עד לא מזמן הייתה ההגמוניה מושג מוכר למעטים, בעיקר מי שעסקו בניתוח חברתי ביקורתי, או התיימרו לעשות כך. השימוש במושג בשיח הפוליטי היום-יומי יכול היה להעיד על חשיבותן של תיאוריות חברתיות, אבל הוא בעיקר משמש מטרות פוליטיות, מתרחק ממשמעותו הביקורתית של המושג ובמידה רבה הופך אותו לחסר משמעות.

השימוש במושג "הגמוניה" בשיח הפוליטי היום-יומי יכול היה להעיד על חשיבות תיאוריות חברתיות, אך משמש בעיקר מטרות פוליטיות, מתרחק ממשמעותו הביקורתית ובמידה רבה הופך אותו לחסר משמעות

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ישראל היא חברה אי-שוויונית. יש בה הבדלים מעמדיים, לאומיים, אתניים ומגדריים. קבוצות כוח שכוחן לא פרופרציונלי, אליטות ותיקות המחזיקות במוקדי כוח, אליטות חדשות שצוברות עצמה ופערים בין קבוצות. לעיתים, מוקדי העצמה מחברים בין הזהויות, ולעיתים המציאות מורכבת יותר. סטאוטס, מעמד כלכלי ועצמה פוליטית לא בהכרח מתכנסים לאינטרס וזהות משותפת.

לעתים קרובות, השימוש בהגמוניה בשיח הציבורי מפשט מציאות מורכבת לטובת שרטוט של מבנה כוח, שלכאורה מסביר כמעט כל תהליך פוליטי. ההגמוניה, על פי הסבר זה, שולטת במוקדי הכוח (בתי המשפט והתקשורת), מאוחדת (כנגזר מזהותה האתנית המשותפת), ונחושה לשמר את כוחה. ובהתאמה, היא פועלת בהצלחה מתמדת לטובת עצמה וכנגד כל מי שמאיים עליה באמצעות המשאבים שברשותה. לפני הכל, זה טיעון מעגלי שאינו ניתן להפרכה. כל תוצאה פוליטית מוסברת ברצונה של ההגמוניה, של כוחה המאפשר לה להשיג את רצונה ויכולתה להכפיף אליו אחרים. שהרי אלמלא היה זה רצונה של ההגמוניה, מן הסתם התוצאה היתה שונה.

כאן הטעות הראשונה. אמירות כמו "ההגמוניה רוצה", "הגמוניה מונעת", או ההגמוניה מקדמת" מתייחסות כולן אל ההגמוניה כאל יצור חי בעל רצונות. השימוש במושג הגמוניה כ"שם עצם" מדמה אותה למעין מפלצת בעלת כוחות על, ששולטת בכולנו, כפי שמפעיל בובות מושך בחוטים של בובותיו. גם מי שאינם משתייכים אליה, או מתנגדים לה, משרתים אותה בלית ברירה. באופן אירוני, תפיסה זו היא ההפך הגמור למשמעות המקורית של המושג.

מי שטבע את המושג הגמוניה, ההוגה והפעיל הפוליטי האיטלקי אנטוניו גרמשי, ביקש להבין את מבני הכוח בחברות מערביות. לדידו, מבנה השליטה בחברות אלו לא היה מבוסס רק על שימוש במנגנוני הדיכוי המדינתיים (משטרה, בתי סוהר, צבא), אלא על ידי שילוב בין כוח ויצירת קונצנזוס סביב מודל מסוים של חברה, אותו הוא כינה "רצון עממי-לאומי". במובן הזה, המושג הגמוניה פועל יותר כשם תואר מאשר כשם עצם (ולעולם לא כנושא של פועל).

אמירות כמו "ההגמוניה רוצה" מתייחסות להגמוניה כאל יצור חי בעל רצונות, מעין מפלצת עם כוחות על ששולטת בכולנו, וגם מתנגדיה משרתים אותה בלית ברירה. באופן אירוני, תפיסה זו הפוכה למשמעות המקורית של המושג

כך, אפשר לדבר על  מצב הגמוני בו סדר חברתי מסוים – לדוגמא, כלכלת שוק – מחלחל לרבדים השונים של החברה: כלכלה, תרבות, חינוך. או, על תהליך הגמוני בו התפתחויות הפוליטיות-חברתיות, מאבקי הכוח שדרכם שילוב בין קבוצות חברתיות שונות, מצליח לקדם את מודל החברה שעונה לאינטרסים שלהן. גרמשי כינה את אותו שילוב בין קבוצות חברתיות שונות שהוא הסובייקט של המאבק ההגמוני, בלוק היסטורי.

וכאן, הטעות השנייה. הגמוניה אינה מניפולציה של מעטים על הרבים. מודל חברתי הופך להגמוני כאשר הוא מצליח לייצר סביבו קונצנזוס. והיות שאנשים אינם טיפשים, יצירת קונצנזוס מחייבת לקחת בחשבון, לפחות באופן חלקי, את האינטרסים של כל הקבוצות שמרכיבות את הבלוק ההיסטורי. הקונצנזוס הוא תולדה של מאבקים בין הקבוצות השונות ושימוש במנגנונים שונים (בתי ספר, תנועות נוער, ישיבות, תקשורת, מוסדות מדינה שונים) לייצר "רצון עממי-לאומי". רצון זה הופך הגמוני כאשר הקונצנזוס סביבו רחב.

ההגמוניה באה לידי ביטוי כאשר סדר כלכלי-חברתי מסוים הופך "מובן מאליו". כך, הבלוק ההיסטורי מציג בהצלחה אינטרסים מסוימים כ"רצון הכלל" או כאינטרס קולקטיבי, למרות שבפועל הוא בדרך כל משרת ומשמר יחסי כוח. הטענה שרווחים של בעלי ההון טובים לכולם (מקומות עבודה או מיסים), לדוגמה, היא נכונה רק אם מקבלים את הסדר החברתי-כלכלי כמחויב מציאות.

הטעות השלישית היא הבלבול שבין עצמה והגמוניה. עצמה אינה בהכרח הגמוניה. קבוצות בעלות עצמה – בזכות שליטה במשאבים כלכליים, תרבותיים או פוליטיים – יכולות לעיתים להשיג את מטרותיהן. אבל מכיוון שאין סביבן קונצנזוס ההישגים האלה עשויים להיות מוגבלים לזירות מסוימות, הן עלולות להיכשל, ובעיקר לעמוד מול תחרות של קבוצות אחרות והתנגדות מצד מי שאינם את מטרותיהם כלגיטימיות.

הגמוניה אינה מניפולציה של מעטים על הרבים. מודל חברתי הופך להגמוני כשהוא מצליח לייצר סביבו קונצנזוס. והיות שאנשים אינם טיפשים, יצירת קונצנזוס מחייבת התחשבות באינטרסים של כל הקבוצות

הדיון בהגמוניה, כקבוצה או כאנשים המפעילים את החברה לטובתם שלהם, לא רק מוטעית תיאורטית, היא מונעת מאיתנו הבנה נכונה של יחסי כוח ותהליכי שינוי חברתיים פוליטיים. כאשר ההגמוניה מופשטת ממשמעותה התיאורטית, מחד, ו"מולבשת" על רוח רפאים העושה במדינה ובחברה כרצונה, מאידך, היא הופכת לחלק מרטוריקה פוליטית.

כך, אפשר לתאר את בנימין נתניהו כמי שנרדף בידי ההגמוניה. ובאותו הגיון, מתנגדיו של נתניהו מסומנים כחלק מההגמוניה מתוקף שיוכם הפוליטי והאתני ("האליטה המשפטית"). או, לחילופין, אם לא נתן לשייך אותם לאליטה (מנדלבליט או אלשיך), כמי שערקו או שבלית ברירה משרתים אותה.

ובכל זאת, האם יש בישראל הגמוניה? מערכי כוח הנסתרים מהעין השולטים לא רק במוסדות המדינה אלא גם מעצבים קונצנזוס?

הפרויקט ההגמוני של תנועת העבודה הוא נחלת העבר, כפי שציינו לפני שנים רבות חוקרים כגון ברוך קימרלינג ומנחם מאוטנר. בשלושת העשורים האחרונים פלחים נרחבים בקרב המעמד המקצועי-ניהולי, שרבים מהם זוהו בעבר עם תנועת העבודה, אימצו תפיסת עולם ליברלית. קבוצות אלו מחזיקות מוקדי כוח במקומות כגון האקדמיה ומערכת המשפט, ונהנות ממעמד כלכלי משופר, אך הם בוודאי לא הצליחו להפוך את הפרויקט הזה להגמוני.

האם יש הגמוניה אחרת? לשאלה זו שתי תשובות אפשריות:

1. התשובה הראשונה היא שבישראל, לפחות עד תחילת משבר הקורונה, התנהל מאבק הגמוני, אך הבלוקים ההיסטוריים המנוגדים לא הצליחו ליצור קונצנזוס רחב, "רצון לאומי עממי" שיהפוך פרויקט של חברה ל"מובן מאליו". אמנם הימין בשלטון כבר תקופה ארוכה אבל מחלוקות עמוקות חוצות את החברה הישראלית כמשתקף מתוצאות הבחירות וקשיי הרכבת הקואליציה.
2. התשובה שנייה היא שלפחות עד השנה האחרונה, היה רצון לאומי-עממי שחצה את גבול ה"גושים", ועמד על שתי רגליים. רגלו האחת, תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית (על גרסותיה השונות). ורגלו השנייה, הדרת האזרחים הפלסטינים מסדר היום הציבורי, המתבטאת ברמה החוקתית בחוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. אולם במהלך 2020, מסיבות שונות, עולות קריאות תגר על קונצנזוס זה.

בישראל התנהל מאבק הגמוני. הבלוקים ההיסטוריים המנוגדים לא הצליחו ליצור קונצנזוס רחב, "רצון לאומי עממי" שיהפוך פרויקט של חברה ל"מובן מאליו". אמנם הימין בשלטון זמן רב, אך מחלוקות עמוקות חוצות את החברה הישראלית

הניסיון לתאר את ההגמוניה כמושכת בחוטים אינו רק שגוי תיאורטית, הוא גם מחמיץ ניתוח מעמיק יותר של יחסי הכוח בחברה – מעמדיים, לאומיים, אתניים ומגדריים – ומסתיר יותר משהוא מגלה. מי שחפצים בשינוי אמיתי נדרשים להתמודד עם סדר פוליטי-חברתי אי-שוויוני המצוי בכל רבדי החברה – המוסדות, המוסר או מה שמתואר כ"שכל ישר" – ולא עם רוחות רפאים המפעילות בני אדם כבובות.

פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד שיזמה את קמפיין "מינימום 40".

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע