לפני כחודש ימים התחלתי להתאמן במכון הכושר החדש בקלאנסווה.

מכוני כושר ואני מכרים וותיקים – הפעם הראשונה בה נרשמתי למכון כושר וגם התחלתי להתאמן בו ממש הייתה בשנת 1976, בשלוחה של מכון שמשון בין כרם התימנים לשוק הכרמל בתל-אביב.

למדתי אז בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, וניצלתי את האימונים במכון הכושר לעבודת-גמר באחד הקורסים באנתרופולוגיה. כתבתי אז על הגדרת המבנה החברתי החדש שיוצרת סביבת המכון בקרב המשתתפים באימונים שבו. על עורך הדין המחנה בחוץ את המרצדס הלבנה שלו, ועל איש העסקים עם השברולט השחורה הגדולה והנוצצת, ועל עובדי השוק שמחנים את האופניים שלהם אל הקיר, וכולם-כולם נכנסים למכון אל חדר ההלבשה ולובשים את בגדי-הספורט המגוחכים ולפתע כל המערך משתנה – מה שעושה אותך מכובד וחשוב במכון הוא כמה השרירים שלך מנופחים וכמה קילוגרמים אתה מרים, וכל השאר נשאר מעבר לקיר, בחוץ.

זה היה אז, בשנות השבעים – מכוני כושר לא היו עניין נפוץ, ולא היו מכונים יוקרתיים יותר ויוקרתיים פחות, וכולם מצאו עצמם באותו אולם אימונים. אפילו הליכונים חשמליים לא היו בנמצא עדיין.

וכך, עורך הדין החיוור והרזה נעשה קצת כפוף וחיוור עוד יותר, והשרירן המנופח שמרים ארגזי ירקות בהינף יד נעשה למלך המכון.

נדרשו לי הרבה שנים מאז ללמוד ולדעת שמה שבאמת קובע בסופו של דבר הוא אם מחוץ למכון מחכה לך מרצדס לבנה או סתם אופניים שנשענים על הקיר, כי ככה זה, מה לעשות. ובינתיים הזזתי המון קילוגרמים של ברזל ממקום למקום והרמתי והורדתי ודחקתי והתנשפתי בלי הרבה תועלת אמיתית.

אבל זה כבר נעשה להרגל. התמכרתי לזה. לאדרנלין ולאנדורפינים ולפרץ הדופאמין  – כמו שמתמכרים למשחקי סאדו-מאזו למיניהם, אם אתם מכירים.

אבל על זה בפעם אחרת.

בכל מקרה, מאז ימי מכון שמשון בשוק הכרמל אני פריק של מכוני כושר למיניהם.

עד כדי כך אני פריק של מכונים, שבכל פעם שאני מביט בראי אני מופתע מחדש עד כמה אני לא מזכיר את ארנולד שווארצנגר – יותר אני נראה כמו דני דה-ויטו, אחיו התאום הגוץ והשמנמן בסרט "תאומים".

אומרים לי שזה עניין של גנטיקה.

גם כשאני מנסה להרזות אומרים לי שזה לא עובד אצלי כי זה עניין של גנטיקה – גם לכם כנראה כבר אמרו את זה.

אז לפעמים אני תוהה – אם הכל עניין של גנטיקה, למה לא לזרוק לזבל אנשים עם גנטיקה כמו שלי ולהשאיר רק את אלו שהכל הולך להם בקלות בחיים?

למה טוב כל המאמץ הזה?

ואין לי תשובה חכמה לענות – חוץ אולי מעניין הסאדו-מאזו שציינתי שתיים-שלוש שורות לפני.

כי שם לפחות מדובר בכיף.

כשהבן שלי היה עדיין קטן, כבן ארבע או חמש, הוא ירד פעם למרתף הכושר בקיבוץ יד-חנה להסתכל בי מתאמן. הוא הביט בשתיקה ובשלב כלשהו של הדברים הוא שאל: "למה אתה עושה קולות כאלה וצועק ומזיע כל כך?"

"כי זה כבד", אמרתי. "וזה קשה להרים את זה. זה דורש הרבה מאמץ".

"אז אולי תוריד את העיגולים השחורים האלה שבצדדים", הוא אמר, "ויהיה לך קל יותר".

את העצה החכמה הזו דווקא כן לקחתי ממנו – ללמוד להבין בחיים מתי אפשר להוריד את הדברים הכבדים האלו שאנחנו סוחבים עלינו בקצות המוט ולהוריד אותם כשלא באמת צריך, אבל זה כבר באמת לא שייך לחדר כושר, העניין הזה.

רוב חיינו מורכבים ממשקולות שאנחנו בעצמנו מעמיסים ללא כל סיבה הגיונית.

אבל לא בפילוסופיה אנחנו עוסקים עכשיו אלא בכושר גופני וסיבולת שרירים, על כן כשמינהל מקרקעי ישראל סגר את מכון הכושר הלא-חוקי לטענתו שהתנהל במושב השכן, מכון שבו התאמנתי במשך עשרים שנה, פחות או יותר, נשארתי תלוי באוויר וחיפשתי משקולות שיורידו אותי חזרה אל הקרקע.

והנה לפני חודש נפתח המכון בקלאנסווה.

ארוע פתיחת מכון הכושר בקלנסוואה (צילום: הדי בן-עמר)

קלאנסווה היא עיר המחוז שלי – מכיוון שאני עוסק בשיפוצים, מרבית הספקים של חומרי הבניין והכלים עימם אני עובד נמצאים בה. כמו כן נמצאים בקלנסווה הקינגסטור, הוא הסופרמרקט הגדול שבו אני עושה את קניותיי, והחומוס-נאצי שברחוב הראשי, והשווארמיות, וחנות "מלך הממתקים" שבה נמכרת הכנאפה הטובה ביותר. מה עוד בן-אדם צריך בחיים?

מכון הכושר החדש בקלנסווה הוא מכון מושקע מאוד. ניכר בו שיד אוהבת תכננה אותו ועיצבה אותו וציידה אותו במכשירים חדישים ומשוכללים, וכך גם הייתה הפתיחה החגיגית – מושקעת ורצינית, עם הרבה אורחים ותושבי העיירה ובני משפחה וכל מיני סקרנים, אני אחד מהם.

שהרי זמן רב חיכיתי שייפתח מכון כושר חדש בסביבה, מאז שהמינהל סגר את המכון במושב השכן, ועל כן הלכתי מלא סקרנות ועניין לטקס הפתיחה – בין השאר להציץ במכון ולראות איזה מכשירים יש בו. והנה, בטקס הפתיחה היו הופעות של קבוצת הקונג-פו המקומית, ממועדון שבקצה השני של הכפר, והיו תעלולי אקרובטיקה של נערים מתעמלים מאחד המועדונים, והיה המון כיבוד – שורות שורות של מגשי בקלאווה מסוגים שונים, והחשוב שבפריטים: שלושה מגשים ענקיים, מפלצתיים ממש, של כנאפה טרייה שהוכנה במקום, חמה ומהבילה ורכה, כשהמגשים מונחים על גרילים גדולים ורחבים – מישהו צריך יותר מזה במכון כושר אמיתי, תגידו?

אז נצמדתי אל מגשי הכנאפה, כי מאוד חשוב בחיים להימצא במקום הנכון שלא להחמיץ דבר מן הדברים שהחיים מציעים, וצפיתי בהופעות, וטחנתי כנאפה ללא הכרה עד שנעשיתי כתום, והלכתי הביתה בהרגשה שעשיתי את שלי.

מיציתי.

ולמרות ההרגשה הזו – מאז אני מתאמן במכון יום-יום.

מכון הכושר בקלנסוואה (צילום: הדי בן-עמר)

לא הופתעתי לגלות שאני היהודי היחיד במכון – יש באזור עוד שני מכוני כושר, שאינני סובל ולא הייתי נכנס אליהם, האחד מופעל על ידי היישוב בת-חפר או ועדת-הספורט שבו, והשני מופעל על ידי המועצה האזורית. שניהם שווים במחיר המנוי החודשי למכון בקלאנסווה, אבל אינם מתקרבים אפילו לאיכות המכשירים שבו, לכמות של המכשירים, ולכל שאר התנאים שהמכון מציע.

ובכל זאת – יהודים כנראה לא יגיעו לכאן. מה לעשות.

וזה דווקא מתאים לי, העניין הזה של להיות היהודי היחיד.

הרבה פעמים למדתי בחיים שכשהיער מלא בפילים אפורים, תמיד יש יתרון כזה או אחר להיות הפיל הלבן, השונה.

אבל לא ציפיתי שאהיה המבוגר-מאוד היחיד.

אין לי הגדרה אחרת ל"מבוגר מאוד"  – לא תתפסו אותי אומר "הקשיש היחיד".

כל שאר המתאמנים הם בגילאים שבין 15 ל-40, הגם שבסביבות ה-40 כבר מעטים מאוד, אם בכלל. עד 35 עדיין מצויים רבים יותר.

לא כל כך הבנתי את העניין הזה, למה לא מגיעים מבוגרים נוספים בגילאי השישים-פלוס להתאמן, או לפחות בני החמישים, עד שיום אחד ישבתי על אחד המכשירים ותרגלתי, כשעל המכשיר שלידי ישב צעיר כבן 17 או 18, ותוך כדי שאני מתאמן הוא מביט בי בסקרנות ואז אומר: "למה אתה מתאמן? אתה לא צריך את החדר כושר הזה".

הרגשתי מוחמא מאוד, כי חשבתי שרואים עלי את כל השנים שהקדשתי לאימונים בחדרי הכושר השונים, ושעל כן הוא מציין שאינני זקוק לזה, ובכל זאת רציתי לשמוע אותו אומר את זה בקול, על כן שאלתי: "למה אני לא צריך את זה?"

"כי אתה זקן", הוא ענה. "אז בשביל מה זה טוב?"

מכון הכושר בקלנסוואה (צילום: הדי בן-עמר)

מצד שני, יום אחד ניגש אלי המדריך הראשי במכון, אדם בגודל של מקרר אמנה שכולו עיגולים של שרירים מנופחים, והוא גם כנראה בנו של בעל המכון, הניח יד אוהדת על כתפי ואמר: "אני מאוד שמח שהחלטת להתאמן במכון שלנו. אתה מהווה דוגמה והשראה לכל הצעירים"…

אז חבר'ה, מילא להיות הפיל הלבן שבעדר – אבל הפיל הלבן הזקן? יש לכם מושג איזה כבוד זה?

אז אני אכן מנצל את המעמד שלי עד הסוף – בא איך שנוח לי, עם ג'ינס ונעלי טימברלנד רגילות ולא בבגדי הספורט המגוחכים ההם, עם המכנסיים הרחבים שהביצים שלי מטיילות בהם כמו ביצי-חופש אורגניות – אין מצב שתראו אותי לבוש בהם.

ואיש לא מעיר לי ואיש לא אומר דבר, שהרי עם זקן המכון נוהגים בכבוד, אתם יודעים, כי לקשישים יש את השיגעונות שלהם.

על הקיר המרכזי של המכון יש מסך טלוויזיה ענק. על המסך הזה מוקרנים כל הזמן סרטים שבהם נראים הרי-אדם מפלצתיים דוחקים במשקולות ומרימים כל מיני דברים. מדובר באנשים שמרוב שרירים מנופחים אינם יכולים לזוז.

פעם קינאתי בכאלה. חשבתי שאם הייתי מסתובב ככה ברחוב אף אחד לא היה תופס לי את החניה ובקולנוע לא היו יושבים בכסא שלי כמו שקרה לי לפני הרבה שנים. דחקתי ודחפתי משקולות והייתי מתוסכל שהשרירים שלי לא ממש מתנפחים.

אבל היום אני כבר יודע יותר טוב איך להתמודד עם זה – אני מסתכל על האנשים הללו שעל מסך הטלוויזיה ואני חושב לעצמי: "כל השרירים האלה הם תוצאה של סטרואידים אנאבוליים. האנשים האלה שאתה רואה על המסך הם אנשים מתים מהלכים. עוד מעט יתחילו להם בעיות לב, פרקינסון, אי ספיקת כליות, אלצהיימר ופגיעות נוירולוגיות שונות – תגיד תודה שאתה לא שם".

ואז אני הולך הביתה רגוע ואומר תודה שאני לא כזה.

רק בשביל זה היה שווה ללכת להתאמן.

מדינת ישראל שבויה כעת בידיו של קשיש חולה קורונה בן 92. מי יודע אילו עוד מחלות נושא עימו הרב החשוב קנייבסקי. חשוב ומשפיע, אך בשר ודם.

בתי אבות מלאים קשישים בגילו הנושאים עימם מחלות זיקנה. פגיעה בזיכרון קצר הטווח וארוך הטווח, דמנציה, שיטיון, מחסור בסידן, פרקינסון ובאופן כללי ירידה קוגנטיבית המלווה בירידה בתפקוד הפיזי.

בתי אבות מלאים קשישים בגילו הנושאים עימם מחלות זיקנה. פגיעה בזיכרון קצר הטווח וארוך הטווח, דמנציה, שיטיון, מחסור בסידן, פרקינסון ובאופן כללי ירידה קוגנטיבית המלווה בירידה בתפקוד הפיזי

החולה הדמנטי יסבול בהדרגה מירידה ביציבותו, מקשיים בהליכה ולפעמים מרעד, המדמה פרקינסון אך מקורו בתסמונת אחרת. בשלבים המוקדמים ימליץ רופא המשפחה על תרופות שתפקידן להאט את קצב ניוון תאי המוח. אך התרופות האלה ילכו ויהפכו לפחות ופחות אפקטיביות עד שיהיו מיותרות לחלוטין.

בבתי אבות מסויימים מוערכים החולים מדי 3 חודשים, ומצבם הנפשי מטופל ע"י פסיכיאטר הנמנה על הצוות בסמוך להיווצרות הבעיה. החולה יישאר במעקב כל תקופת שהותו במרכז ומצבו יאוזן בכל עת שידרש לכך.

כשראש ממשלת ישראל נפגש עם הרב קנייבסקי, האם הרב יודע עם מי הוא נפגש? מי לוחש על אזנו? מי מעביר את הוראותיו?

סרטון באידיש. הרב קנייבסקי: איזו מגיפה יש?
שואל: יש מגיפה שקוראים לה קורונה, יש מגיפה כזו
מישהו: בכל העולם
שואל: בכל העולם, בכל העולם
הרב: לא שמעתי על כזו מגיפה
שואל: הרבי לא שמע על מגיפה, אז זה סימן טוב, אם הרבי לא שמע על מגיפה, אז הפירוש שאין.
לכל הסרטון https://t.co/iV3NwQpB52 pic.twitter.com/ISQ17D0WUz

— אלי הירשמן Eli Hirschmann (@eli_hirschmann) March 16, 2020

קנייבסקי, כמו קשישים אחרים בגילו, יכול לטעות ברגע אחד של דימנציה והוראתו השגויה עלולה להיות מופצת לעשרות אלפי חסידיו.

כשרה"מ ישראל נפגש עם הרב קנייבסקי, האם הרב יודע עם מי הוא נפגש? מי לוחש על אזנו? קנייבסקי, כקשישים אחרים בגילו, יכול לטעות ברגע אחד של דימנציה, והוראתו השגויה עלולה להיות מופצת לעשרות אלפי חסידיו

כשהוא מורה לפתוח את הכוללים ובתי הספר בעת שהערים החרדיות מובילות בנתוני ההדבקה והתחלואה מקורונה, הוא מתכוון לזה? הוא מבין מה הוא אומר? האם יתכן שהצעיר שנראה בטלוויזיה צועק לו לתוך האוזן שאלות, לא הבין מה הרב אומר כאשר קנייבסקי מלמל משהו לא ברור בתשובה לשאלה שנצעקה לאוזנו?

מנהיג הציבור החרדי – ליטאי הרב חיים קנייבסקי הורה למנהלי תלמודי התורה בריכוזים החרדים לפתוח מחר את הלימודים, לאחר שלא הצליחו להגיע להבנות על מתווה מוסכם בשבוע האחרון

— עקיבא ווייס Akiva Weisz (@AkivaWeisz) October 17, 2020

מדינת ישראל נמצאת במצב מטורף. סגר הוטל על מדינה שלמה כאשר מיעוט חרדי המונהג בידי קשיש שבעצמו חלה בקורונה, מוביל את המדינה לסגר הרסני שלישי. כל זה תחת מלמול הנחיות רבניות לא ברורות, תוך הפרת חוק והתעלמות המשטרה מהאיש שנותן את ההנחיות הללו.

ישראל היום פרסמו סרטון של הרב קנייבסקי מתמוטט לתוך הכיסא. בן 92, במקום לשכה לנוח מתזזים אותו כמו טירון. חראם. pic.twitter.com/DIO5tIsjUr

— Eliran Malki ▪️ אלירן מלכי (@eliranmalki) October 11, 2020

במקום משטרה צריך לשלוח רופאים גריאטרים, פסיכיאטרים ואנשי מקצוע שיבדקו אם האיש כשיר מנטלית לקבל מידע ולתת הוראות.

אין בשום מערכת בישראל, האחראית לגורלם של מאות אלפי אזרחים, שום בעל תפקיד בגילו של קנייבסקי.

שופטים בעליון מסיימים בגיל 70 ונפרדים מתפקידם. נשיא המדינה פרס הגיע לגיל דומה בתפקיד ייצוגי, לא ביצועי. הוא היה נבדק בידי רופאיו בכל כמה חודשים ונמצא במעקב.

אין בשום מערכת בישראל, האחראית לגורל מאות אלפי אזרחים, שום בעל תפקיד בגילו. שופטים בעליון נפרדים מתפקידם בגיל 70. הנשיא פרס הגיע לגיל דומה בתפקיד ייצוגי, לא ביצועי, ונמצא במעקב סדיר של רופאיו

מי יודע מי הוא רופאו של קנייבסקי? מי מפקח על קבלת ההחלטות שלו? על מצבו המנטלי והפיזי? הרי מבחינה מעשית הוא בתפקיד ביצועי – סוגר ופותח ישיבות, גורם לעשרות אלפים לצאת לפעילות שסכנת הדבקה מקורונה מרחפת עליהם וגורם להעלאת התחלואה בישראל כולה. מהלך הגורם לנזק כלכלי חברתי ובריאותי אדיר.

ישראל נמצאת בידיו של קשיש חולה ולצידו מתחנף ראש ממשלת ישראל, בעל הסמכויות הביצועיות ביותר, ראש הרשות המבצעת שבעצמו נמצא בקבוצת סיכון, הנושא על גבו במקביל גם שלשה כתבי אישום שגורמים לו לקבל החלטות רק על בסיס התמיכה הפוליטית של קנייבסקי וצאן מרעיתו.

אבל האם קנייבסקי כשיר לקבל החלטות על מדינה שלמה? האם נתניהו יודע אם קנייבסקי בריא? כשיר? צלול? הגיוני?

שנת 2020 ומדינה דמוקרטית מתקדמת שלמה שבויה בסכנת הדמנציה והקורונה של קשיש בן 92.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.