרו לעשות כך. השימוש במושג בשיח הפוליטי היום-יומי יכול היה להעיד על חשיבותן של תיאוריות חברתיות, אבל הוא בעיקר משמש מטרות פוליטיות, מתרחק ממשמעותו הביקורתית של המושג ובמידה רבה הופך אותו לחסר משמעות.

השימוש במושג "הגמוניה" בשיח הפוליטי היום-יומי יכול היה להעיד על חשיבות תיאוריות חברתיות, אך משמש בעיקר מטרות פוליטיות, מתרחק ממשמעותו הביקורתית ובמידה רבה הופך אותו לחסר משמעות

ישראל היא חברה אי-שוויונית. יש בה הבדלים מעמדיים, לאומיים, אתניים ומגדריים. קבוצות כוח שכוחן לא פרופרציונלי, אליטות ותיקות המחזיקות במוקדי כוח, אליטות חדשות שצוברות עצמה ופערים בין קבוצות. לעיתים, מוקדי העצמה מחברים בין הזהויות, ולעיתים המציאות מורכבת יותר. סטאוטס, מעמד כלכלי ועצמה פוליטית לא בהכרח מתכנסים לאינטרס וזהות משותפת.

לעתים קרובות, השימוש בהגמוניה בשיח הציבורי מפשט מציאות מורכבת לטובת שרטוט של מבנה כוח, שלכאורה מסביר כמעט כל תהליך פוליטי. ההגמוניה, על פי הסבר זה, שולטת במוקדי הכוח (בתי המשפט והתקשורת), מאוחדת (כנגזר מזהותה האתנית המשותפת), ונחושה לשמר את כוחה. ובהתאמה, היא פועלת בהצלחה מתמדת לטובת עצמה וכנגד כל מי שמאיים עליה באמצעות המשאבים שברשותה. לפני הכל, זה טיעון מעגלי שאינו ניתן להפרכה. כל תוצאה פוליטית מוסברת ברצונה של ההגמוניה, של כוחה המאפשר לה להשיג את רצונה ויכולתה להכפיף אליו אחרים. שהרי אלמלא היה זה רצונה של ההגמוניה, מן הסתם התוצאה היתה שונה.

כאן הטעות הראשונה. אמירות כמו "ההגמוניה רוצה", "הגמוניה מונעת", או ההגמוניה מקדמת" מתייחסות כולן אל ההגמוניה כאל יצור חי בעל רצונות. השימוש במושג הגמוניה כ"שם עצם" מדמה אותה למעין מפלצת בעלת כוחות על, ששולטת בכולנו, כפי שמפעיל בובות מושך בחוטים של בובותיו. גם מי שאינם משתייכים אליה, או מתנגדים לה, משרתים אותה בלית ברירה. באופן אירוני, תפיסה זו היא ההפך הגמור למשמעות המקורית של המושג.

מי שטבע את המושג הגמוניה, ההוגה והפעיל הפוליטי האיטלקי אנטוניו גרמשי, ביקש להבין את מבני הכוח בחברות מערביות. לדידו, מבנה השליטה בחברות אלו לא היה מבוסס רק על שימוש במנגנוני הדיכוי המדינתיים (משטרה, בתי סוהר, צבא), אלא על ידי שילוב בין כוח ויצירת קונצנזוס סביב מודל מסוים של חברה, אותו הוא כינה "רצון עממי-לאומי". במובן הזה, המושג הגמוניה פועל יותר כשם תואר מאשר כשם עצם (ולעולם לא כנושא של פועל).

אמירות כמו "ההגמוניה רוצה" מתייחסות להגמוניה כאל יצור חי בעל רצונות, מעין מפלצת עם כוחות על ששולטת בכולנו, וגם מתנגדיה משרתים אותה בלית ברירה. באופן אירוני, תפיסה זו הפוכה למשמעות המקורית של המושג

כך, אפשר לדבר על  מצב הגמוני בו סדר חברתי מסוים – לדוגמא, כלכלת שוק – מחלחל לרבדים השונים של החברה: כלכלה, תרבות, חינוך. או, על תהליך הגמוני בו התפתחויות הפוליטיות-חברתיות, מאבקי הכוח שדרכם שילוב בין קבוצות חברתיות שונות, מצליח לקדם את מודל החברה שעונה לאינטרסים שלהן. גרמשי כינה את אותו שילוב בין קבוצות חברתיות שונות שהוא הסובייקט של המאבק ההגמוני, בלוק היסטורי.

וכאן, הטעות השנייה. הגמוניה אינה מניפולציה של מעטים על הרבים. מודל חברתי הופך להגמוני כאשר הוא מצליח לייצר סביבו קונצנזוס. והיות שאנשים אינם טיפשים, יצירת קונצנזוס מחייבת לקחת בחשבון, לפחות באופן חלקי, את האינטרסים של כל הקבוצות שמרכיבות את הבלוק ההיסטורי. הקונצנזוס הוא תולדה של מאבקים בין הקבוצות השונות ושימוש במנגנונים שונים (בתי ספר, תנועות נוער, ישיבות, תקשורת, מוסדות מדינה שונים) לייצר "רצון עממי-לאומי". רצון זה הופך הגמוני כאשר הקונצנזוס סביבו רחב.

ההגמוניה באה לידי ביטוי כאשר סדר כלכלי-חברתי מסוים הופך "מובן מאליו". כך, הבלוק ההיסטורי מציג בהצלחה אינטרסים מסוימים כ"רצון הכלל" או כאינטרס קולקטיבי, למרות שבפועל הוא בדרך כל משרת ומשמר יחסי כוח. הטענה שרווחים של בעלי ההון טובים לכולם (מקומות עבודה או מיסים), לדוגמה, היא נכונה רק אם מקבלים את הסדר החברתי-כלכלי כמחויב מציאות.

הטעות השלישית היא הבלבול שבין עצמה והגמוניה. עצמה אינה בהכרח הגמוניה. קבוצות בעלות עצמה – בזכות שליטה במשאבים כלכליים, תרבותיים או פוליטיים – יכולות לעיתים להשיג את מטרותיהן. אבל מכיוון שאין סביבן קונצנזוס ההישגים האלה עשויים להיות מוגבלים לזירות מסוימות, הן עלולות להיכשל, ובעיקר לעמוד מול תחרות של קבוצות אחרות והתנגדות מצד מי שאינם את מטרותיהם כלגיטימיות.

הגמוניה אינה מניפולציה של מעטים על הרבים. מודל חברתי הופך להגמוני כשהוא מצליח לייצר סביבו קונצנזוס. והיות שאנשים אינם טיפשים, יצירת קונצנזוס מחייבת התחשבות באינטרסים של כל הקבוצות

הדיון בהגמוניה, כקבוצה או כאנשים המפעילים את החברה לטובתם שלהם, לא רק מוטעית תיאורטית, היא מונעת מאיתנו הבנה נכונה של יחסי כוח ותהליכי שינוי חברתיים פוליטיים. כאשר ההגמוניה מופשטת ממשמעותה התיאורטית, מחד, ו"מולבשת" על רוח רפאים העושה במדינה ובחברה כרצונה, מאידך, היא הופכת לחלק מרטוריקה פוליטית.

כך, אפשר לתאר את בנימין נתניהו כמי שנרדף בידי ההגמוניה. ובאותו הגיון, מתנגדיו של נתניהו מסומנים כחלק מההגמוניה מתוקף שיוכם הפוליטי והאתני ("האליטה המשפטית"). או, לחילופין, אם לא נתן לשייך אותם לאליטה (מנדלבליט או אלשיך), כמי שערקו או שבלית ברירה משרתים אותה.

ובכל זאת, האם יש בישראל הגמוניה? מערכי כוח הנסתרים מהעין השולטים לא רק במוסדות המדינה אלא גם מעצבים קונצנזוס?

הפרויקט ההגמוני של תנועת העבודה הוא נחלת העבר, כפי שציינו לפני שנים רבות חוקרים כגון ברוך קימרלינג ומנחם מאוטנר. בשלושת העשורים האחרונים פלחים נרחבים בקרב המעמד המקצועי-ניהולי, שרבים מהם זוהו בעבר עם תנועת העבודה, אימצו תפיסת עולם ליברלית. קבוצות אלו מחזיקות מוקדי כוח במקומות כגון האקדמיה ומערכת המשפט, ונהנות ממעמד כלכלי משופר, אך הם בוודאי לא הצליחו להפוך את הפרויקט הזה להגמוני.

האם יש הגמוניה אחרת? לשאלה זו שתי תשובות אפשריות:

1. התשובה הראשונה היא שבישראל, לפחות עד תחילת משבר הקורונה, התנהל מאבק הגמוני, אך הבלוקים ההיסטוריים המנוגדים לא הצליחו ליצור קונצנזוס רחב, "רצון לאומי עממי" שיהפוך פרויקט של חברה ל"מובן מאליו". אמנם הימין בשלטון כבר תקופה ארוכה אבל מחלוקות עמוקות חוצות את החברה הישראלית כמשתקף מתוצאות הבחירות וקשיי הרכבת הקואליציה.
2. התשובה שנייה היא שלפחות עד השנה האחרונה, היה רצון לאומי-עממי שחצה את גבול ה"גושים", ועמד על שתי רגליים. רגלו האחת, תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית (על גרסותיה השונות). ורגלו השנייה, הדרת האזרחים הפלסטינים מסדר היום הציבורי, המתבטאת ברמה החוקתית בחוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. אולם במהלך 2020, מסיבות שונות, עולות קריאות תגר על קונצנזוס זה.

בישראל התנהל מאבק הגמוני. הבלוקים ההיסטוריים המנוגדים לא הצליחו ליצור קונצנזוס רחב, "רצון לאומי עממי" שיהפוך פרויקט של חברה ל"מובן מאליו". אמנם הימין בשלטון זמן רב, אך מחלוקות עמוקות חוצות את החברה הישראלית

הניסיון לתאר את ההגמוניה כמושכת בחוטים אינו רק שגוי תיאורטית, הוא גם מחמיץ ניתוח מעמיק יותר של יחסי הכוח בחברה – מעמדיים, לאומיים, אתניים ומגדריים – ומסתיר יותר משהוא מגלה. מי שחפצים בשינוי אמיתי נדרשים להתמודד עם סדר פוליטי-חברתי אי-שוויוני המצוי בכל רבדי החברה – המוסדות, המוסר או מה שמתואר כ"שכל ישר" – ולא עם רוחות רפאים המפעילות בני אדם כבובות.

פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד שיזמה את קמפיין "מינימום 40".

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ.

אם זה נכון, זוהי עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים לכאורה מצד הנוכל המשסה. האם היועצת המשפטית לממשלה תפעל? האם אחוזי התמיכה בנתניהו ובליכוד יצנחו? האם הפתולוגיה הזו מעניינת מישהו? לא נעצור את הנשימה.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה

רק הגילוי הזה – בלי המכלול העצום של אלפי הפתולוגיות מהן נאלצנו לסבול – אמור להניב פרידה מהחיים הפוליטיים של כל מנהיג או איש ציבור במדינות דמוקרטיות סבירות. ודאי של מועמד לראש הממשלה. אדם בעל הגינות מינימלית היה מניח את המפתחות על השולחן.

ב-2012 התמודד גיא צור לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, ומצא את עצמו בראיון אל מול רעייתו. https://t.co/yUmJ812LbW

— ערוץ 7 (@arutz7heb) June 26, 2022

מדינות דמוקרטיות סבירות אמרנו. אדם בעל הגינות מינימלית אמרנו.

אך ישראל לא אמרנו. כי אין דמוקרטיה ששוללת אזרחות ופוגעת בזכויות אדם של מיליונים הנתונים לשליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני. לא קיימת חיה כזו. ואין גרם של הגינות בנתניהו שריסק ועלול לסיים את מלאכת הריסוק של ההיבטים הליברל-דמוקרטיים שעדיין נותרו כאן.

וגם עדותו ביום 20 ביולי בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון – שכמובן תהיה מביכה, חלולה ומלאת כזבים – לא תגרע דבר מהתמיכה בפוליטיקאי הנורא הזה.

אמרנו מדינות דמוקרטיות סבירות ואדם בעל הגינות מינימלית. אך אין דמוקרטיה שפוגעת בזכויות אדם של מיליונים תחת שליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני, ואין גרם של הגינות בנתניהו

ריקבון. מק וריקבון. ופתולוגיה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אז מסתבר ששופטי בית המשפט העליון האמריקאי הטעו את הסנאט, כאשר בתור מועמדים הבטיחו לא לבטל את הזכות להפלות. גם שמרנים וגם שקרנים? מזעזע!

אבל אם נשים בצד את הרגש, אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (אשר קבעה שהחוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, ושהנושא הוא פוליטי.

אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (שקבעה כי החוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, והנושא הוא פוליטי

למרות שטיעון זה בא מבית מדרשם הקודח של הרפובליקאים, הוא לא בהכרח מטורף, והוא גם מספק לדמוקרטים פתח לא רע לבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר.

הרעיון שהזכות להפלה לא מעוגן בחוקה הוא הרבה פחות מטורף, למשל, מההתעקשות שלכל טמבל כן יש זכות חוקתית לשאת תת-מקלע בקניון השכונתי (ולאחרונה בית המשפט שוב תמך בגרסה זו). אינני משפטן, אבל אני יודע לעשות חיפוש, ולא מצאתי את המילה הפלות בחוקה. כל השאר זה פרשנות.

במהלך חצי המאה האחרונה הסוגייה עוותה לחלוטין על ידי כל הצדדים, כולל ליברלים שמתעקשים שההתנגדות להפלות היא סוג של קונספירציה לשעבד נשים ולשלול מהן זכויות על גופן באופן כללי. הם מתעקשים לקרוא לעמדתם "הזכות לבחור" כאילו שמדובר בטעמים של גלידה, ולא מעיזים לומר את האמת: הם תומכים בזכות לבצע הפלות – קרי בהפלות.

ריבונו של עולם, קראו לילד בשמו! הציבור מזהה בהיסוס כזה חולשה – בארה"ב כמו בארץ בנושאים אחרים – וככה זה נגמר.

אני מאמין לשמרנים שהם באמת ובתמים רואים בהפלה סוג של רצח, או למצער הריגה. אני לא מסכים עם הדעה הזו, אבל אני גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות (גם עד שלב מאוחר למדי בהריון).

אני מאמין לשמרנים שהם באמת רואים בהפלה סוג של רצח או הריגה. אני לא מסכים עם דעה זו, אבל גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות

וכן, אני מודה שיש כאן סוגיה מוסרית לא פתורה וכנראה לא פתירה. אינני  לגמרי בטוח שזו לא הריגה; אבל אני מסיק שגם אם כן זה עדיף על להכריח אישה לשאת עובר שאיננה רוצה בו עד הלידה.

אם אתה רואה בזה רצח אז יש להניח, בהקשר האמריקאי, שאתה גם תומך בעונש מוות – שהוא גם כן רצח. החיים לא מושלמים, וגם המוות לא, ואין בחירות קלות, וכולנו צריכים להירגע.

זה לא כל כך מוזר, אם כך, להסיק שהמחלוקת בין נקודת המבט שלי לבין זו שמתנגדת להפלות היא באמת פוליטית יותר מאשר משפטית. החלטת בית המשפט העליון משנת 1972 הייתה סובייקטיבית כמו זו שביטלה אותה בסוף השבוע שעבר. "רו" סיפקה פשוט דרך נוחה להבטיח את הזכות להפלות תוך עקיפת הפוליטיקאים, שבארה"ב הם חכמים עוד פחות ממקביליהם הישראלים.

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות הם שיחליטו בעניין הפלות. זה, שוב, לא לגמרי בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב איננה מדינה אלא סתם אוסף של טריטוריות אוטונומיות; רפובליקאים רבים באמת גורסים כך. אם הימין בארץ (שטוען שהוא המחנה הלאומי) הוא בפועל המחנה הדו-לאומי, הימין בארה"ב הוא המחנה הרב-לאומי. שם כמו כאן הם לא מבינים עד הסוף את המהות של עצמם; בלבול שאינו מודע לבלבולו.

מי שבאמת מאמין בארה"ב כמדינה יכול לטעון שחקיקה פדרלית היא זו שצריכה לתת להפלות את הכיסוי הנדרש. וזו אכן עמדתי.

כך או כך, זה בסדר גמור. רוצים שהנושא יהיה פוליטי? אז אדרבא, שיהיה פוליטי ועוד איך. הזעם על כך שמחצית המדינות עומדות לאסור על הפלות אכן צריך להבהיר לאזרחים (שחלקם הניכר עצלנים מבחינה אינטלקטואלית) שלהצבעות שלהם (וגם להימנעות) יש השלכות. זה צריך לדרבן החלטות פוליטיות המבוססות על הבנה בוגרת של סיבה ומסובב (שם כמו בישראל; רוצים איראן ישראלית וסוף למדינה היהודית? תצביעו לימין!)

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות יחליטו בעניין הפלות. זה לא בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב אינה מדינה אלא אוסף טריטוריות

סקרים מראים שרוב עצום בקרב האמריקאים לא רצה בביטול פסיקת רו ונבעת מאיסורים על הפלות. עד היום היה קשה לרתום את הרוב הזה, בין היתר בגלל שהם היו שאננים. הרי כמועמד לכס המשפט ברט קוואנו אמר לסנאט שרו מהווה תקדים חשוב מאוד. האמינו לו. עכשיו יש להגיש חשבון.

אין סיבה להתייאש ואין סיבה לפחד מהבחירות. כזכור, בארה"ב יש כל שנתיים בחירות לכל בית נבחרים ולשליש מהסנאט. צריך להזכיר לבוחרים שדעותיהם לא יתאימו באופן מושלם לאף מפלגה פוליטית; יש לבחור בהתאמה המרבית ולתעדף נושאים. עבור אמריקאים שאכפת להם מביזיון ההפלות, סביר מאוד שהזכות להפלות תהפוך לנושא המרכזי בבחירות באמצע הקדנציה.

זאת ועוד: מי שתומך בזכות להפלות כנראה גם שייך לרוב שתומך במגוון נושאים חברתיים ליברליים כולל גישה רחבה יותר לשירותי בריאות ובקרה הדוקה יותר על נשק. בנושא אחרון זה, שימו לב שאפילו החקיקה המינימלית שהתקבלה בסנאט בימים האחרונים זכתה להתנגדות של 70% מהסנאטורים הרפובליקאים – כלומר 35 מהם. מלבד קומץ שדרך נס הצטרפו ל-50 הדמוקרטים כדי להעביר את החקיקה, רוב הרפובליקאים לא התרשמו ממעשי הטבח והזוועה שהאמריקאים חווים מדי שבוע.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים שלעיל, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה הברורה שהם ומנהיגם דונלד טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות.

תמיכה ברפובליקאים (במיוחד כאשר לכל מדינונת שמרנית יש את אותם שני סנאטורים כמו שיש לקליפורניה וניו יורק הליברליות) מובילה לבית משפט עליון שמנותק מהמציאות, מהתקופה ומהעם.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים כהפלות ונשק, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה שהם ומנהיגם טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות

בסוף הציבור צריך להבין את זה. אחרת, ואין דרך לומר את זה באופן מנומס, מגיע לו לסבול.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan