עד לא מזמן הייתה ההגמוניה מושג מוכר למעטים, בעיקר מי שעסקו בניתוח חברתי ביקורתי, או התיימרו לעשות כך. השימוש במושג בשיח הפוליטי היום-יומי יכול היה להעיד על חשיבותן של תיאוריות חברתיות, אבל הוא בעיקר משמש מטרות פוליטיות, מתרחק ממשמעותו הביקורתית של המושג ובמידה רבה הופך אותו לחסר משמעות.

השימוש במושג "הגמוניה" בשיח הפוליטי היום-יומי יכול היה להעיד על חשיבות תיאוריות חברתיות, אך משמש בעיקר מטרות פוליטיות, מתרחק ממשמעותו הביקורתית ובמידה רבה הופך אותו לחסר משמעות

ישראל היא חברה אי-שוויונית. יש בה הבדלים מעמדיים, לאומיים, אתניים ומגדריים. קבוצות כוח שכוחן לא פרופרציונלי, אליטות ותיקות המחזיקות במוקדי כוח, אליטות חדשות שצוברות עצמה ופערים בין קבוצות. לעיתים, מוקדי העצמה מחברים בין הזהויות, ולעיתים המציאות מורכבת יותר. סטאוטס, מעמד כלכלי ועצמה פוליטית לא בהכרח מתכנסים לאינטרס וזהות משותפת.

לעתים קרובות, השימוש בהגמוניה בשיח הציבורי מפשט מציאות מורכבת לטובת שרטוט של מבנה כוח, שלכאורה מסביר כמעט כל תהליך פוליטי. ההגמוניה, על פי הסבר זה, שולטת במוקדי הכוח (בתי המשפט והתקשורת), מאוחדת (כנגזר מזהותה האתנית המשותפת), ונחושה לשמר את כוחה. ובהתאמה, היא פועלת בהצלחה מתמדת לטובת עצמה וכנגד כל מי שמאיים עליה באמצעות המשאבים שברשותה. לפני הכל, זה טיעון מעגלי שאינו ניתן להפרכה. כל תוצאה פוליטית מוסברת ברצונה של ההגמוניה, של כוחה המאפשר לה להשיג את רצונה ויכולתה להכפיף אליו אחרים. שהרי אלמלא היה זה רצונה של ההגמוניה, מן הסתם התוצאה היתה שונה.

כאן הטעות הראשונה. אמירות כמו "ההגמוניה רוצה", "הגמוניה מונעת", או ההגמוניה מקדמת" מתייחסות כולן אל ההגמוניה כאל יצור חי בעל רצונות. השימוש במושג הגמוניה כ"שם עצם" מדמה אותה למעין מפלצת בעלת כוחות על, ששולטת בכולנו, כפי שמפעיל בובות מושך בחוטים של בובותיו. גם מי שאינם משתייכים אליה, או מתנגדים לה, משרתים אותה בלית ברירה. באופן אירוני, תפיסה זו היא ההפך הגמור למשמעות המקורית של המושג.

מי שטבע את המושג הגמוניה, ההוגה והפעיל הפוליטי האיטלקי אנטוניו גרמשי, ביקש להבין את מבני הכוח בחברות מערביות. לדידו, מבנה השליטה בחברות אלו לא היה מבוסס רק על שימוש במנגנוני הדיכוי המדינתיים (משטרה, בתי סוהר, צבא), אלא על ידי שילוב בין כוח ויצירת קונצנזוס סביב מודל מסוים של חברה, אותו הוא כינה "רצון עממי-לאומי". במובן הזה, המושג הגמוניה פועל יותר כשם תואר מאשר כשם עצם (ולעולם לא כנושא של פועל).

אמירות כמו "ההגמוניה רוצה" מתייחסות להגמוניה כאל יצור חי בעל רצונות, מעין מפלצת עם כוחות על ששולטת בכולנו, וגם מתנגדיה משרתים אותה בלית ברירה. באופן אירוני, תפיסה זו הפוכה למשמעות המקורית של המושג

כך, אפשר לדבר על  מצב הגמוני בו סדר חברתי מסוים – לדוגמא, כלכלת שוק – מחלחל לרבדים השונים של החברה: כלכלה, תרבות, חינוך. או, על תהליך הגמוני בו התפתחויות הפוליטיות-חברתיות, מאבקי הכוח שדרכם שילוב בין קבוצות חברתיות שונות, מצליח לקדם את מודל החברה שעונה לאינטרסים שלהן. גרמשי כינה את אותו שילוב בין קבוצות חברתיות שונות שהוא הסובייקט של המאבק ההגמוני, בלוק היסטורי.

וכאן, הטעות השנייה. הגמוניה אינה מניפולציה של מעטים על הרבים. מודל חברתי הופך להגמוני כאשר הוא מצליח לייצר סביבו קונצנזוס. והיות שאנשים אינם טיפשים, יצירת קונצנזוס מחייבת לקחת בחשבון, לפחות באופן חלקי, את האינטרסים של כל הקבוצות שמרכיבות את הבלוק ההיסטורי. הקונצנזוס הוא תולדה של מאבקים בין הקבוצות השונות ושימוש במנגנונים שונים (בתי ספר, תנועות נוער, ישיבות, תקשורת, מוסדות מדינה שונים) לייצר "רצון עממי-לאומי". רצון זה הופך הגמוני כאשר הקונצנזוס סביבו רחב.

ההגמוניה באה לידי ביטוי כאשר סדר כלכלי-חברתי מסוים הופך "מובן מאליו". כך, הבלוק ההיסטורי מציג בהצלחה אינטרסים מסוימים כ"רצון הכלל" או כאינטרס קולקטיבי, למרות שבפועל הוא בדרך כל משרת ומשמר יחסי כוח. הטענה שרווחים של בעלי ההון טובים לכולם (מקומות עבודה או מיסים), לדוגמה, היא נכונה רק אם מקבלים את הסדר החברתי-כלכלי כמחויב מציאות.

הטעות השלישית היא הבלבול שבין עצמה והגמוניה. עצמה אינה בהכרח הגמוניה. קבוצות בעלות עצמה – בזכות שליטה במשאבים כלכליים, תרבותיים או פוליטיים – יכולות לעיתים להשיג את מטרותיהן. אבל מכיוון שאין סביבן קונצנזוס ההישגים האלה עשויים להיות מוגבלים לזירות מסוימות, הן עלולות להיכשל, ובעיקר לעמוד מול תחרות של קבוצות אחרות והתנגדות מצד מי שאינם את מטרותיהם כלגיטימיות.

הגמוניה אינה מניפולציה של מעטים על הרבים. מודל חברתי הופך להגמוני כשהוא מצליח לייצר סביבו קונצנזוס. והיות שאנשים אינם טיפשים, יצירת קונצנזוס מחייבת התחשבות באינטרסים של כל הקבוצות

הדיון בהגמוניה, כקבוצה או כאנשים המפעילים את החברה לטובתם שלהם, לא רק מוטעית תיאורטית, היא מונעת מאיתנו הבנה נכונה של יחסי כוח ותהליכי שינוי חברתיים פוליטיים. כאשר ההגמוניה מופשטת ממשמעותה התיאורטית, מחד, ו"מולבשת" על רוח רפאים העושה במדינה ובחברה כרצונה, מאידך, היא הופכת לחלק מרטוריקה פוליטית.

כך, אפשר לתאר את בנימין נתניהו כמי שנרדף בידי ההגמוניה. ובאותו הגיון, מתנגדיו של נתניהו מסומנים כחלק מההגמוניה מתוקף שיוכם הפוליטי והאתני ("האליטה המשפטית"). או, לחילופין, אם לא נתן לשייך אותם לאליטה (מנדלבליט או אלשיך), כמי שערקו או שבלית ברירה משרתים אותה.

ובכל זאת, האם יש בישראל הגמוניה? מערכי כוח הנסתרים מהעין השולטים לא רק במוסדות המדינה אלא גם מעצבים קונצנזוס?

הפרויקט ההגמוני של תנועת העבודה הוא נחלת העבר, כפי שציינו לפני שנים רבות חוקרים כגון ברוך קימרלינג ומנחם מאוטנר. בשלושת העשורים האחרונים פלחים נרחבים בקרב המעמד המקצועי-ניהולי, שרבים מהם זוהו בעבר עם תנועת העבודה, אימצו תפיסת עולם ליברלית. קבוצות אלו מחזיקות מוקדי כוח במקומות כגון האקדמיה ומערכת המשפט, ונהנות ממעמד כלכלי משופר, אך הם בוודאי לא הצליחו להפוך את הפרויקט הזה להגמוני.

האם יש הגמוניה אחרת? לשאלה זו שתי תשובות אפשריות:

1. התשובה הראשונה היא שבישראל, לפחות עד תחילת משבר הקורונה, התנהל מאבק הגמוני, אך הבלוקים ההיסטוריים המנוגדים לא הצליחו ליצור קונצנזוס רחב, "רצון לאומי עממי" שיהפוך פרויקט של חברה ל"מובן מאליו". אמנם הימין בשלטון כבר תקופה ארוכה אבל מחלוקות עמוקות חוצות את החברה הישראלית כמשתקף מתוצאות הבחירות וקשיי הרכבת הקואליציה.
2. התשובה שנייה היא שלפחות עד השנה האחרונה, היה רצון לאומי-עממי שחצה את גבול ה"גושים", ועמד על שתי רגליים. רגלו האחת, תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית (על גרסותיה השונות). ורגלו השנייה, הדרת האזרחים הפלסטינים מסדר היום הציבורי, המתבטאת ברמה החוקתית בחוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. אולם במהלך 2020, מסיבות שונות, עולות קריאות תגר על קונצנזוס זה.

בישראל התנהל מאבק הגמוני. הבלוקים ההיסטוריים המנוגדים לא הצליחו ליצור קונצנזוס רחב, "רצון לאומי עממי" שיהפוך פרויקט של חברה ל"מובן מאליו". אמנם הימין בשלטון זמן רב, אך מחלוקות עמוקות חוצות את החברה הישראלית

הניסיון לתאר את ההגמוניה כמושכת בחוטים אינו רק שגוי תיאורטית, הוא גם מחמיץ ניתוח מעמיק יותר של יחסי הכוח בחברה – מעמדיים, לאומיים, אתניים ומגדריים – ומסתיר יותר משהוא מגלה. מי שחפצים בשינוי אמיתי נדרשים להתמודד עם סדר פוליטי-חברתי אי-שוויוני המצוי בכל רבדי החברה – המוסדות, המוסר או מה שמתואר כ"שכל ישר" – ולא עם רוחות רפאים המפעילות בני אדם כבובות.

פרופ' דני פילק מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. הוא חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

הויכוח על הצורך בסגר חוצה מגזרים וקבוצות בישראל. לכל אחד מאתנו דעה רפואית  מנומקת בעד או נגד הסגר וכמה ישפיע, אם בכלל, על מצב התחלואה. אבל רובנו מפספסים נקודה קריטית לא פחות – המגפה הכלכלית והחל"ת המחודש שבא בעקבותיה יישארו כאן גם אחרי שהקורונה תלך, והם עלולים לפגוע ביותר ישראלים.

ערב חנוכה תשפ"א, מדינת ישראל והעולם כולו מציינים שנה בדיוק להופעת נגיף הקורונה בחיינו. אך אם ציפינו שבשלב זה הממשלה תיעזר בניסיון שצברה בחודשים שחלפו כדי לנהל את המשבר הבריאותי והכלכלי באופן שונה מהדרך בה התנהלו הדברים עד עכשיו ותבצע הפקת לקחים – אנו (שוב) צפויים להתאכזב.

ערב חנוכה תשפ"א, ישראל והעולם יציינו שנה לקורונה. אך אם ציפינו שהניסיון שנצבר יסייע לממשלה לנהל בשלב זה את המשבר הבריאותי והכלכלי אחרת מכפי שהדברים נוהלו עד כה, אני שוב צפויים להתאכזב

אנחנו מצויים בפתחו של גל שלישי שלא באמת מפתיע אף אחד, רק שהפעם אנו מצויים גם בתחילת עונת החורף, והגל העולה יצטרף לנגיף השפעת המבקר קבוע באזורנו בין החודשים דצמבר ומרץ ומעמיס בכל שנה מחדש על מערכת הבריאות הרזה והרעבה גם ככה.

יותר מכל, הגל השלישי בפרט וההיערכות לקראתו בכלל מצד קבינט הקורונה והממשלה, מעיד יותר מכל על כישלונם של אלה בטיפול בכל הקשור למגיפה. מערך החקירות האפידמיולוגיות לא עשה את ההבדל כמצופה, והיחס כלפי תוכנית הרמזור ידוע. לכל זה תוסיפו את העובדה שממשלת ישראל, על שני ראשי הממשלה שלה, לא השכילה בחצי שנה האחרונה ליצור רשת ביטחון כלכלית יציבה ומתפקדת, שתגן עלינו ותעניק לנו – השכירים והעצמאים כאחד – חומת הגנה כלכלית. ועכשיו, כאילו כל זה לא הספיק לנו – אנחנו בדרך, כאמור, לסוג של סגר נוסף.

על מקבלי ההחלטות להבין כי הסגרים הקודמים המיטו חורבן כלכלי על אלפי עסקים, גדולים בינוניים וקטנים, וגרמה לסגירת רבים מהם. קברניטי המדינה חייבים להבין ששימוש חוזר במודל החל"ת הבעייתי, עד לבואם של החיסונים בעוד ארבעה חודשים במקרה הטוב, יכניס בכל כורחם מאות אלפי ישראלים נוספים למעגל האבטלה.

כדי לצאת ממנו יידרש פרק זמן ארוך ומייאש. עליהם להבין גם כי סגר בכל צורה שהיא, ללא טיפול כירורגי ומקיף במערכת הבריאות הגוססת, לא יועיל כנראה אלא עלול לעשות את הפעולה ההפוכה – להביא הלכה למעשה את המערכת למצב של אי ספיקה ואי יכולת להאבק במגיפה. 

קחו את כל אלה, ערבבו יחד, והנה לכם מתכון בטוח לוועדת חקירה ממלכתית.

עד כה רשת הביטחון הכלכלית שפרסה ממשלת ישראל מתחת לרגלי האזרחים הייתה קמצנית ודלה במיוחד, בניגוד למדיניות בה נהגו מרבית הממשלות בעולם. המסקנה מהסגר הראשון (והשני) ברורה – אין יציאה מהמשבר הבריאותי בלי שינוי כיוון במדיניות הכלכלית. לקראת הבחירות המסתמנות בקרוב עלינו לדרוש מכל מפלגה ומתמודד: מה שהיה לא יהיה.

רשת הביטחון הכלכלית שפרסה ממשלת ישראל לרגלי האזרחים הייתה קמצנית ודלה במיוחד ביחס למרבית ממשלות העולם. המסקנה מהסגרים ברורה – אין יציאה מהמשבר הבריאותי בלי שינוי כיוון במדיניות הכלכלית

מודל החל"ת out מודל השתתפות בשכר – in

כפי שראינו כבר בגלים הקודמים, רעיון החל"ת לא הוכיח את עצמו ורק חיזק את חוסר הוודאות של המעסיקים  והעובדים, שלמעלה מחצי מיליון מהם עדיין מצויים בחל"ת של למלעלה משמונה חודשים. מה שמכעיס יותר מכל הוא שהממשלה ("ממשלת קורונה" להזכירכם) עודדה את המעסיקים להוציא עובדים לחל"ת במקום למצוא פתרון הוגן והגיוני יותר ולמנוע ממאות אלפי אזרחים להגיע למצב בו הם בעצם מפוטרים באופן מעשי, ואין להם לאן לחזור. 

את המצב האבסורדי הזה צריך להפסיק, ועכשיו. במקום להוציא שוב עובדות ועובדים לחל"ת, על המדינה ליצור שיתופי פעולה עם ארגוני העסקים ולעודד עסקים להנהיג מדיניות של השתתפות בשכר. המשוואה פשוטה: המעסיקים מתאימים את היקף משרות העובדים לשעות ולתפוקה הנדרשת מהם בתקופה זאת, גם אם זה מצריך התאמה של העסק לעבודה מהבית. בתמורה, המדינה תיקח על עצמה לשלם את הפרש השכר שהעובדים הפסידו.

במצב כזה גם נרוויח את המשך פעילות המשק ללא פגיעה בעובדים מחד, ומאידך המדינה תחסוך תשלומי דמי אבטלה (מביכים ולא מספיקים) למאות אלפי אנשים, כשבתווך אותם עובדים ירוויחו שכר גבוה יותר מאותם דמי חל"ת. וכל זה מבלי לפגוע בבעלי העסקים, ועם מתן תנופה אדירה לגלגלי המשק הישראלי המקרטע ומתן מוטיבציה אדירה לציבור העובדים בישראל.

מאיר מישאל שמואלי הוא פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק וביהדות מקרבת. נשוי למלי ויחד מגדלים ארבעה ילדים מתוקים. פועל בכל דרך להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם ועל נתיבותיה שלום ולהרחיק כל כפייה וסיאוב מעסקני דת.

איראן איננה ממהרת להגיב צבאית נגד ישראל לאחר שהאשימה אותה בחיסול מדען הגרעין מוחסן פחרי זאדה. ישנם סימנים כי איראן תעכב את תגובתה הצבאית נוכח חששה מתגובה אמריקנית-ישראלית חריפה ומתוך רצון להתחיל ברגל ימין את יחסיה עם ממשל ביידן.

 איראן היא מדינת טרור המפעילה טרור בכל רחבי המזה"ת ובעוד כמה מדינות בעולם, לכן היא האחרונה שיכולה להאשים את ישראל כי היא "מדינת טרור".

ישראל לא המציאה את שיטת ההתנקשויות והחיסולים. לאיראנים יש ניסיון עשיר בתחום הזה החל מחיסול מתנגדיהם במדינות ערב באמצעות השלוחות של איראן בלבנון, עיראק, סוריה ותימן, ועד חיסול גולים ופעילי אופוזיציה איראנים בחו"ל על ידי המודיעין האיראני.

ישראל לא המציאה את שיטת ההתנקשויות והחיסולים. לאיראנים יש ניסיון עשיר בתחום, מחיסול מתנגדים במדינות ערב באמצעות שלוחות איראן באותן מדינות, ועד חיסול גולים ופעילי אופוזיציה בחו"ל ע"י המודיעין האיראני

ההנהגה האיראנית היא שנותנת את ההנחיות לאסטרטרגיית הטרור שלה ומשתמשת בה ליצוא "המהפכה הח'ומיינסטית".

מבחינתה, הטרור הוא חלק מאסטרטגיה ודרך מקובלת להשגת מטרותיה והאינטרסים שלה, היא משקיעה בדרך הטרור כסף רב אך משתמשת בו בצורה מושכלת ומשתדלת כי פעולות הטרור שהיא יוזמת יבוצעו "ללא טביעות אצבע" כדי לשמור על מרחב ההכחשה.

נשק החיסולים הפך לחרב פיפיות ועכשיו המשטר האיראני חווה על בשרו את הנשק שכה הרבה להשתמש בו נגד מתנגדיו ואויביו.

הכלה אסטרטגית

לאיראן אין שום הוכחות הקושרות ישירות את ישראל וארה"ב להתנקשות בחיי "אבי פצצת הגרעין", המדען מוחסן פחרי זאדה, למרות האשמות של בכירים איראניים כי סעודיה ועוד מדינה ערבית היו מעורבות בחיסול, לא מחזיקה בשום ראיות לכך.

חיסולו של פחרי זאדה היווה מכה קשה לאיראן ולמערכת הביטחון שלה, הוא פגע במעמדה האזורי כמובילת "ציר ההתנגדות" ובמורל של העם האיראני, אבל לאיראנים יש סבלנות רבה והם אינם ממהרים להגיב בשטח למרות ההתלהמות התקשורתית של כמה בכירים איראנים.

משפט המפתח הינו דברים שאמר נשיא איראן חסן רוחאני:

"התגובה תינתן בזמן המתאים".

זהו מונח שבו השתמשו בכירים איראנים גם בעבר ופירושו שאיראן איננה ממהרת לשום מקום, היא מתכננת את צעדיה בקפידה ובזהירות ואיננה מחפשת שום הרפתקאה צבאית, במיוחד בתקופה רגישה כזו, בין שני ממשלים אמריקנים, כאשר, להערכתה, הנשיא טראמפ אורב להזדמנות נאותה להנחית מכה צבאית חזקה על מתקני הגרעין שלה לפני שהוא עוזב את הבית הלבן.

איראן איננה מחפשת שום הרפתקאה צבאית, במיוחד בתקופה רגישה כזו, כשלהערכתה הנשיא טראמפ אורב להזדמנות נאותה להנחית מכה צבאית חזקה על מתקני הגרעין שלה לפני שיעזוב את הבית הלבן

גם האיראנים עוקבים אחרי הדיווח בעיתון "דיילי ביסט" שבו נמסר אמש כי הנשיא טראמפ אמר לבכירי ממשלו:

"תענישו את הממשל האיראני ככל שניתן בשבועות הקרובים אך אל תציתו מלחמת עולם שלישית".

ניתן להעריך, לאור נסיון העבר, כי איראן נוטה לגלות "הכלה אסטרטגית" ואיפוק לאחר חיסולו של פחרי זאדה לאור חששה מממשל טראמפ, היא רואה בפעולת החיסול חלק ממלכודת ומזימה אמריקנית-ישראלית לגרור אותה לעימות צבאי שיוביל להשמדת מתקני הגרעין שלה לפני שטראמפ יעזוב את הבית הלבן.

בינתיים היא עושה הרבה רעש תקשורתי מלווה באיומים. הפרלמנט האיראני התכנס בתחילת השבוע ואישר שתי הצעת חוק כי על הממשלה להעשיר אורניום לרמה של 20 אחוזים וכי עליה להשהות את הפיקוח על המתקנים הגרעיניים עד להסרת הסנקציות, אולם אין לו שום יכולת לכפות את ביצוע החוק על הממשלה.

ההחלטה הביאה לעימות פומבי בין הפרלמנט האיראני לבין הממשלה. דובר ממשלת איראן עלי אלרביעי הודיע כי:

"הסכם הגרעין והתוכנית הגרעינית הם בטיפול של המועצה לביטחון לאומי והפרלמנט איננו יכול לטפל בנושא הזה באופן נפרד".

הרצון האיראני לנקום את הפגיעה בכבוד הלאומי וחיסולו של פחרי זאדה הוא גדול אך להנהגה יש יכולת פרגמטית לא פחות גדולה להכיל את הדברים והיא לא תסתבך במהלך שישרת את ממשל טראמפ וישראל וימנע מג'ו ביידן לחזור להסכם הגרעין  ולהסיר את הסנקציות מעליה.

איראן ספגה בשנה האחרונה כמה מהלומות קשות: חיסולו של קאסם סולימאני בעיראק, פיצוץ גדול במתקן הצנטרפוגות המתקדמות בנתנז, חיסול בכיר אלקאעדה אבו מוחמד אלמצרי בלב טהראן, חיסול אבי תוכנית הגרעין חוסאן פחרי זאדה  ומכות צבאיות ישראליות חזקות על כוח "קודס" והמליציות הפרו-איראניות בסוריה.

בינתיים איראן עושה הרבה רעש תקשורתי מלווה באיומים. הפרלמנט האיראני התכנס השבוע ואישר 2 הצעת חוק לגבי העשרת אורניום והשהיית הפיקוח על המתקנים עד להסרת הסנקציות, אך ללא סמכות לכפות את ביצוען על הממשלה

למרות זאת, היא לא שברה את כללי המשחק משתי סיבות:

1. האחת, היא יודעת כי לישראל יש עליונות מודיעינית וצבאית עליה שמגובה בסיוע צבאי אמריקני במידת הצורך,
2. והסיבה השניה היא שההנהגה האיראנית תעשה הכל כדי להתחיל את יחסיה עם ממשל ביידן ברגל ימין כדי להביא להסרת הסנקציות הכלכליות הכבדות שהוטלו עליה על ידי ממשל טראמפ בארבע השנים האחרונות.

אפשר שההנהגה האיראנית תעתיק בינתיים את מודל התגובה האיראני על חיסולו של קאסם סולימאני בעיראק ותגביר את ההתקפות על היעדים האמריקנים בעיראק, מבלי למתוח את החבל וללא קורבנות אמריקנים, ובכך תימנע מתגובה אמריקנית קשה אך תצטייר כמי שמנסה לנקום את מותו של פחרי זאדה.

במקביל היא תנסה לפגוע בישראל באמצעות חזבאללה או המליציות הפרו-איראניות משטח סוריה אשר באחרונה הטמינו זירת מטענים בשטח ישראל ברמת הגולן.

גם לאחר חיסולי מדעני הגרעין האיראניים ב-2010 וב-2012, איראן נזהרה מאוד בתגובותיה. לא היו לה שום הוכחות כי ישראל אחראית למעשה. גם הפעם היא מאשימה, בנוסף לישראל ולארה"ב, את ארגון האופוזיציה "מוג'אהדון ח'לק" כי סייע בחיסולו של פחרי זאדה. הארגון פירסם הודעת הכחשה חריפה והאשים את איראן ב"שנאה ושקרים".

הקצנת עמדות

נראה שמי שחיסל את מדען הגרעין פחרי זאדה הצליח להשיג מטרה חלקית, החיסול יקשה על הנשיא החדש ג'ו ביידן לחזור להסכם הגרעין או לנהל משא ומתן על הסכם גרעין חדש. החיסול חיזק את הקו הקיצוני באיראן המתנגד לכל משא ומתן עם הנשיא החדש על הסכם חדש. החיסול חיזק את התחושה בקרב ההנהגה האיראנית כי אי אפשר לבטוח בארה"ב וכי גם ג'ו ביידן עלול להתהפך על איראן ולנקוט כלפיה בקו נוקשה למרות הצהרותיו במערכת הבחירות בדבר רצונו בדיאלוג וחזרה להסכם הגרעין.

מדינות המפרץ חוששות מאוד מתגובה איראנית כלפיהן, חמש מהן כבר גינו את חיסולו של המדען פחרי זאדה, אך סעודיה, מנהיגת המפרץ, שמרה במשך כמה ימים על שתיקה.

עבדאללה אלמעלמי, הנציג הפלסטיני באו"ם אמר בראיון לערוץ RT:

"סעודיה מתנגדת לפשע של רצח המדען האיראני מוחסן פחרי זאדה, מדובר באבידה לכל האומה האסלאמית".

אך עאדל ג'ביר, שר המדינה לענייני חוץ של סעודיה, שפך צוננים על דבריו ואמר:

"המשטר האיראני בנוי על חיסולים מסביב לעולם, סעודיה איבדה אזרחים רבים בגלל התנהגותה הפושעת והבלתי חוקית של טהראן".

הוא דחה את דבריו של שר החוץ ג'וואד זריף, שהאשים את סעודיה כי היתה לה מעורבות בחיסול פחרי זאדה ביחד עם ישראל וארה"ב ואמר כי סעודיה איננה תומכת בשום צורה בחיסולים וכי היאוש הוא שדחף את שר החוץ האיראני להאשים את סעודיה במה שקורה בארצו.

שר המדינה הסעודי לענייני חוץ דחה את דברי שר החוץ האיראני, שהאשים את סעודיה במעורבות בחיסול פחרי זאדה עם ישראל וארה"ב, ואמר כי סעודיה איננה תומכת בחיסולים וכי היאוש הוא שדחף את שר החוץ האיראני להאשימה במה שקורה בארצו

פרוייקט הגרעין האיראני ימשך למרות חיסולו של פחרי זאדה, אבי הפצצת הגרעין האיראנית, ואולי אף יואץ. לפחרי זאדה היו עוזרים רבים ומדובר בפרוייקט שאיננו מסתמך על אדם אחר, יהא בכיר ככל שיהא.

על פי בדיקה של הרשתות החברתיות ודיווחים מאיראן, כרגע אין לחץ עממי כבד על המשטר לנקום את מותו של פחרי זאדה, כפי שהיה בשנה שעברה לאחר חיסולו של קאסם סולימאני. זה מאפשר למשטר לקבל החלטות שקולות יותר, שלא תחת לחץ. לא מן הנמנע שהוא שומר את הנקמה על מותו של פחרי זאדה כקלף מיקוח במשא ומתן עם ג'ו ביידן כדי לנסות ולהסיר את הסנקציות מעל איראן.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)