המערכת הפוליטית בישראל היא אחד ממצעדי האיוולת המובהקים בעולם הדמוקרטי. מבין כל המפלגות, לא נותרה אף מפלגה שתקיים פריימריז, אחרי שגם בליכוד וגם במרצ הוחלט לא לנהל בחירות פנימיות לרשימת המועמדים – ואחוז ניכר מהרשימה יורכב משריונים.

התוצאה היא שמערכת הבחירות מורכבת משורה של קרקסים פרטיים עם ידוענים מהתקשורת או פנסיונרים מצה"ל או משב"ס או משב"כ או המוסד או מאברבנאל.

כל המפלגות הלא-דמוקרטיות הללו צורחות את מושג הדמוקרטיה, משוח בפצפוצי קדושה, למרות שהן בוחרות את נציגיהן בגוגל, או על פי המלצות מחברים, או עניינים אחרים. מה הפלא שכחול-לבן התאדתה כמו נייר צלופן שנשרף על אישו של נר?

כל המפלגות צורחות את מושג הדמוקרטיה, למרות שהן בוחרות את נציגיהן בגוגל, או על פי המלצות מחברים, או עניינים אחרים. מה הפלא שכחול-לבן התאדתה כמו נייר צלופן שנשרף על אישו של נר?

מה הפלא שהאסטרטגים של בני גנץ המפורק מסבירים בכל אולפן ותחת כל מיקרופון פתוח (כולל בסתר) מדוע הוא התפרק ונפל? אסטרטג פוליטי אינו האחראי העיקרי לתוצאות הפוליטיות, אבל כאשר הכשלון הוא כה מהדהד – לא מוטב שהיועץ האסטרטגי יבחר באסטרטגיה של הורדת פרופיל לתקופה לא קצרה, עד שכולנו אולי נשכח שידו הייתה בפשלה?

גנץ וכחול-לבן התרסקו משום שהמפלגה התנהלה כמו תנועת צופים, ללא תפיסה וללא תכניות מעשיות. ללא ניסיון להציג תכנית חילוץ של ישראל מהמשבר הכלכלי שלה, מהמשבר החברתי שלה – בכלל, לחלץ את ישראל. ישבו על הכיסאות וספרו כבשים.

פוליטיקה היא עיסוק רציני. פוליטיקאי מתקדם צריך לחשוב על רעיונות פוליטיים מהותיים, על פתרונות לבעיות מהותיות וזה צריך לבעור בעורקיו. הוא גם צריך לדעת להציג אותן. הוא צריך לדעת להתווכח ולהתמודד מול אלה שחושבים אחרת ממנו. הוא צריך להבין את הציבור שאותו הוא משרת. הוא צריך להוביל אותו ולא להיות מובל על ידו. ואת זה לא לומדים בחודשיים. בזה, גם האסטרטגים לא יכולים לעזור. הם לא בעלי עומק וידע מספק כדי להעניק רעיונות חדשים לשמאל, או למרכז, או לימין.

פוליטיקה היא עיסוק רציני. פוליטיקאי צריך לחשוב על רעיונות פוליטיים מהותיים, על פתרונות לבעיות מהותיות וזה צריך לבעור בעורקיו. הוא גם צריך לדעת להציג אותן

תפיסות פוליטיות חדשניות הן פרי של מאמץ אינטלקטואלי עצום ויכולת מימוש ביצועית שלהם. את זה מקבלים המנהיגים האמיתיים עוד בגיל צעיר – או בבית או במערכת פוליטית שמאפשרת לגדול, להתפתח ולאט לאט להפוך למנהיג פוליטי. בדיוק כמו שעושים בחברות ההיי-טק עם מתמטיקאי צעיר או מהנדסת.  שנים של חיכוך עם הנושא וחיכוך עם הסביבה האנושית והעסקית – רק הם מביאים למנהיגות לא חלולה.

אין קיצורי דרך.

את כל הנ"ל לומד אדם שהחליט להיות פוליטיקאי באנגליה, בארה"ב, בצרפת.   שם הוא עובר דרך ארוכה ומתישה של עימותים עם עמיתיו בחוגים בתיכון, בלימודי האוניברסיטה, ואחריהם תפקידים פוליטיים כאלה ואחרים – סנאטור, חבר קונגרס וכן הלאה, עד שהוא מגיע למעמד של מועמד לנשיאות או לראשות ממשלה, וגם אז הוא עובר עימותים ישירים מול יריביו הפוליטיים.

אילו היינו מביאים גנרל בריטי לעמוד מול בוריס ג'ונסון – הגנרל היה יורד מהזירה חבוט ושותת דם, בוש וניכלם. אין לזה קשר לאידאולוגיה. או לפטריוטיות. זה קשור להבנה ונסיון בפוליטיקה.

אילו היינו מביאים גנרל בריטי לעמוד מול בוריס ג'ונסון – הגנרל היה יורד מהזירה חבוט ושותת דם, בוש וניכלם. אין לזה קשר לאידאולוגיה. או לפטריוטיות. זה קשור להבנה ונסיון בפוליטיקה

בישראל אין עימותים פוליטיים בכלל. יש מסך של יחצ"נים, שעוטפים את השלומפרים האלה בעטיפות לא חדירות לכאורה, מעמידים אותם מול טלפרומפטרים, מלמדים אותם להרים את הקול ולהפחיד, ומבלבלים להם את המוח על כללי כיתה א' אסטרטגיים שלומדים בכיתה י'.

זה מה שהיה לנו עד עכשיו.

כלומר. לא היה לנו.

מצעד האיוולת, הגדירה ברברה טוכמן, הוא מצעד של אלה שמכשילים את עצמם בדבקות, בכישרון, ואין להם מושג ירוק שהכשל טמון בהם עצמם. הם פועלים במרץ כדי להצליח, והפעילות שלהם עצמה מפילה אותם. ואותנו.

עד שלא נבין זאת, וניקח אוויר, ונקים גוף פוליטי שמביא עמו תשתית פוליטית שלמה שבה מתפתחים מנהיגים פוליטיים לטווח ארוך – לא תהיה ישועה.

יש תקווה. היא תלויה רק בהפנמה שלנו, האזרחים, שהמערכת הפוליטית היא מערכת קריטית לתפקודה של כל מדינה בעולם – כולל ישראל.

חיים אסא היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין. יו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.