ירוס קסיה
אני רוצה לספר קצת על הרגשות שלי בתקופה האחרונה. באופן אישי, אני לא נתקלתי בילדות שלי במצבים לא נעים מול שוטרים וכוחות הביטחון. אבל המון מחברי כן. ככל שאני גדלה אני שומעת על יותר ויותר מקרים של התנכלויות שוטרים לצעירי הקהילה האתיופית, מבלי שנבין מה הסיבה.
כשאת רואה מקרה כזה, שוטר ניגש לאזרח ומבקש ממנו תעודת זהות, סתם בגלל שהותו בפארק שעשועים או ברחוב, והמקרה חוזר על עצמו פעם אחר פעם, את מבינה שמשהו פה לא בסדר.
גם אני חוויתי מקרה דומה פעם אחת. שוטר עצר לידי בתחנת אוטובוס, שהייתי בה האתיופית היחידה בין הרבה נשים עם ילדים ותינוקות, ושאל אותי מה יש לי בשקית. אמרתי לו מה יש בשקית והמשכתי בחיי. רק בתקופה הבוערת הזו אני יותר מבינה שגם אלי הגיע השוטר – ממש ללא סיבה מוצדקת.
אחרי תקופה ארוכה שבני הקהילה סובלים מהתנכלויות של שוטרים הגענו עכשיו למצב הרבה יותר קשה.
שוטר יורה באזרח. איך זה יכול להיות? איך שוטר מוציא אקדח ומכוון אותו כלפי אזרח? זאת לא הפעם הראשונה שהקהילה שלנו מאבדת סבלנות, אבל עכשיו יוצא כל הזעם
שוטר יורה באזרח. איך זה יכול להיות? איך שוטר מוציא אקדח ומכוון אותו כלפי אזרח? זאת לא הפעם הראשונה שהקהילה שלנו מאבדת סבלנות, אבל עכשיו יוצא כל הזעם.
המקרה האחרון של ירי על ידי שוטר עבר כל גבול. בצבא ובמשטרה ברור לכל חייל ושוטר שאם יש סכנה כלשהי – מנטרלים את הסכנה ולא הורגים את האדם מולך. הרי ראינו מה קרה לחייל שהרג מחבל, הוא נכנס לכלא. איך יכול להיות ששוטר רגיל יורה באזרח רגיל במקום לנטרל אותו?
יש המון שאלות שלא נקבל עליהם תשובות אבל אני מקווה מאוד שהמצב הזה ישתנה לטובה. שמשהו יקרה כאן.
כואב לי שחלק מבני הקהילה האתיופית, אם לא רובה, כבר לא סומכים על המשטרה שאמורה להגן עלינו, ובמקום זה קורה אחרת. יקח הרבה זמן עד שהאמון הזה יבנה. המון תפילות.
ירוס קסיה, 21, מתגוררת באשדוד. בוגרת שירות לאומי של שנתיים כקומונרית בתנועת הנוער "עזרא" ובבית ספר יסודי בבית שמש. השנה (תשע"ט) למדה תורה במדרשת "נשמת", בתוכנית מעין.
סאוועלם וורקנך
אני בת 22 וגרה בבאר יעקב. עליתי לארץ בשנת 2003, כשהייתי בת שש, יחד עם שני אחיי, אחותי ואמי. אבי ואחי הבכור נשארו באתיופיה. לאחר 4 שנים של פרידה אבי נפטר ואחי נשאר לבד באתיופיה.
ביקשתי להביע את דעתי בעניין ההפגנות שהיו בשבוע האחרון ברחבי הארץ. כולם מדברים על עד כמה המחאה היתה אלימה ולא על הסיבה שבגללה הנוער שהיה אלים פעל בצורה הזו.
ההפגנות לא היו רק על הרצח של סולומון טקה, אלא על כל היחס הלא צודק והלא שוויוני שאנחנו מקבלים פה בארץ, מהממשלה ומהרשויות שאמורות להגן עלינו.
שורש הבעיה לדעתי מתחיל כבר עם עלייתם של ביתא ישראל. לאחר הסבל הרב שספגנו באתיופיה בגלל יהדותנו, הדרישה שנתגייר כאבה עמוקות. היחס המזלזל והפוגע מצד השלטונות והרשויות התבטא במתן כדורים לאמהות שלנו כדי להפחית את הילודה בקהילה, בשפיכת תרומות הדם שלנו, והדוגמאות עוד רבות.
האלימות שהיתה בהפגנות מביעה כאב עמוק שנשמר בבטן והתפרץ כי הכאב נפל על אזניים ערלות. אני אישית חווה את האפליה מצד משרד הפנים שמסרב להעלות את אחי הגדול לארץ בטענה שהוא לא יהודי.
איך יכול להיות שאחי מאותם אבא ואמא לא זכאי לעלות כי הוא לא יהודי? אז איך אני יהודיה ולמה אני פה?
איך יכול להיות שאחי מאותם אבא ואמא לא זכאי לעלות כי הוא לא יהודי? אז איך אני יהודיה ולמה אני פה? באין ספור טלפונים למשרד הפנים לא הצלחתי לקבל מענה הולם שיניח את דעתי.
כשאחותי הגדולה התחתנה רצינו שאחי יהיה נוכח בשמחה שלנו, שהיא גם השמחה שלו, אבל משרד הפנים סירב לתת לו אשרת כניסה, כי ערערו על כך שהוא בנה של אמי. אני כותבת את זה בשברון לב גדול ובכאב עצום. איך אפשר לשנות את המציאות הלא מתוקנת?
לדעתי הכל מתחיל ונגמר בחינוך. צריך להשקיע בחינוך כבר מהגיל הרך ורק ככה אפשר יהיה לשנות את המציאות ולהפחית את הגזענות. בנוסף לזה אני חושבת שעלינו, הדור הצעיר של הקהילה, ללמוד ולהצליח בחיים, להגיע לתפקידים בכירים שיש להם כוח השפעה, ומשם לנסות ולשנות דברים. בתפילה לשלום בעם ישראל ולגאולה שלמה בעזרת ה'.
סאוועלם וורקנך גדלה באתיופיה בכפר שנקרא וואגרה (קרוב לגונדר) עד גיל 6. היא עלתה לארץ וגרה 4.5 שנים במרכז קליטה במבשרת, עד שעברה לדיור קבע בבאר יעקב. בשירות הלאומי שירתה במשך שנתיים באולפנת אבן שמואל, והדריכה קבוצת בנות בכיתה י"א וי"ב. היום היא לומדת במדרשת "נשמת", תוכנית "מעיין" (שנת מדרשה בשילוב הכנה ללימודי תואר אקדמי), עובדת במדרשת "מסע" של "נשמת" (מסע של זהות עצמית וליווי והכוונת בני נוער למצוא את דרכם). בשנה הבאה מתכננת להתחיל לימודי ביואינפורמטיקה לתואר ראשון.
גלית דג'ון
בעיקר כואב לי לראות את מה שקורה עכשיו. זו זעקה לצדק, זו קריאה של אנשים שיראו אותם. 'אל תראוני שאני שחרחורת'. זו זעקה של קהילה שלמה להיות חלק, לקבל חלק בצורה שווה.
אני מזועזעת בעיקר משיפוט היתר של אנשים סביב הנושא. צקצוק הלשון והדרישה של אנשים להפסיק להתבכיין: "עשיתם לנו מספיק צרות – תחליטו מה אתם רוצים ותשתקו".
אנשים לא קולטים שזה לא רק מקרה חריג בין אחים. זה לא רק נושא בין הקהילה למשטרה. זה קשור למשהו הרבה יותר שורשי ועמוק שמתגלה בדיוק כאן.
כל הוונדליזם והאלימות הן הוצאת המוגלה שכולם מנסים לאטום בפלסטר. אני יושבת קרועה כי אני ממש רוצה להיות חלק, אך מאמינה שאלימות היא לא הדרך. אני בעיקר מתפללת ומחפשת להוסיף טוב לקהילה. מכינה דברים שיקרבו לבבות ויאחו את הקרע.
אני מקווה שההפגנות האלה יסתיימו בשלום וללא פגיעה באף אחד מהצדדים. שהכאב ירפא ושהקרע יתאחה. שנזכה להוציא ממקרים כאלה מעשים טובים ומאחדים ביננו ולא נטיח ונזלזל אחד בשני. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל. אמן.
גלית דג'ון, בת 23, היא תלמידה במדרשת "נשמת" תוכנית "מעיין". בשנה הבא תתחיל את שנתה האחרונה בלימודי חינוך מיוחד במכללה האקדמית הרצוג. היא גרה עם משפחתה ביבנה.
אדיסעלם קמפלה
לדעתי מטרת ההפגנות של בני העדה האתיופית בשבוע שעבר היא להעביר את החקירה ממשטרת ישראל לועדת חקירה ממלכתית. לבני העדה נמאס לסבול יחס משפיל מהמדינה. בני העדה יצאו להפגין בעבר מספר פעמים וזעקו את כאבם ללא אלימות וכלום לא השתנה. הממשלה הקימה וועדות, שלא פעלו לשינוי אלא רק להרגעת המצב הקיים.
ההפגנות בשבוע שעבר יצאו משליטה משום שהעדה ספגה פגיעות ואובדן של מספר נערים במהלך שנה אחת. הטענה שחוזרת על עצמה היא שהשוטרים נתונים בסכנה ואינם יכולים להשתמש באמצעים אחרים כדי לנטרל את האדם שעומד מולם. אך השאלה שנשאלת היא האם זאת שזאת הדרך היחידה?
למה המחאה היא של בני העדה האתיופית ולא המחאה של כולם?
הרי חייל לא יכול להרוג מחבל גם אם הוא נתון בסכנה וזורקים עליו אבנים, ראינו לא מעט מקרים כאלה. אז למה כאשר רוצחים אזרח זה בסדר? השאלה היא למה שוטרים יכולים לפגוע ולהרוג אזרח אתיופי וזה עובר בשתיקה מצד האזרחים והממשלה? למה המחאה היא של בני העדה האתיופית ולא המחאה של כולם?
כמה עוד אפשר להתעלם? תרומות דם של אתיופים נזרקות לפח. יוסף סלמסה – נרצח על ידי שוטר. סלמון טקה – נרצח על ידי שוטר. חייל אתיופי שנפגע על ידי שוטר. אנשים שמסרבים לקבל טיפול מאחיות אתיופיות במחלקות רפואיות. אברה מנגיסטו – בחור אתיופי לוקה בנפשו, שעבר את הגבול לעזה והממשלה עושה מעט מאוד כדי לחלצו. העדה חווה גזענות סמויה וגלויה במשך שנים. די. לא עוד.
אדיסעלם קמפלה היא מדריכה במדרשת מסע מבית נשמת, מפעילה סדנאות חוויתיות וסמינרים על זהות אישית. למניעת גזענות לילדים בתיכון ובית ספר יסודי ברחבי הארץ. סיימה שנתיים שרות בהתנדבות בבית ספר וגם עם נוער בסיכון ברמת אליהו. בשנה הבאה היא מתחילה ללמוד עבודה סוציאלית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם