תהליך הנורמליזציה של ישראל עם מדינות ערב מבטא בין היתר את מותה של יוזמת השלום הערבית. היוזמה לא הייתה רלוונטית מבחינת ישראל מרגע לידתה. שלום אמת יושג רק על בסיס יוזמה שתבטיח את צרכיה הביטחוניים של ישראל.

מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה ב-26 באוקטובר לדון בקריאה של יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס לכנס בתחילת השנה הבאה ועידת שלום בינלאומית.

קיילי קראפט, שגרירת ארה"ב באו"ם, חשפה בדיון את מותה של יוזמת השלום הערבית והניחה את הנושא על שולחן מועצת הביטחון ללא כחל וללא סרק:

"יוזמת השלום הערבית איננה נחוצה עוד מכיוון שאיננה מספקת את הפרטים הדרושים כדי להגיע לשלום בין ישראל לפלסטינים. מה שהעולם  זקוק לו היום הוא עסקת שלום שתביא לתמיכה כלכלית ולהשקעות שהעם הפלסטיני זקוק להם",

אמרה קראפט, בהתייחסה לתוכנית השלום של הנשיא טראמפ המכונה "עסקת המאה". היא דרשה ממועצת הביטחון להוריד את נושא "הבעיה הפלסטינית" מסדר היום ולדון רק בתוכנית השלום של הנשיא טראמפ.

קיילי קראפט, שגרירת ארה"ב באו"ם, חשפה בדיון את מותה של יוזמת השלום הערבית והניחה את הנושא על שולחן מועצת הביטחון ללא כחל וללא סרק

ממשל טראמפ נוהג במדיניות של "עסקים כרגיל", למרות הבחירות לנשיאות בארה"ב בעוד כשבוע. האמת צריכה להיאמר, זוהי  המדיניות הנכונה ללא קשר לשאלה מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. יוזמת השלום הערבית מתה מזמן, היא לא הייתה רלוונטית במשך 4 השנים של ממשל טראמפ וגם לא הייתה רלוונטית עבור ממשלות ישראל ב-18 השנים האחרונות.

היוזמה הזו משקפת את "הקווים האדומים" של הפלסטינים שאותם מנסה ההנהגה הפלסטינית, מתקופתו של יאסר ערפאת ועד היום, לכפות על ישראל ועל הקהיליה הבינלאומית. הפלסטינים הצליחו להעביר אותה כהחלטה המחייבת את מדינות ערב בועידות הפסגה הערביות ובליגה הערבית עד שאיחוד האמירויות החליטה לחצות את הרוביקון ולחתום על הסכם שלום עם ישראל, תוך שהיא מתעלמת מיוזמת השלום הערבית ומהחלטות הליגה הערבית. בעקבותיה הלכו בחריין וסודאן ומדינות ערביות נוספות בדרך.

יוזמת השלום הערבית החלה את דרכה כיוזמה של מלך סעודיה, עבדאללה בן עבד אלעזיז, שאומצה ב-2002 בועידת הפסגה הערבית בביירות ושווקה לעולם כ"פשרה היסטורית" של הפלסטינים והערבים למען השגת שלום במזרח התיכון.

היוזמה קובעת כי מדינות ערב יקיימו קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל בתמורה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בקווי 67 שמזרח ירושלים היא בירתה ולאחר מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194 של האו"ם.

היוזמה גם התנתה את השלום עם ישראל בנסיגה ישראלית מלאה מרמת הגולן לקווי 67.

מאז שנולדה היוזמה הזו היא NON STARTER מבחינתה של ישראל, גם מדינות ערביות הבינו זאת והחלו לקיים קשרים חשאיים עם ישראל תוך שהן מחכות להזדמנות המתאימה להתנער ממנה בזמן המתאים להן.

הפלסטינים הצליחו להעביר אותה כהחלטה מחייבת את מדינות ערב, עד שאיחוד האמירויות החליטה לחצות את הרוביקון ולחתום על הסכם עם ישראל, תוך התעלמות מהחלטות הליגה הערבית

תהליך הנורמליזציה

את הביטוי לכרסום שחל בעמדת מדינות ערב כלפי יוזמת השלום הערבית נתן יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן כבר ב-2018 כשאמר כי:

"על הפלסטינים לקבל את השלום או לשתוק […], הבעיה הפלסטינית איננה עוד המדיניות של הממלכה (הסעודית), בגלל הבעיות הבוערות באזור".

דבריו שיקפו את הסכנה שחשים המשטרים הערבים המתונים מפניה של איראן ומפני ציר "האחים המוסלמים" בראשות טורקיה וקטאר, שפועל לזעזע את יציבות השלטון במדינות ערב המתונות ובראשן מצרים וסעודיה.

לכך יש להוסיף את האכזבה העמוקה של מנהיגי ערב המתונים מההנהגה הנוכחית של הרש"פ, שהינה מושחתת ואיננה מוכנה להתפשר ולהתקדם לעבר שלום אמיתי עם ישראל. זאת מכיוון שהיא רוצה להמשיך לאחוז במוקדי הכוח, כדי שתוכל להשתמש בכספי המדינות המסייעות לרש"פ באופן שהיא רואה לנכון, תוך מעילה, לכאורה, בכספים האלה.

שלוש מדינות ערביות חצו עד כה את הרוביקון של הנורמליזציה, תוך התעלמות מיוזמת השלום הערבית ומרצונות ההנהגה הפלסטינית, ועוד היד נטויה. ההערכה היא כי מדינות ערביות ואסלאמיות נוספות יצטרפו לתהליך מיד לאחר שיוודעו תוצאות הבחירות לנשיאות בארה"ב.

המהלך הזה, שמדינת איחוד האמירויות הייתה החלוצה שלו, קבר עמוק באדמה את יוזמת השלום הערבית שההנהגה הפלסטינית מנסה לעשות לה כעת הנשמה מלאכותית. המשחק היחידי בעיר כרגע הוא "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ והוא ימשיך להיות כך אם הנשיא טראמפ יזכה בכהונה נוספת.

כדאי לשים לב לדברים שאמר הגנרל מוחמד חמדאן "דקלו" סגן ראש המועצה הריבונית בסודאן ב-27 באוקטובר בראיון שהעניק לעיתון "א-שרק אלאווסט".

הוא הדגיש כי נשק החרם הערבי "איבד את ערכו" וכי:

"הנורמליזציה עם ישראל היא רווח לסודאן. […] 90 אחוזים מהסודאנים תומכים בהקמת קשרים עם ישראל אך באותה העת הם תומכים בזכות העם הפלסטיני למדינה עצמאית. ישראל היא חלק מהעולם והשלום עמה מביא לנו הישגים", אמר חמדאן.

ישראל ויתרה זמנית על הסיפוח בגדה תמורת הסכם השלום עם איחוד האמירויות. היא מקבלת עקרונית את תכנית השלום האמריקנית "עסקת המאה" עם הסתייגויות מסויימות. צוותים משותפים של ישראל וארה"ב אפילו החלו בשרטוט המפה כדי לתחם את השטחים שיהיו בריבונות ישראלית מלאה בהתאם לתוכנית.

גם אם הממשל האמריקני יתחלף כתוצאה מהבחירות בארה"ב, יהיה זה בלתי אפשרי עבור הפלסטינים להחיות מחדש את יוזמת השלום הערבית נוכח תהליך הנורמליזציה עם ישראל שפרץ בעוצמה. מנהיגי ערב רוצים לדאוג לאינטרסים שלהם וישראל וארה"ב יכולות לספק להם את ציפיותיהם ולענות על האינטרסים שלהם.

יהיה בלתי אפשרי עבור הפלסטינים להחיות מחדש את יוזמת השלום הערבית נוכח תהליך הנורמליזציה עם ישראל שפרץ בעוצמה. מנהיגי ערב רוצים לדאוג לאינטרסים שלהם וישראל וארה"ב יכולות לספק את ציפיותיהם

מקומה של יוזמת השלום הערבית הוא בארכיון ההיסטוריה, לשם יש להכניס גם את יוזמתו הממוחזרת של יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס לכינוס ועידת שלום בינלאומית.

ההנהגה הפלסטינית איננה רוצה בפשרה שתהייה מקובלת על ישראל. היא איננה מוכנה לוותר על תוכניותיה ומנסה לכפות על ישראל את "הקווים האדומים" שלה כדרך לפתור את הסכסוך.

תהליך הנורמליזציה שהחל בין ישראל למדינות ערב הוא סטירת לחי מצלצלת לאסטרטגיה הזו של מחמוד עבאס. ההנהגה הפלסטינית נכשלה, ואם היא רוצה ברצינות להתקדם לעבר שלום אמיתי עם ישראל היא צריכה להניח על השולחן יוזמת שלום ריאלית שמתחשבת בצרכיה הביטחוניים של ישראל. כל עוד זה לא יקרה הפלסטינים ישארו תקועים בביצה שהם חפרו לעצמם.

חלף זמנה של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית והגיע הזמן להחליפה, גם הפלסטינים מבינים זאת. הכדור נמצא כעת במגרשם אך ספק רב אם הם יכולים לעשות את השינוי המתבקש.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)

את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30