לפני כחודש ימים התחלתי להתאמן במכון הכושר החדש בקלאנסווה.
מכוני כושר ואני מכרים וותיקים – הפעם הראשונה בה נרשמתי למכון כושר וגם התחלתי להתאמן בו ממש הייתה בשנת 1976, בשלוחה של מכון שמשון בין כרם התימנים לשוק הכרמל בתל-אביב.
למדתי אז בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, וניצלתי את האימונים במכון הכושר לעבודת-גמר באחד הקורסים באנתרופולוגיה. כתבתי אז על הגדרת המבנה החברתי החדש שיוצרת סביבת המכון בקרב המשתתפים באימונים שבו. על עורך הדין המחנה בחוץ את המרצדס הלבנה שלו, ועל איש העסקים עם השברולט השחורה הגדולה והנוצצת, ועל עובדי השוק שמחנים את האופניים שלהם אל הקיר, וכולם-כולם נכנסים למכון אל חדר ההלבשה ולובשים את בגדי-הספורט המגוחכים ולפתע כל המערך משתנה – מה שעושה אותך מכובד וחשוב במכון הוא כמה השרירים שלך מנופחים וכמה קילוגרמים אתה מרים, וכל השאר נשאר מעבר לקיר, בחוץ.
זה היה אז, בשנות השבעים – מכוני כושר לא היו עניין נפוץ, ולא היו מכונים יוקרתיים יותר ויוקרתיים פחות, וכולם מצאו עצמם באותו אולם אימונים. אפילו הליכונים חשמליים לא היו בנמצא עדיין.
וכך, עורך הדין החיוור והרזה נעשה קצת כפוף וחיוור עוד יותר, והשרירן המנופח שמרים ארגזי ירקות בהינף יד נעשה למלך המכון.
נדרשו לי הרבה שנים מאז ללמוד ולדעת שמה שבאמת קובע בסופו של דבר הוא אם מחוץ למכון מחכה לך מרצדס לבנה או סתם אופניים שנשענים על הקיר, כי ככה זה, מה לעשות. ובינתיים הזזתי המון קילוגרמים של ברזל ממקום למקום והרמתי והורדתי ודחקתי והתנשפתי בלי הרבה תועלת אמיתית.
אבל זה כבר נעשה להרגל. התמכרתי לזה. לאדרנלין ולאנדורפינים ולפרץ הדופאמין – כמו שמתמכרים למשחקי סאדו-מאזו למיניהם, אם אתם מכירים.
אבל על זה בפעם אחרת.
בכל מקרה, מאז ימי מכון שמשון בשוק הכרמל אני פריק של מכוני כושר למיניהם.
עד כדי כך אני פריק של מכונים, שבכל פעם שאני מביט בראי אני מופתע מחדש עד כמה אני לא מזכיר את ארנולד שווארצנגר – יותר אני נראה כמו דני דה-ויטו, אחיו התאום הגוץ והשמנמן בסרט "תאומים".
אומרים לי שזה עניין של גנטיקה.
גם כשאני מנסה להרזות אומרים לי שזה לא עובד אצלי כי זה עניין של גנטיקה – גם לכם כנראה כבר אמרו את זה.
אז לפעמים אני תוהה – אם הכל עניין של גנטיקה, למה לא לזרוק לזבל אנשים עם גנטיקה כמו שלי ולהשאיר רק את אלו שהכל הולך להם בקלות בחיים?
למה טוב כל המאמץ הזה?
ואין לי תשובה חכמה לענות – חוץ אולי מעניין הסאדו-מאזו שציינתי שתיים-שלוש שורות לפני.
כי שם לפחות מדובר בכיף.
כשהבן שלי היה עדיין קטן, כבן ארבע או חמש, הוא ירד פעם למרתף הכושר בקיבוץ יד-חנה להסתכל בי מתאמן. הוא הביט בשתיקה ובשלב כלשהו של הדברים הוא שאל: "למה אתה עושה קולות כאלה וצועק ומזיע כל כך?"
"כי זה כבד", אמרתי. "וזה קשה להרים את זה. זה דורש הרבה מאמץ".
"אז אולי תוריד את העיגולים השחורים האלה שבצדדים", הוא אמר, "ויהיה לך קל יותר".
את העצה החכמה הזו דווקא כן לקחתי ממנו – ללמוד להבין בחיים מתי אפשר להוריד את הדברים הכבדים האלו שאנחנו סוחבים עלינו בקצות המוט ולהוריד אותם כשלא באמת צריך, אבל זה כבר באמת לא שייך לחדר כושר, העניין הזה.
רוב חיינו מורכבים ממשקולות שאנחנו בעצמנו מעמיסים ללא כל סיבה הגיונית.
אבל לא בפילוסופיה אנחנו עוסקים עכשיו אלא בכושר גופני וסיבולת שרירים, על כן כשמינהל מקרקעי ישראל סגר את מכון הכושר הלא-חוקי לטענתו שהתנהל במושב השכן, מכון שבו התאמנתי במשך עשרים שנה, פחות או יותר, נשארתי תלוי באוויר וחיפשתי משקולות שיורידו אותי חזרה אל הקרקע.
והנה לפני חודש נפתח המכון בקלאנסווה.
קלאנסווה היא עיר המחוז שלי – מכיוון שאני עוסק בשיפוצים, מרבית הספקים של חומרי הבניין והכלים עימם אני עובד נמצאים בה. כמו כן נמצאים בקלנסווה הקינגסטור, הוא הסופרמרקט הגדול שבו אני עושה את קניותיי, והחומוס-נאצי שברחוב הראשי, והשווארמיות, וחנות "מלך הממתקים" שבה נמכרת הכנאפה הטובה ביותר. מה עוד בן-אדם צריך בחיים?
מכון הכושר החדש בקלנסווה הוא מכון מושקע מאוד. ניכר בו שיד אוהבת תכננה אותו ועיצבה אותו וציידה אותו במכשירים חדישים ומשוכללים, וכך גם הייתה הפתיחה החגיגית – מושקעת ורצינית, עם הרבה אורחים ותושבי העיירה ובני משפחה וכל מיני סקרנים, אני אחד מהם.
שהרי זמן רב חיכיתי שייפתח מכון כושר חדש בסביבה, מאז שהמינהל סגר את המכון במושב השכן, ועל כן הלכתי מלא סקרנות ועניין לטקס הפתיחה – בין השאר להציץ במכון ולראות איזה מכשירים יש בו. והנה, בטקס הפתיחה היו הופעות של קבוצת הקונג-פו המקומית, ממועדון שבקצה השני של הכפר, והיו תעלולי אקרובטיקה של נערים מתעמלים מאחד המועדונים, והיה המון כיבוד – שורות שורות של מגשי בקלאווה מסוגים שונים, והחשוב שבפריטים: שלושה מגשים ענקיים, מפלצתיים ממש, של כנאפה טרייה שהוכנה במקום, חמה ומהבילה ורכה, כשהמגשים מונחים על גרילים גדולים ורחבים – מישהו צריך יותר מזה במכון כושר אמיתי, תגידו?
אז נצמדתי אל מגשי הכנאפה, כי מאוד חשוב בחיים להימצא במקום הנכון שלא להחמיץ דבר מן הדברים שהחיים מציעים, וצפיתי בהופעות, וטחנתי כנאפה ללא הכרה עד שנעשיתי כתום, והלכתי הביתה בהרגשה שעשיתי את שלי.
מיציתי.
ולמרות ההרגשה הזו – מאז אני מתאמן במכון יום-יום.
לא הופתעתי לגלות שאני היהודי היחיד במכון – יש באזור עוד שני מכוני כושר, שאינני סובל ולא הייתי נכנס אליהם, האחד מופעל על ידי היישוב בת-חפר או ועדת-הספורט שבו, והשני מופעל על ידי המועצה האזורית. שניהם שווים במחיר המנוי החודשי למכון בקלאנסווה, אבל אינם מתקרבים אפילו לאיכות המכשירים שבו, לכמות של המכשירים, ולכל שאר התנאים שהמכון מציע.
ובכל זאת – יהודים כנראה לא יגיעו לכאן. מה לעשות.
וזה דווקא מתאים לי, העניין הזה של להיות היהודי היחיד.
הרבה פעמים למדתי בחיים שכשהיער מלא בפילים אפורים, תמיד יש יתרון כזה או אחר להיות הפיל הלבן, השונה.
אבל לא ציפיתי שאהיה המבוגר-מאוד היחיד.
אין לי הגדרה אחרת ל"מבוגר מאוד" – לא תתפסו אותי אומר "הקשיש היחיד".
כל שאר המתאמנים הם בגילאים שבין 15 ל-40, הגם שבסביבות ה-40 כבר מעטים מאוד, אם בכלל. עד 35 עדיין מצויים רבים יותר.
לא כל כך הבנתי את העניין הזה, למה לא מגיעים מבוגרים נוספים בגילאי השישים-פלוס להתאמן, או לפחות בני החמישים, עד שיום אחד ישבתי על אחד המכשירים ותרגלתי, כשעל המכשיר שלידי ישב צעיר כבן 17 או 18, ותוך כדי שאני מתאמן הוא מביט בי בסקרנות ואז אומר: "למה אתה מתאמן? אתה לא צריך את החדר כושר הזה".
הרגשתי מוחמא מאוד, כי חשבתי שרואים עלי את כל השנים שהקדשתי לאימונים בחדרי הכושר השונים, ושעל כן הוא מציין שאינני זקוק לזה, ובכל זאת רציתי לשמוע אותו אומר את זה בקול, על כן שאלתי: "למה אני לא צריך את זה?"
"כי אתה זקן", הוא ענה. "אז בשביל מה זה טוב?"
מצד שני, יום אחד ניגש אלי המדריך הראשי במכון, אדם בגודל של מקרר אמנה שכולו עיגולים של שרירים מנופחים, והוא גם כנראה בנו של בעל המכון, הניח יד אוהדת על כתפי ואמר: "אני מאוד שמח שהחלטת להתאמן במכון שלנו. אתה מהווה דוגמה והשראה לכל הצעירים"…
אז חבר'ה, מילא להיות הפיל הלבן שבעדר – אבל הפיל הלבן הזקן? יש לכם מושג איזה כבוד זה?
אז אני אכן מנצל את המעמד שלי עד הסוף – בא איך שנוח לי, עם ג'ינס ונעלי טימברלנד רגילות ולא בבגדי הספורט המגוחכים ההם, עם המכנסיים הרחבים שהביצים שלי מטיילות בהם כמו ביצי-חופש אורגניות – אין מצב שתראו אותי לבוש בהם.
ואיש לא מעיר לי ואיש לא אומר דבר, שהרי עם זקן המכון נוהגים בכבוד, אתם יודעים, כי לקשישים יש את השיגעונות שלהם.
על הקיר המרכזי של המכון יש מסך טלוויזיה ענק. על המסך הזה מוקרנים כל הזמן סרטים שבהם נראים הרי-אדם מפלצתיים דוחקים במשקולות ומרימים כל מיני דברים. מדובר באנשים שמרוב שרירים מנופחים אינם יכולים לזוז.
פעם קינאתי בכאלה. חשבתי שאם הייתי מסתובב ככה ברחוב אף אחד לא היה תופס לי את החניה ובקולנוע לא היו יושבים בכסא שלי כמו שקרה לי לפני הרבה שנים. דחקתי ודחפתי משקולות והייתי מתוסכל שהשרירים שלי לא ממש מתנפחים.
אבל היום אני כבר יודע יותר טוב איך להתמודד עם זה – אני מסתכל על האנשים הללו שעל מסך הטלוויזיה ואני חושב לעצמי: "כל השרירים האלה הם תוצאה של סטרואידים אנאבוליים. האנשים האלה שאתה רואה על המסך הם אנשים מתים מהלכים. עוד מעט יתחילו להם בעיות לב, פרקינסון, אי ספיקת כליות, אלצהיימר ופגיעות נוירולוגיות שונות – תגיד תודה שאתה לא שם".
ואז אני הולך הביתה רגוע ואומר תודה שאני לא כזה.
רק בשביל זה היה שווה ללכת להתאמן.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו