פרסום התחקיר אודות פעולת הכוח המיוחד בעזה, לפני כחצי שנה, הציג לציבור את תעוזת הלוחמים. אבל חשיפה שכזו גדול נזקה מתועלתה, והיא מאפשרת לאויב לשבץ עוד חתיכה בפאזל שהוא מרכיב בניסיונו ללמוד את יכולותיה המבצעיות של ישראל ולהיערך כנגדן.

השבוע פרסם דובר צה"ל חלקים מהתחקיר אודות פעולת הכוח המיוחד בעזה ב-11 בנובמבר האחרון, שהוצגו לרמטכ"ל אביב כוכבי. את התחקיר העיקרי הוביל האלוף ניצן אלון, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה.

הממצאים שפורסמו מלמדים שכוח מיוחד של צה"ל היה במשימה לאיסוף מודיעין בחאן יונס, כאשר הוא עורר את חשדם של התושבים באזור ועוכב בידי כוח אבטחה של הזרוע הצבאית של החמאס לתשאול.

בעוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, הסיח את דעתם של פעילי החמאס, "מפקד אחד הכוחות, סא"ל א', פותח באש לעבר קבוצת מחבלי חמאס שנמצאים בשטח. במסגרת חילופי הירי, נהרג גם סא"ל מ'", צוטט דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, באתר צה"ל. לוחמים נוספים פתחו גם באש ובחילופי האש נהרגו מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו, ונפצע קצין נוסף. תחת אש ובמפגן אומץ לב נדיר מצד לוחמי הכוח המיוחד וצוות מסוק היסעור של חיל האוויר שנחת בשטח הרצועה, חולץ הכוח.

לאחרונה תיאר ב"ישראל היום" הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שנכח בחפ"ק בעת המבצע, את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר. מערכה רחבה אכן לא פרצה, אבל כן פרץ סבב לחימה (היום מכנים זאת יום או ימי קרב, בהתאם למשנה של הרמטכ"ל כוכבי), במהלכו ירה החמאס כ-500 רקטות על יישובי הדרום. החלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

אומץ אמיתי

צוות התחקיר הציג שורת מסקנות ולקחים הקשורים בתהליך התכנון של המבצע, בשיטות המבצעיות שבשימוש מערך המבצעים המיוחדים, בפיקוד ובשליטה על מבצעים שכאלו ובמבנה הארגוני של המערך. הטמעת הלקחים, נכתב בפרסום הרשמי של צה"ל, מתבצעת כבר כעת "ולאורם מגובשת תוכנית העבודה של המערך בראייה רב-שנתית".

עוד פורסם כי הרמטכ"ל הנחה על הקמת ועדת צל"שים שתכלול את נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, אלוף דורון פייליס, ראש אגף התקשוב, אלוף ליאור כרמלי, וראש אט"ל, אלוף איציק תורג'מן. שלא כמו שני האלופים האחרים בוועדה מביא איתו כרמלי, קצין צנחנים ששירת בסיירת מטכ"ל ובמערך המבצעים המיוחדים שנים ארוכות, ניסיון שיסייע לו להעריך נכונה את פעולת הכוח. אבל גם כך ניכר שהפעם צה"ל לא "ישליך" צל"שים על האירוע במטרה לצבוע באמצעות גבורת הלוחמים כישלון כהצלחה. גם לעומד מהצד וגם למי שיש ניסיון במבצעים שכאלו ברור שהפעם, כשם סרטם של האחים כהן, מדובר ב"אומץ אמיתי".

ברקע התחקיר פורסם לאחרונה שמפקד מערך המבצעים המיוחדים (המ"מ), תא"ל ג' פורש. ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל, החליט לפרוש לאלתר לאחר שהרמטכ"ל פנה לאחד מקודמיו בתפקיד שפרש, תא"ל (מיל') א', וביקש ממנו לשוב לצבא, להחליף את ג' ולפקד על המערך. א' הוא יוצא סיירת מטכ"ל, שפיקד בהצלחה על היחידה להפעלת סוכנים של אמ"ן (504) ועל מערך המ"מ בעת שכוכבי היה ראש אמ"ן.

מבצעים מיוחדים ועלומים

בשנות הכהונה של הרמטכ"לים אשכנזי, גנץ ואיזנקוט הגדיל צה"ל באורח משמעותי את נפח המבצעים המיוחדים שביצע, במסגרת המערכה בין המלחמות (מב"מ). המב"מ נועדה לסכל איומים קיימים מתהווים, ובהם אמצעי לחימה ותשתיות לפיתוחו; פגיעה בהתבססות האיראנית בסוריה; יצירת הרתעה ודחיית מלחמה. במקרה של מלחמה יהיה האויב, בשל הישגי המב"מ, מוחלש ככל שניתן.

כך למשל, בספרם, "ישראל נגד איראן" (הוצאת זמורה ביתן, 2011), כתבו העיתונאים יעקב כץ ויועז הנדל (בעצמו יוצא שייטת 13 וכיום ח"כ), כי על-פי פרסומים כאשר ישראל החלה לחשוד כי סוריה מקימה כור גרעיני בדיר א-זור, אישר ראש הממשלה אולמרט חדירה חשאית של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין.

"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121). ב-2007 תקף והשמיד חיל האוויר את הכור. אף שלפני יותר משנה לקחה ישראל הרשמית אחריות על תקיפת הכור, אף שב-2018 לקחה ישראל הרשמית אחריות על תקיפת הכור, הרי שנמנעה מלחשוף כיצד הושג המודיעין אודותיו.

בספרם ציינו כץ והנדל כי ב-2008, בהמשך לתקיפת הכור חוסל בביתו שבטרטוס, יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן נמנעה ישראל הרשמית מלקחת אחריות.

באחד מראיונות הפרידה שלו ציין הרמטכ"ל איזנקוט שבתקופת כהונתו "בוצעו למעלה מ־1,000 פעולות מעבר לגבולות, מבצעים יצירתיים שהמציאות עולה בהם על כל דמיון. אנחנו לא מפרסמים אותם כי לא חשוב הקרדיט או השם גדי איזנקוט, אלא מה תורם למדינת ישראל".

גם על רוב התקיפות שביצע, על-פי פרסומים זרים חיל האוויר בסוריה (תקיפות שעליהן רמז השבוע ראש הממשלה נתניהו), נמנעה ישראל מלקחת אחריות ולספק פרטים.

אבל למרות שהמבצע שנחשף כולל בתוכו סיפור סוחף ודרמטי, על גבורת מעטים מול רבים, בעומק האויב, נשאלת השאלה במה מועיל הפרסום? ברור שלאור מותו של סא"ל מ' ופציעת הקצין הנוסף וחילופי האש, נדרש צה"ל למסור לציבור מידע אודות מה שהתרחש מעבר לגבול. אבל מוטב היה לקמץ בפרטים ואף שתחקירים נוקבים שכאלה חיוניים, להותיר את המבצע עלום ככל שניתן ולא להוסיף ולעסוק בו בפומבי.

פרסומים שכאלה אף שמבהירים לציבור עד כמה נועזים לוחמי מערך המבצעים המיוחדים של צה"ל, גדול נזקם מתועלתם. אף שסביר שאנשי הצנזורה סרקו במסרקות ברזל את הטקסט בטרם הפרסום, הרי שכל חשיפה שכזו משחקת לידי האויב ומסייעת בידו להרכיב את הפאזל אודות היכולות המבצעיות של ישראל, בין שמדובר במערכת נשק או שיטת פעולה של יחידה.

כדאי אולי ללמוד בהקשר הזה מן האופן שבו נמנעים ארגוני המודיעין האחרים, השב"כ והמוסד, מלחשוף מידע רב בנוגע למבצעים המיוחדים שהם מבצעים, בין שהם נכשלים או מצליחים.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.