אני זוכרת את היום הזה, היום בו החלטתי להירשם ללימודי משפטים במכללה למנהל. חקרתי במשך שבועות את כל מבנה הלימודים של התואר הראשון, קיבלתי המלצות חמות והייתי בטוחה שמצאתי את המוסד האקדמי שבו אני רוצה ללמוד.  כשהתחלתי ללמוד לא ידעתי איך אתמודד עם האקדמיה, עם החזרה לשגרת לימודים ועם דרישה אחת ספציפית שזכורה לי היטב מתקופת התיכון.

בתיכון קיבלו מגוון של דעות, המורים והמורות תמיד נתנו לי לבטא את דעותיי, אבל משום מה, כשזה הגיע לרצון לכתוב בלשון נקבה קיבלו את זה בעין קצת פחות יפה ודרשו ממני להפסיק.

בתיכון קיבלו מגוון של דעות, המורים והמורות תמיד נתנו לי לבטא את דעותיי, אבל משום מה כשזה הגיע לרצון לכתוב בלשון נקבה קיבלו את זה בעין קצת פחות יפה ודרשו ממני להפסיק

ולמה? כי הם מוסד לימודים שמתנהל על פי כללי העברית התקינים, שקבעו כי דיבור בלשון רבים זכר – יפה גם בפניה לזכר וגם לנקבה ולא להפך. על כן גם כשהיינו כיתה עם רוב נשי פנו אלינו בזכר. אף אחת לא התקוממה. הפריכו את השמועה שהאקדמיה ללשון העברית אישרה פניה בנקבה לקהל עם רוב נשי וביקשו מאתנו לדבר "כמו שצריך".

עם הזמן חינכו אותנו לקבל את זה, וכך הכינו אותנו לחיים. בהמשך אנחנו אמורות גם לקבל את זה שאין כמעט נשים בתפקידי מפתח, שאין לנו ייצוג מספק בכנסת, שיש כיסא מזכירה וכיסא מנהל, ושהפנייה המקובלת היא לרופאים ולאחיות ולא להפך. ככה זה, ועדיף שנפנים כבר מעכשיו.

לא אלאה אתכן על איך פיתחתי את התודעה הפמיניסטית שלי בגיל 15, הקמתי קהילה שתסליל נערות דווקא למקצועות טכנולוגיים – אחרי שהלכתי לתחרות תכנות ופגשתי שם מעט מידי נערות, ועל איך ערכתי כנס בגוגל עם נשים מעוררות השראה בעולם הטכנולוגי לבני ובנות נוער. בתמונה הזו, למשל, אני בת 17, וזו האישה שנתנה לי השראה להאמין שהכל אפשרי. סמנת'ה פאוור היא עיתונאית, דיפלומטית, בוגרת ביה"ס למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, אשת אקדמיה, סופרת, פעילה למען זכויות אדם ושגרירת ארצות הברית באו"ם לשעבר, בעת ביקורה בישראל.

טל פרנק וסמנת'ה פאוור

אבל לא, לא הפעם. הפעם אני רוצה לדבר דווקא על המרצה שלי. המרצה שהפריך כל מה שחשבתי על האקדמיה.

הכל התחיל בשיעור על פמיניזם ומשפט. קראתי על כך בסילבוס עוד בתחילת השנה וחיכיתי לכך. הייתי בטוחה שנדבר על זכויות נשים, קצת סימון דה בובואר, ובזה נסיים את הנושא. אבל חיכתה לי הפתעה. המרצה דיבר בלשון נקבה. הוא הסביר לנו לא רק על תולדות הפמיניזם והמאבק הפמיניסטי, אלא גם על התודעה הכוזבת שאנחנו חיות בה היום.

הוא גרם לשאר הסטודנטיות, שלא הזדהו כפמיניסטיות והיו בטוחות שהן חיות בעולם שוויוני, להבין שהמאבק עוד לא נגמר. שאין שוויון. שרובן חיו עד היום בתודעה כוזבת. ולסטודנטים שטענו לפני כמה שיעורים שזנות היא תעשייה לגיטימית, הוא גרם להבין שלא כך הדבר.

אני חושבת שכשהשיעור החל זה היה מוזר לסטודנטים ולסטודנטיות האחרים והאחרות שהמרצה מדבר בלשון נקבה. היה בזה משהו לא נוח וזה לגמרי מובן לי. הן לא רגילות. גם לי קשה לכתוב בלשון נקבה. אני לא רגילה לזה.

מרב מיכאלי אמרה פעם שהיא היתה צריכה לאלף את עצמה כדי להצליח לדבר בלשון נקבה. אני מרגישה שכולנו צריכות לאלף את עצמנו כדי להתנגד לתודעה הכוזבת, להעיר ולהתקומם כשמדכאים אותנו.

מרב מיכאלי אמרה פעם שהיא היתה צריכה לאלף את עצמה כדי להצליח לדבר בלשון נקבה. אני מרגישה שכולנו צריכות לאלף את עצמנו כדי להתנגד לתודעה הכוזבת, להעיר ולהתקומם כשמדכאים אותנו

אבל האתגר הקשה ביותר, שממנו הכל מתחיל, הוא לזהות את התודעה הכוזבת. למרות שהסיכוי שלי להיות מרצה למשפטים, אם ארצה, הוא יותר קטן משל גברים, משום שפחות כלכלי להעסיק אישה, הרי שבחסות המל"ג יש הפרדה מגדרית באקדמיה ובתכניות מסוימות אני לא יכולה ללמד גברים, בעוד שגברים כן יכולים ללמד נשים.

אני מאושרת, כי אני יודעת שהדור הבא לא יצטרך לחיות במציאות כזאת. יש לנו עוד דרך ארוכה ללכת בה עד שנגיע לחברה שוויונית יותר, אבל אנחנו בדרך לשם. יש עתירה בבג"צ ומתנהל מאבק. כמו שנשים נאבקו לפני עשרות שנים כדי שנקבל את זכות ההצבעה כמובנת מאליה, כך נשים נאבקות כיום כדי שהדור הבא לא ידע מה זו הפרדה מגדרית באקדמיה.

כיום, גברים הם חלק חשוב מהמאבק הפמיניסטי. המרצים שלי, אלו שמעצבים אותנו להיות עורכות ועורכי הדין של העתיד ואולי אף שופטי ושופטות העתיד – עוזרים לבנות את העולם השוויוני הזה.

המשפט בונה ויוצר חברה, והאקדמיה מעצבת את השופטים והשופטות העתידיות שיעמדו בראש המערכת. הם לא חייבים לדבר בלשון נקבה בשיעורים, אבל כשהם מנסחים מבחנים ופונים לכלל הסטודנטים והסטודנטיות בלשון נייטרלית, כותבים וחושפים אותנו למאמרים כמו מאמרו של פרופ' צבי טריגר: "קול במרצה ערווה: סובלנות פטריארכלית והפרדה בין המינים באקדמיה כהטרדה מינית ממוסדת", ונותנים לנו מקום לבטא את הדעות הפמיניסטיות שלנו בשיעורים – הם מקדמים אותנו אל עולם טוב יותר, עולם שוויוני יותר, עולם שבו בפעם הבאה שאשתחרר ממיון לא יהיה כתוב בטופס השחרור "חתימת הרופא המשחרר" ו"חתימת האחות המשחררת".

הם לא חייבים לדבר בלשון נקבה בשיעורים, אבל כשהם מנסחים מבחנים ופונים אלינו בלשון נייטרלית, ונותנים לנו מקום לבטא את הדעות הפמיניסטיות שלנו בשיעורים – הם מקדמים אותנו לעולם טוב יותר

"השוויון הוא השבת של הדמוקרטיה" (ד"ר יופי תירוש)

פרק חדש של הפודקאסט המשפטי באוויר! הידד! בו אני מדברת עם ד״ר יופי תירוש על הפרדה מגדרית על מופעיה השונים (באקדמיה, בהכשרות מקצועיות, באירועי תרבות ועוד), ועל רב תרבותיות, פטרנליזם, שוויון וסדר חברתי קיים ורצוי.
אפל: https://t.co/xlUlChyH5G
ספוטיפיי: https://t.co/cNY31CfKn9 pic.twitter.com/ESTnZFs54D

— Liad Vertzhaizer (@LVertzhaizer) December 1, 2019

טל פרנק בת 22, מתגוררת כיום בחולון, את שירותה הצבאי עשתה ביחידת ממר"ם. היא פמיניסטית, יזמית וסטודנטית למשפטים. היא כותבת על פמיניזם, על נסיונותיה לנפץ את תקרת הזכוכית הפטריארכלית, על אפליה מגדרית באקדמיה, על הסללה מגדרית, על למה חשוב לדבר בלשון נקבה, על פוליטיקה, כי הכל פוליטי וכמובן על חייה כסטודנטית שנה א' למשפטים במכללה למנהל, שמקווה לא להפוך להיות כל מה שדנקן קנדי צופה שתהיה במאמרו "חינוך משפטי כהכשרה להיררכיה".

המראות המחרידים מבית הנבחרים האמריקאי ממשיכים להדהד ברחבי העולם, ואת אדוות הגלים עוד ימשיכו להרגיש לאורך שנים בפוליטיקה האמריקאית והגלובלית. אבל בישראל כמו בישראל, הכול מועבר דרך הפריזמה המקומית הצרה, וכל מחנה מנסה להראות את דמיוננו לאמריקה לפי פרשנות המתאימה לו ולפי הפוזיציה הרלוונטית.

בבלפור מיהרו לפברק ספין נלעג, כאילו דיירי המעון היו אלה הנתונים למתקפת המון אלים, ואילו מצד מחנה 'רק לא ביבי' התפרסמו עשרות פרשנויות על איך זה יכול לקרות גם כאן, או שכבר בעצם כבר קרה כאן, וכיוצא באלה השוואות.

אלא שביבי איננו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי שהפוליטיקאים שלנו ילמדו מהמאורעות בוושינגטון, אבל כל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים אותם בהשוואותיהם הבעייתיות.

אלא שביבי אינו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי ללמוד מהמאורעות בוושינגטון, אבל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים

הקרבה היתרה בין ביבי לטראמפ מבחינה פוליטית-מדינית ואישית, והעובדה שמדובר בשני מנהיגים פופוליסטיים, גרמו לפרשנים רבים להתריע על קווי הדמיון שעלולים להוביל – לדעת אותם פרשנים, באופן כמעט וודאי – למראות דומים ברחובות ירושלים. גם פסיכולוגים ושאר מומחים לנפש התגייסו לנתח את תכונות האישיות הדומות בין המנהיגים. אלו ניתוחים שגויים.

למרות מאפייני המנהיגות הפופוליסטית המשותפים לשניהם – הכריזמה, הדמגוגיה והשימוש בחלוקת העולם ל"אנחנו" מול "הם" ובעיקר בהסתה – השוני בין טראמפ לביבי רב על הדמיון. טראמפ הוא בור, מגלומן, אנטי-פוליטיקאי הן בתדמיתו הציבורית והן בפועל, ואין לו כל עניין בעשייה פוליטית ממשית. נתניהו הוא ההיפך המוחלט בכל התכונות הללו, למעט – אולי – שגעון הגדלות (וגם זה נובע אצלו ממקורות אחרים). יתרה מכך, נתניהו מתוחכם עשרות מונים מטראמפ, שממשיך גם ממושב נשיאותו לנהוג ככוכב ריאליטי, ולחלופין כבריון שכונתי, כפי שהוכיחו שיחות הטלפון המוקלטות שלו (עם מזכיר מדינת ג'ורג'יה, למשל. אך גם זו עם נתניהו, לאחר חתימת ההסכם עם סודן, שבה ניסה טראמפ בגסות מביכה לגרום לנתניהו להטיל דופי בביידן. נתניהו לא נפל בפח). כך נהג הנשיא גם בנאומו מול קהל תומכיו בעצרת בשבוע שעבר.

תומכי הנשיא טראמפ אף הם שונים עד מאוד מקהל הביביסטים, וגם כאן ההשוואה הנפוצה ביניהם חוטאת למציאות. בגרעין הקשה של המכונים טראמפיסטים ישנה תנועה עממית בעלת שורשים עמוקים ויכולות ארגון מוכחות. תנועה זו, המאכלסת את הימין הקיצוני האמריקאי, הקדימה את טראמפ, ובמידה רבה היא זו שבראה אותו. אף שבתקשורת מצטייר תדיר כאילו טראמפ הוא הגורם שסחף את ההמון, נכון יותר לומר שהוא רכב על הגל הפופוליסטי אל הבית הלבן.

אותם גורמי ימין קיצוני וסהרורי הם בעלי מסורת של ארגון ושימוש באלימות פוליטית. מהשנים האחרונות אפשר להזכיר את המצעד בשארלוטסוויל ואת תוכניות החטיפה של מושלת מדינת מישיגן. מבחינה זו, הגורם המקביל בישראל הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים.

גורמי הימין הסהרורי בארה"ב בעלי מסורת ארגון ושימוש באלימות פוליטית. כמו במצעד בשארלוטסוויל ותוכניות חטיפת מושלת מישיגן. הגורם המקביל כאן הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים

אלה האחרונים מושפעים ואולי אף סרים למרותו ופקודתו של המנהיג הפופוליסטי, אבל הגרעין הקשה שלהם מונה ככל הנראה מאות ספורות של אנשים אם לא פחות, לא עשרות אלפים. ואפילו אם אלה בגרעין הקשה לא יבחלו בנקיטת אלימות בתגובה לשיסוי – למשל, נגד ערבים או (עיתונאים) שמאלנים – זו כנראה לא תופנה כלפי סמלי שלטון או כוחות הביטחון.

מעורבותם של כוחות הביטחון בהתקוממות היא הנקודה האחרונה להבחנה בין ישראל לארצות הברית. המחדל האבטחתי בגבעת הקפיטול עדיין נחקר, וימים יגידו אם הייתה זו רשלנות נפשעת בלבד שגרמה לכך שקהל המתקוממים פרץ בקלות יחסית למתחמים המאובטחים של בית הנבחרים, או שהיה שיתוף-פעולה של ממש מבפנים. כך או כך, אין ספק שברקע להצלחת ההתקוממות עומדת ההטייה הימנית המוכחת של המשטרה האמריקאית. גם כאן, הקשר בין כוחות השיטור לבין תנועת העליונות הלבנה הוא קשר היסטורי, ובשנים האחרונות גורמי ימין קיצוני אמריקאי עושים מאמצים מכוונים להשתלב בכוחות הביטחון.

בישראל, גם אם ישנה הטייה ימנית ואפילו ביביסטית בקרב שוטרים – ואולי גם בקרב מפקדיהם, בעקבות הפוליטיזציה שהכנס נתניהו למשרד לביטחון פנים – עדיין אין מדובר במגמה רווחת ומסוכנת כמו בארצות הברית. נוסף על כך, ישנו שוני בין ישראל לארה"ב גם בשרשרות ההיררכיה בקרב כוחות הביטחון השונים.  בארצות-הברית, כוחות המשמר הלאומי של וושינגטון הבירה כפופים ישירות לנשיא – וגם משום כך, פחותים הסיכויים לחזות בירושלים בתמונות כגון אלה שנראו בוושינגטון.

לפיכך, כל הפרשנויות השונות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה הרווחת והבעייתית בישראל לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. עם זאת, ישנו לקח אחד חשוב שהאירועים בארצות הברית מלמדים, והוא הדבר המרכזי עליו יש לחזור באוזני הפוליטיקאים שלנו, ובפרט פוליטיקאי מסויים: כאשר משלהבים את ההמונים בהסתה ובליבוי יצרים, קשה לשלוט בגובה הלהבות.

הפרשנויות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. אבל יש לקח חשוב: כשמשלהבים את ההמונים קשה לשלוט בגובה הלהבות

גם אם תמונות דומות של פריצה למוסד שלטון ישראלי אינן תרחיש סביר, אי-אפשר לדעת מה תהיה התוצאה של התפרעות של המון משולהב או של בודדים בעלי כוונות הרס. זהו לקח שמלווה את ישראל ואת נתניהו ספציפית כבר 25 שנים. עם זאת, דומה שהוא עדיין לא נלמד.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית