לפני כחודש ימים התחלתי להתאמן במכון הכושר החדש בקלאנסווה.

מכוני כושר ואני מכרים וותיקים – הפעם הראשונה בה נרשמתי למכון כושר וגם התחלתי להתאמן בו ממש הייתה בשנת 1976, בשלוחה של מכון שמשון בין כרם התימנים לשוק הכרמל בתל-אביב.

למדתי אז בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, וניצלתי את האימונים במכון הכושר לעבודת-גמר באחד הקורסים באנתרופולוגיה. כתבתי אז על הגדרת המבנה החברתי החדש שיוצרת סביבת המכון בקרב המשתתפים באימונים שבו. על עורך הדין המחנה בחוץ את המרצדס הלבנה שלו, ועל איש העסקים עם השברולט השחורה הגדולה והנוצצת, ועל עובדי השוק שמחנים את האופניים שלהם אל הקיר, וכולם-כולם נכנסים למכון אל חדר ההלבשה ולובשים את בגדי-הספורט המגוחכים ולפתע כל המערך משתנה – מה שעושה אותך מכובד וחשוב במכון הוא כמה השרירים שלך מנופחים וכמה קילוגרמים אתה מרים, וכל השאר נשאר מעבר לקיר, בחוץ.

זה היה אז, בשנות השבעים – מכוני כושר לא היו עניין נפוץ, ולא היו מכונים יוקרתיים יותר ויוקרתיים פחות, וכולם מצאו עצמם באותו אולם אימונים. אפילו הליכונים חשמליים לא היו בנמצא עדיין.

וכך, עורך הדין החיוור והרזה נעשה קצת כפוף וחיוור עוד יותר, והשרירן המנופח שמרים ארגזי ירקות בהינף יד נעשה למלך המכון.

נדרשו לי הרבה שנים מאז ללמוד ולדעת שמה שבאמת קובע בסופו של דבר הוא אם מחוץ למכון מחכה לך מרצדס לבנה או סתם אופניים שנשענים על הקיר, כי ככה זה, מה לעשות. ובינתיים הזזתי המון קילוגרמים של ברזל ממקום למקום והרמתי והורדתי ודחקתי והתנשפתי בלי הרבה תועלת אמיתית.

אבל זה כבר נעשה להרגל. התמכרתי לזה. לאדרנלין ולאנדורפינים ולפרץ הדופאמין  – כמו שמתמכרים למשחקי סאדו-מאזו למיניהם, אם אתם מכירים.

אבל על זה בפעם אחרת.

בכל מקרה, מאז ימי מכון שמשון בשוק הכרמל אני פריק של מכוני כושר למיניהם.

עד כדי כך אני פריק של מכונים, שבכל פעם שאני מביט בראי אני מופתע מחדש עד כמה אני לא מזכיר את ארנולד שווארצנגר – יותר אני נראה כמו דני דה-ויטו, אחיו התאום הגוץ והשמנמן בסרט "תאומים".

אומרים לי שזה עניין של גנטיקה.

גם כשאני מנסה להרזות אומרים לי שזה לא עובד אצלי כי זה עניין של גנטיקה – גם לכם כנראה כבר אמרו את זה.

אז לפעמים אני תוהה – אם הכל עניין של גנטיקה, למה לא לזרוק לזבל אנשים עם גנטיקה כמו שלי ולהשאיר רק את אלו שהכל הולך להם בקלות בחיים?

למה טוב כל המאמץ הזה?

ואין לי תשובה חכמה לענות – חוץ אולי מעניין הסאדו-מאזו שציינתי שתיים-שלוש שורות לפני.

כי שם לפחות מדובר בכיף.

כשהבן שלי היה עדיין קטן, כבן ארבע או חמש, הוא ירד פעם למרתף הכושר בקיבוץ יד-חנה להסתכל בי מתאמן. הוא הביט בשתיקה ובשלב כלשהו של הדברים הוא שאל: "למה אתה עושה קולות כאלה וצועק ומזיע כל כך?"

"כי זה כבד", אמרתי. "וזה קשה להרים את זה. זה דורש הרבה מאמץ".

"אז אולי תוריד את העיגולים השחורים האלה שבצדדים", הוא אמר, "ויהיה לך קל יותר".

את העצה החכמה הזו דווקא כן לקחתי ממנו – ללמוד להבין בחיים מתי אפשר להוריד את הדברים הכבדים האלו שאנחנו סוחבים עלינו בקצות המוט ולהוריד אותם כשלא באמת צריך, אבל זה כבר באמת לא שייך לחדר כושר, העניין הזה.

רוב חיינו מורכבים ממשקולות שאנחנו בעצמנו מעמיסים ללא כל סיבה הגיונית.

אבל לא בפילוסופיה אנחנו עוסקים עכשיו אלא בכושר גופני וסיבולת שרירים, על כן כשמינהל מקרקעי ישראל סגר את מכון הכושר הלא-חוקי לטענתו שהתנהל במושב השכן, מכון שבו התאמנתי במשך עשרים שנה, פחות או יותר, נשארתי תלוי באוויר וחיפשתי משקולות שיורידו אותי חזרה אל הקרקע.

והנה לפני חודש נפתח המכון בקלאנסווה.

ארוע פתיחת מכון הכושר בקלנסוואה (צילום: הדי בן-עמר)

קלאנסווה היא עיר המחוז שלי – מכיוון שאני עוסק בשיפוצים, מרבית הספקים של חומרי הבניין והכלים עימם אני עובד נמצאים בה. כמו כן נמצאים בקלנסווה הקינגסטור, הוא הסופרמרקט הגדול שבו אני עושה את קניותיי, והחומוס-נאצי שברחוב הראשי, והשווארמיות, וחנות "מלך הממתקים" שבה נמכרת הכנאפה הטובה ביותר. מה עוד בן-אדם צריך בחיים?

מכון הכושר החדש בקלנסווה הוא מכון מושקע מאוד. ניכר בו שיד אוהבת תכננה אותו ועיצבה אותו וציידה אותו במכשירים חדישים ומשוכללים, וכך גם הייתה הפתיחה החגיגית – מושקעת ורצינית, עם הרבה אורחים ותושבי העיירה ובני משפחה וכל מיני סקרנים, אני אחד מהם.

שהרי זמן רב חיכיתי שייפתח מכון כושר חדש בסביבה, מאז שהמינהל סגר את המכון במושב השכן, ועל כן הלכתי מלא סקרנות ועניין לטקס הפתיחה – בין השאר להציץ במכון ולראות איזה מכשירים יש בו. והנה, בטקס הפתיחה היו הופעות של קבוצת הקונג-פו המקומית, ממועדון שבקצה השני של הכפר, והיו תעלולי אקרובטיקה של נערים מתעמלים מאחד המועדונים, והיה המון כיבוד – שורות שורות של מגשי בקלאווה מסוגים שונים, והחשוב שבפריטים: שלושה מגשים ענקיים, מפלצתיים ממש, של כנאפה טרייה שהוכנה במקום, חמה ומהבילה ורכה, כשהמגשים מונחים על גרילים גדולים ורחבים – מישהו צריך יותר מזה במכון כושר אמיתי, תגידו?

אז נצמדתי אל מגשי הכנאפה, כי מאוד חשוב בחיים להימצא במקום הנכון שלא להחמיץ דבר מן הדברים שהחיים מציעים, וצפיתי בהופעות, וטחנתי כנאפה ללא הכרה עד שנעשיתי כתום, והלכתי הביתה בהרגשה שעשיתי את שלי.

מיציתי.

ולמרות ההרגשה הזו – מאז אני מתאמן במכון יום-יום.

מכון הכושר בקלנסוואה (צילום: הדי בן-עמר)

לא הופתעתי לגלות שאני היהודי היחיד במכון – יש באזור עוד שני מכוני כושר, שאינני סובל ולא הייתי נכנס אליהם, האחד מופעל על ידי היישוב בת-חפר או ועדת-הספורט שבו, והשני מופעל על ידי המועצה האזורית. שניהם שווים במחיר המנוי החודשי למכון בקלאנסווה, אבל אינם מתקרבים אפילו לאיכות המכשירים שבו, לכמות של המכשירים, ולכל שאר התנאים שהמכון מציע.

ובכל זאת – יהודים כנראה לא יגיעו לכאן. מה לעשות.

וזה דווקא מתאים לי, העניין הזה של להיות היהודי היחיד.

הרבה פעמים למדתי בחיים שכשהיער מלא בפילים אפורים, תמיד יש יתרון כזה או אחר להיות הפיל הלבן, השונה.

אבל לא ציפיתי שאהיה המבוגר-מאוד היחיד.

אין לי הגדרה אחרת ל"מבוגר מאוד"  – לא תתפסו אותי אומר "הקשיש היחיד".

כל שאר המתאמנים הם בגילאים שבין 15 ל-40, הגם שבסביבות ה-40 כבר מעטים מאוד, אם בכלל. עד 35 עדיין מצויים רבים יותר.

לא כל כך הבנתי את העניין הזה, למה לא מגיעים מבוגרים נוספים בגילאי השישים-פלוס להתאמן, או לפחות בני החמישים, עד שיום אחד ישבתי על אחד המכשירים ותרגלתי, כשעל המכשיר שלידי ישב צעיר כבן 17 או 18, ותוך כדי שאני מתאמן הוא מביט בי בסקרנות ואז אומר: "למה אתה מתאמן? אתה לא צריך את החדר כושר הזה".

הרגשתי מוחמא מאוד, כי חשבתי שרואים עלי את כל השנים שהקדשתי לאימונים בחדרי הכושר השונים, ושעל כן הוא מציין שאינני זקוק לזה, ובכל זאת רציתי לשמוע אותו אומר את זה בקול, על כן שאלתי: "למה אני לא צריך את זה?"

"כי אתה זקן", הוא ענה. "אז בשביל מה זה טוב?"

מכון הכושר בקלנסוואה (צילום: הדי בן-עמר)

מצד שני, יום אחד ניגש אלי המדריך הראשי במכון, אדם בגודל של מקרר אמנה שכולו עיגולים של שרירים מנופחים, והוא גם כנראה בנו של בעל המכון, הניח יד אוהדת על כתפי ואמר: "אני מאוד שמח שהחלטת להתאמן במכון שלנו. אתה מהווה דוגמה והשראה לכל הצעירים"…

אז חבר'ה, מילא להיות הפיל הלבן שבעדר – אבל הפיל הלבן הזקן? יש לכם מושג איזה כבוד זה?

אז אני אכן מנצל את המעמד שלי עד הסוף – בא איך שנוח לי, עם ג'ינס ונעלי טימברלנד רגילות ולא בבגדי הספורט המגוחכים ההם, עם המכנסיים הרחבים שהביצים שלי מטיילות בהם כמו ביצי-חופש אורגניות – אין מצב שתראו אותי לבוש בהם.

ואיש לא מעיר לי ואיש לא אומר דבר, שהרי עם זקן המכון נוהגים בכבוד, אתם יודעים, כי לקשישים יש את השיגעונות שלהם.

על הקיר המרכזי של המכון יש מסך טלוויזיה ענק. על המסך הזה מוקרנים כל הזמן סרטים שבהם נראים הרי-אדם מפלצתיים דוחקים במשקולות ומרימים כל מיני דברים. מדובר באנשים שמרוב שרירים מנופחים אינם יכולים לזוז.

פעם קינאתי בכאלה. חשבתי שאם הייתי מסתובב ככה ברחוב אף אחד לא היה תופס לי את החניה ובקולנוע לא היו יושבים בכסא שלי כמו שקרה לי לפני הרבה שנים. דחקתי ודחפתי משקולות והייתי מתוסכל שהשרירים שלי לא ממש מתנפחים.

אבל היום אני כבר יודע יותר טוב איך להתמודד עם זה – אני מסתכל על האנשים הללו שעל מסך הטלוויזיה ואני חושב לעצמי: "כל השרירים האלה הם תוצאה של סטרואידים אנאבוליים. האנשים האלה שאתה רואה על המסך הם אנשים מתים מהלכים. עוד מעט יתחילו להם בעיות לב, פרקינסון, אי ספיקת כליות, אלצהיימר ופגיעות נוירולוגיות שונות – תגיד תודה שאתה לא שם".

ואז אני הולך הביתה רגוע ואומר תודה שאני לא כזה.

רק בשביל זה היה שווה ללכת להתאמן.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ.

אם זה נכון, זוהי עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים לכאורה מצד הנוכל המשסה. האם היועצת המשפטית לממשלה תפעל? האם אחוזי התמיכה בנתניהו ובליכוד יצנחו? האם הפתולוגיה הזו מעניינת מישהו? לא נעצור את הנשימה.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה

רק הגילוי הזה – בלי המכלול העצום של אלפי הפתולוגיות מהן נאלצנו לסבול – אמור להניב פרידה מהחיים הפוליטיים של כל מנהיג או איש ציבור במדינות דמוקרטיות סבירות. ודאי של מועמד לראש הממשלה. אדם בעל הגינות מינימלית היה מניח את המפתחות על השולחן.

ב-2012 התמודד גיא צור לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, ומצא את עצמו בראיון אל מול רעייתו. https://t.co/yUmJ812LbW

— ערוץ 7 (@arutz7heb) June 26, 2022

מדינות דמוקרטיות סבירות אמרנו. אדם בעל הגינות מינימלית אמרנו.

אך ישראל לא אמרנו. כי אין דמוקרטיה ששוללת אזרחות ופוגעת בזכויות אדם של מיליונים הנתונים לשליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני. לא קיימת חיה כזו. ואין גרם של הגינות בנתניהו שריסק ועלול לסיים את מלאכת הריסוק של ההיבטים הליברל-דמוקרטיים שעדיין נותרו כאן.

וגם עדותו ביום 20 ביולי בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון – שכמובן תהיה מביכה, חלולה ומלאת כזבים – לא תגרע דבר מהתמיכה בפוליטיקאי הנורא הזה.

אמרנו מדינות דמוקרטיות סבירות ואדם בעל הגינות מינימלית. אך אין דמוקרטיה שפוגעת בזכויות אדם של מיליונים תחת שליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני, ואין גרם של הגינות בנתניהו

ריקבון. מק וריקבון. ופתולוגיה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אז מסתבר ששופטי בית המשפט העליון האמריקאי הטעו את הסנאט, כאשר בתור מועמדים הבטיחו לא לבטל את הזכות להפלות. גם שמרנים וגם שקרנים? מזעזע!

אבל אם נשים בצד את הרגש, אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (אשר קבעה שהחוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, ושהנושא הוא פוליטי.

אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (שקבעה כי החוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, והנושא הוא פוליטי

למרות שטיעון זה בא מבית מדרשם הקודח של הרפובליקאים, הוא לא בהכרח מטורף, והוא גם מספק לדמוקרטים פתח לא רע לבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר.

הרעיון שהזכות להפלה לא מעוגן בחוקה הוא הרבה פחות מטורף, למשל, מההתעקשות שלכל טמבל כן יש זכות חוקתית לשאת תת-מקלע בקניון השכונתי (ולאחרונה בית המשפט שוב תמך בגרסה זו). אינני משפטן, אבל אני יודע לעשות חיפוש, ולא מצאתי את המילה הפלות בחוקה. כל השאר זה פרשנות.

במהלך חצי המאה האחרונה הסוגייה עוותה לחלוטין על ידי כל הצדדים, כולל ליברלים שמתעקשים שההתנגדות להפלות היא סוג של קונספירציה לשעבד נשים ולשלול מהן זכויות על גופן באופן כללי. הם מתעקשים לקרוא לעמדתם "הזכות לבחור" כאילו שמדובר בטעמים של גלידה, ולא מעיזים לומר את האמת: הם תומכים בזכות לבצע הפלות – קרי בהפלות.

ריבונו של עולם, קראו לילד בשמו! הציבור מזהה בהיסוס כזה חולשה – בארה"ב כמו בארץ בנושאים אחרים – וככה זה נגמר.

אני מאמין לשמרנים שהם באמת ובתמים רואים בהפלה סוג של רצח, או למצער הריגה. אני לא מסכים עם הדעה הזו, אבל אני גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות (גם עד שלב מאוחר למדי בהריון).

אני מאמין לשמרנים שהם באמת רואים בהפלה סוג של רצח או הריגה. אני לא מסכים עם דעה זו, אבל גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות

וכן, אני מודה שיש כאן סוגיה מוסרית לא פתורה וכנראה לא פתירה. אינני  לגמרי בטוח שזו לא הריגה; אבל אני מסיק שגם אם כן זה עדיף על להכריח אישה לשאת עובר שאיננה רוצה בו עד הלידה.

אם אתה רואה בזה רצח אז יש להניח, בהקשר האמריקאי, שאתה גם תומך בעונש מוות – שהוא גם כן רצח. החיים לא מושלמים, וגם המוות לא, ואין בחירות קלות, וכולנו צריכים להירגע.

זה לא כל כך מוזר, אם כך, להסיק שהמחלוקת בין נקודת המבט שלי לבין זו שמתנגדת להפלות היא באמת פוליטית יותר מאשר משפטית. החלטת בית המשפט העליון משנת 1972 הייתה סובייקטיבית כמו זו שביטלה אותה בסוף השבוע שעבר. "רו" סיפקה פשוט דרך נוחה להבטיח את הזכות להפלות תוך עקיפת הפוליטיקאים, שבארה"ב הם חכמים עוד פחות ממקביליהם הישראלים.

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות הם שיחליטו בעניין הפלות. זה, שוב, לא לגמרי בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב איננה מדינה אלא סתם אוסף של טריטוריות אוטונומיות; רפובליקאים רבים באמת גורסים כך. אם הימין בארץ (שטוען שהוא המחנה הלאומי) הוא בפועל המחנה הדו-לאומי, הימין בארה"ב הוא המחנה הרב-לאומי. שם כמו כאן הם לא מבינים עד הסוף את המהות של עצמם; בלבול שאינו מודע לבלבולו.

מי שבאמת מאמין בארה"ב כמדינה יכול לטעון שחקיקה פדרלית היא זו שצריכה לתת להפלות את הכיסוי הנדרש. וזו אכן עמדתי.

כך או כך, זה בסדר גמור. רוצים שהנושא יהיה פוליטי? אז אדרבא, שיהיה פוליטי ועוד איך. הזעם על כך שמחצית המדינות עומדות לאסור על הפלות אכן צריך להבהיר לאזרחים (שחלקם הניכר עצלנים מבחינה אינטלקטואלית) שלהצבעות שלהם (וגם להימנעות) יש השלכות. זה צריך לדרבן החלטות פוליטיות המבוססות על הבנה בוגרת של סיבה ומסובב (שם כמו בישראל; רוצים איראן ישראלית וסוף למדינה היהודית? תצביעו לימין!)

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות יחליטו בעניין הפלות. זה לא בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב אינה מדינה אלא אוסף טריטוריות

סקרים מראים שרוב עצום בקרב האמריקאים לא רצה בביטול פסיקת רו ונבעת מאיסורים על הפלות. עד היום היה קשה לרתום את הרוב הזה, בין היתר בגלל שהם היו שאננים. הרי כמועמד לכס המשפט ברט קוואנו אמר לסנאט שרו מהווה תקדים חשוב מאוד. האמינו לו. עכשיו יש להגיש חשבון.

אין סיבה להתייאש ואין סיבה לפחד מהבחירות. כזכור, בארה"ב יש כל שנתיים בחירות לכל בית נבחרים ולשליש מהסנאט. צריך להזכיר לבוחרים שדעותיהם לא יתאימו באופן מושלם לאף מפלגה פוליטית; יש לבחור בהתאמה המרבית ולתעדף נושאים. עבור אמריקאים שאכפת להם מביזיון ההפלות, סביר מאוד שהזכות להפלות תהפוך לנושא המרכזי בבחירות באמצע הקדנציה.

זאת ועוד: מי שתומך בזכות להפלות כנראה גם שייך לרוב שתומך במגוון נושאים חברתיים ליברליים כולל גישה רחבה יותר לשירותי בריאות ובקרה הדוקה יותר על נשק. בנושא אחרון זה, שימו לב שאפילו החקיקה המינימלית שהתקבלה בסנאט בימים האחרונים זכתה להתנגדות של 70% מהסנאטורים הרפובליקאים – כלומר 35 מהם. מלבד קומץ שדרך נס הצטרפו ל-50 הדמוקרטים כדי להעביר את החקיקה, רוב הרפובליקאים לא התרשמו ממעשי הטבח והזוועה שהאמריקאים חווים מדי שבוע.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים שלעיל, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה הברורה שהם ומנהיגם דונלד טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות.

תמיכה ברפובליקאים (במיוחד כאשר לכל מדינונת שמרנית יש את אותם שני סנאטורים כמו שיש לקליפורניה וניו יורק הליברליות) מובילה לבית משפט עליון שמנותק מהמציאות, מהתקופה ומהעם.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים כהפלות ונשק, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה שהם ומנהיגם טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות

בסוף הציבור צריך להבין את זה. אחרת, ואין דרך לומר את זה באופן מנומס, מגיע לו לסבול.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan