שנת הקורונה הייתה מאוד לא פשוטה גם עבור בני המזל שלא איבדו את מקום עבודתם, וביניהם בעלי מוטיבציה גבוהה במיוחד. קשה לעבוד מהבית כשהילדים בזום, אין אופציה לתכנן חופשה נורמלית, אין לאן לטוס, ובעצם לך תגיד תודה שיש לך בכלל עבודה.

רוב העובדים נעו השנה בין שתי מגמות מנוגדות, כפי שאומרת עו"ד נטע ברומברג: "בסגר הראשון, בגלל שלא ידענו לאן הולכים, היו הרבה מקרים שמעסיקים הוציאו לחופשות יזומות. זה היה מנגנון הרווח. תנועת הנגד הייתה שבנסיבות מסוימות מקומות לא הוציאו עובדים לחופשה כפויה והם עצמם לא יכלו לנפוש וצברו יתרות גבוהות ואז הגיעו לסוף השנה ועלתה השאלה אם המעסיק יכול למחוק את היתרות האלה?".

חוק החופשה השנתית אושר בתחילת שנות ה-50 כאחד משורה של חוקי מגן שתכליתם לאפשר לעובדים זמן מנוחה להתרעננות. אלא שבפועל, עובדים רבים הפכו את החוק הזה למעין קופת חסכון באמצעות צבירת ימי חופשה שניתן להעביר לשנים הבאות או לפדות בכסף בסיום ההתקשרות.

החוק אמנם אוסר על צבירת חופשה, אך בהסכמה בין העובד למעסיק אפשר לנצל לפחות 7 ימים בשנה ואת היתר לצרף לחופשה בשנים הבאות. המינימום של ימי החופשה השנתית הוא 12, וההיקף גדל עם הוותק. אם אין הסכמה מראש, ימי החופשה שלא נוצלו יכולים להימחק בסוף השנה אך בדרך כלל נקבע שאפשר לצבור עד תקרה מסוימת, שבקלות מגיעה לפחות ל-20 ימים בכל עת. הצבירות האלה עולות למעסיקים כסף רב.

נטע ברומברג (צילום: נמרוד גליקמן)

לדברי ברומברג, ראש מחלקת דיני עבודה במשרד ברנע, ג'פה לנדה, חלק מהמעסיקים איפשרו לעובדים להאריך את התקופה שבה ניתן לנצל את החופשה מ-2020 עד אפריל 2021 או לצבור את הימים האלה לתקופות ארוכות יותר. במקרים אחרים, הוחלט שבמהלך השנה הנוכחית העובדים ייצאו לחופשה כפויה, כאשר אם מדובר בחופש שאורכו עד שבוע אפשר להורות לעובד לצאת מהיום למחר.

"החוק לא נועד להיות חסכון לעת צרה, אלא לאפשר לעובד לנוח. מעסיקים מודעים לנטל הכלכלי שהצבירות הגבוהות יוצרות, וזו סיטואציה לא קלה. בעקבות המשבר הרבה מהם החליטו לייצר תוכניות שמחייבות את העובדים לקחת ימי חופש", אומרת ברומברג.

"עוד דבר שקרה בעקבות המשבר, בעיקר בהייטק וסטארט-אפים, יותר ויותר מעסיקים אמרו לעובדים שהם יוכלו לנצל כמה ימי חופשה שירצו לשנה נתונה, אך לא פחות מה-7 ימים שנקבעו כחובה מינימלית בחוק. באמירה השקופה הזו, שתוכל לנצל כמה ימים שתרצה, מייצגת פתיחות גדולה שמאפשרת יחסי אמון במקום העבודה וזה שינוי מהסטנדרט. זו מגמה שהתגברה בקורונה ויוצרת אחריות גדולה יותר על העובד".

"החוק לא נועד להיות חסכון לעת צרה, אלא לאפשר לעובד לנוח. מעסיקים מודעים לנטל הכלכלי שהצבירות הגבוהות יוצרות, ובעקבות המשבר הרבה מהם החליטו לייצר תוכניות שמחייבות את העובדים לקחת ימי חופש"

לפצות על הימים שנלקחו

בניגוד לדימוי של מי שאוחזים בתנאים נפלאים, דווקא עובדי המגזר הציבורי נשאו השנה בנטל לא פחות מהאחרים, וחלקם הגדול הוצאו לחופשה על חשבון ימי החופש שלהם. כך, למשל, אנשי סגל המנהלה באוניברסיטאות, שבמהלך הסגר הראשון נאלצו לשבת בבית אף שהסטודנטים המשיכו ללמוד ולהירשם ללימודים כמעט כרגיל, רק מרחוק. עובדי המנהלה ניסו למחות על ההשבתה הכפויה ודרשו לעבוד מהבית, אך לא ניתן להם אישור בגלל הוראה ממשרד האוצר.

עובדת באוניברסיטה שאיתה שוחחנו, אמרה כי "יצא שהייתי ביותר ימי חופשה ממה שהיה לי. עכשיו אני במינוס וחייבת כסף לאוניברסיטה עבור ימי החופש האלה. בעצם כפו עלי לקחת מהם הלוואה".

מהסתדרות העובדים נמסר בתגובה כי "במסגרת ההסכמים שנחתמו מול הממונה על השכר באוצר במרץ ובאפריל אשתקד, כחלק ממצב החירום, עובדים רבים הוצאו לחופשה על חשבונם וחלקם נותרו עד היום ביתרה שלילית של ימי חופשה. בנוסף, כל עובדי המגזר הציבורי שלא הוגדרו כעובדים חיוניים והיו אמורים לצאת לחופשה מרוכזת בסוכות, נאלצו להקדים את יציאתם לחופשה מרוכזת מיד בצאת יום כיפור על חשבון ימי החופשה שלהם".

יו"ר ההסתדרות, ארנון בר דוד (צילום: פלאש 90)

מצד שני, במקרה של עובדים ברשויות מקומיות שלא יכלו לקחת חופש, משרד האוצר אישר להעביר את ימי החופש לניצול בשנה הנוכחית ולבאה. אך זה תלוי ברצון הטוב של מנכ"ל הרשות המקומית. לפי הסדר מאוקטובר האחרון, גם התשלום לכלל העובדים במשק עבור יום הבידוד הראשון, יכול לבוא על חשבון ימי החופש.

בהסתדרות אומרים שלאור ההסכמים שכבר נחתמו, לא מתוכננים מהלכים שיפצו את העובדים על הרעת התנאים הזו. כך, למשל, אפשר להגדיל בחקיקה את מכסת ימי החופש שעובדים יורשו להעביר לשנים הבאות, כפי שקרה ברבות ממדינות אירופה, או לפצות אותם על הימים שנלקחו לצורך החופשה הכפוייה.

האנומליה של החופשות אפיינה גם את עובדי המגזר הפרטי. בכל שנה יש ארגונים שמוציאים את העובדים לחופשות יזומות, והשנה האופציה הזו הייתה מבאסת במיוחד, כפי שמספר איתן, רווק ללא ילדים שעובד בבית השקעות גדול שמעסיק אלפי עובדים.

"בכל שנה בחול המועד סוכות או פסח מכריחים אותנו לצאת לכמה ימים חופש ולא לכולם זה מתאים", הוא אומר. "אם אתה בלי ילדים, מה תעשה בחול המועד? גם באוגוסט דחפו אותנו לצאת בשבוע מסוים וניסו לפתות אותנו בצ'ופר מתנה. זו תקופה שבה כל העולם בחוץ. אני מקבל בסך הכל 12 יום בשנה, וכשהגיע אוגוסט פתאום אני קולט שנשארתי רק עם 3-4 ימים. לא התאים לי לנסוע לחו"ל ולהיכנס לבידוד.

"הם מנסים לנהל לך את ימי החופש, מתי תצא ולא תצא. כל שנה אותו סיפור, אבל עם הקורונה זה היה הרבה יותר גרוע כי בתקופה של החופשות היזומות כל עם ישראל גדש את אתרי הטיולים. ואז צריך לקבל אישור מיוחד כדי לא לצאת לחופש וכל פעם אותו ריטואל, אני צריך לדבר עם המנהל שלי, 'תן לי אישור לא לצאת'. ואז הוא אומר לי 'תביא לי רשימת משימות שאתה יכול לעשות'. ואז אני מתחיל להמציא משימות, הנה יש לי עבודה ואני יכול לעבוד'".

"הם מנסים לנהל לך את ימי החופש, מתי תצא ולא תצא. כל שנה אותו סיפור, אבל עם הקורונה זה היה הרבה יותר גרוע כי בתקופה של החופשות היזומות כל עם ישראל גדש את אתרי הטיולים"

את ימי החופש אפשר לנצל גם כדי לפתור בעיות אחרות של העובדים, כפי שקרה במפעל ביופט, שמייצר ומשווק אוכל לחיות מחמד. המפעל, שבבעלות קיבוץ מעברות, מעסיק כ-70 עובדים. במהלך החודשים האחרונים, הבחינה מנהלת משאבי האנוש במפעל, רותם מס, במצוקה גוברת של העובדים.

"עובד אחד התקשר אלי, על סף בכי, ואמר שהילד שבר את הטלפון ולא יכול ללמוד מחר בבוקר", היא מספרת. "סמנכ"ל בכיר עם שלושה ילדים אמר לי שהוא חייב לסגור את הפגישה כי לילד שלו אבד הטלפון ואין לו איפה לעשות את הזום אז הוא חייב לתת לו את המחשב.

רותם מס, מנהלת משאבי אנוש ביופט (צילום: באדיבות המצולמת)

"עובד נוסף אמר 'יש לי שלושה ילדים בבית, ואני צריך לעשות סדרי עדיפויות מתי כל אחד מהם ילמד'. מצוקות קטנות שאתה לא מאמין שזו הסיטואציה שהגענו אליה. הם לא מסוגלים לתת לילדים את האפשרות הבסיסית ללמוד כמו שצריך ואני לא מדברת על חדר שקט אלא רק להיות מסוגל להתחבר למחשב".

הפתרון שהציעה להם מנהלת משאבי האנוש היה לרכוש מחשבים וטאבלטים בסבסוד החברה בכמה מסלולים, כשאחד מהם הוא פדיון ימי חופש. כך קרה ש-40 מתוך 56 העובדים שקנו את המכשירים עשו את זה על חשבון ימי חופש.

"עובדים ותיקים מאוד, חלקם עם ותק של מעל 15 שנה, קנו שני מחשבים לילדים ולנכדים שלהם. עובד שיש לו מעל 40 ימי חופשה, וקנה שני מכשירים תמורת שווי של תשעה ימים, עדיין נשארו לו מעל 30 והוא ממשיך לצבור עוד בכל חודש".

לדבריה, סך הימים שכל עובד מקבל בשנה נע בין 12 לצעירים עד 24 לוותיקים, וזה בנוסף לצבירה מהשנים הקודמות. היא לא חוששת שכאשר יפוג הסגר וייפתחו השמיים כולם ייעלמו בבת אחת וממילא כל שנה היא מנהלת את החופשות כך שאף מחלקה לא תתרוקן.

בשורה התחתונה, היא חושבת שהשילוב של פדיון החופשה והצטיידות במסכים היה פתרון יצירתי לימים בעייתיים. "כאמא לשלושה תלמידים אני מבינה שיש פה מצוקות, וכמשאבי אנוש אני צריכה לעזור לעובדים. ילדים למדו בטלפונים וזה הרס להם את העיניים, הצוואר והגב ולא פתחו מצלמה. על כל גלידה ועוגה ששלחתי קיבלתי תודה, במקרה הזה קיבלתי בחזרה דמעות – 'פתרת לנו את הבעיה הכי כואבת'".

כמו האוגר שרץ על הגלגל

"עוד הרבה לפני הקורונה, ישראל הייתה המקום הזה שבו אין הפרדה בין מצב של עבודה לאי עבודה", אומרת כנרת רוזנבלום, יועצת ארגונית וסופרת, בעלת האתר ::רווחים:: למנהיגות ופיתוח ארגוני. היא מפצירה בארגונים והמנהלים שאיתם היא עובדת לקחת חופש גם בימים אלה, למרות שלכאורה אין לאן.

"מאז הקורונה, חוסר הגבולות סביב העבודה מאוד החריף. אנשים לא עובדים כשהם צריכים וכן עובדים כשהם לא יכולים ואז הם לא לוקחים חופש, גם כי אין לאן וגם כי יש תחושה של חוסר ודאות ודחיפות להספיק כי יש כל כך מעט זמן פנוי לעבודה נטו. התוצאה היא שחיקה מאוד גדולה. מצד אחד, צריכים להסתגל לשינויים התכופים שכופה עלינו הקורונה ומהצד האחר אין לנו את השינויים היזומים האלה שמוסיפים את הגיוון לשגרה.

"מאז הקורונה, חוסר הגבולות סביב העבודה מאוד החריף. אנשים לא עובדים כשהם צריכים וכן עובדים כשהם לא יכולים ואז הם לא לוקחים חופש, כי אין לאן וכי יש תחושה של חוסר ודאות. התוצאה היא שחיקה גדולה"

"יש גיוון שאנחנו לא בוחרים בו, והדינמיות שוחקת. אנשים לא יוצאים לחופש בכלל. אני רואה אנשים עייפים ומרוטי עצבים ומחויבים לעבודה שלהם, כי היא מאוד חשובה להם או בגלל עומסים שנרתמים אליהם.

"אני חייבת לומר שאני רואה גם עצב, זה ממש האוגר שרץ ורץ על הגלגל ואין שום דבר שיוריד אותו משם. זה קשה מאוד אצל מי שיש לו ילדים שחייבים תפעול ואין לו מסגרות ועזרה. אבל לא רק אצל הורים לילדים צעירים: גם אצל הרווקים קיים הצורך לעשות עוד ועוד בלי להפסיק".

כנרת רוזנבלום (צילום: רוני כנעני RC)

רוזנבלום קוראת לעובדים להתחבר לרצונות שלהם לא פחות מאשר לצרכים, ומציעה לקחת חופש גם אם אין סיבה חיצונית שתצדיק את זה. בהקשר הזה היא מזכירה האשטג שנולד לפני כמה שנים וצבר פופולריות בשנה החולפת, Staycation.

Staycation, היא מסבירה, הוא מושג "שהעלה על נס חופשה מסוג אחר: כמה ימים שבהם לוקחים חופש מהעבודה ופשוט נשארים בבית. בימים כתיקונם אפשר גם ללכת למסעדה או לסרט. לא חייבים לנסוע כדי להיות בחופש, וזה יכול להיות מאוד פוטוגני באינסטגרם.

"אנשים עושים אתחול בצורה לא שגרתית בסביבת המחייה הטבעית שלהם, ומרשים לעצמם להוציא כסף ולגלות מחדש דברים שהם אוהבים, שנמצאים בהישג יד. מוכרחים לקחת חופש גם אם לא כרוכים בזה מטוסים וצימרים. זה יכול להניב תועלת גדולה לבריאות הפרט ולפריון שלו במקום העבודה".

כעצמאית, רוזנבלום יישמה את העצה הזו על עצמה כשלקחה באוגוסט חופשה של כמה ימים. "הרגשתי שאני נשחקת ומצטמצמת ושמה שיש לי לתת לעולם נעשה דל יותר. נשארתי בבית, ביטלתי את הפגישות ואמרתי לכולם שאני יוצאת לחופש.

"הרגשתי שאני נשחקת ומצטמצמת ושמה שיש לי לתת לעולם נעשה דל יותר. נשארתי בבית, ביטלתי את הפגישות ואמרתי לכולם שאני יוצאת לחופש"

"אני מעולה בלחגוג את העיר, אבל באוגוסט חם מאוד והכל ממילא היה סגור, אז עשיתי קורס קצר של שחייה בים, שזה משהו שתמיד רציתי לעשות. זה פתח לי משהו משמעותי בחיי.

"במקרה שלי מהחופשה בבית יצא משהו אפי, אבל זה לא חייב להיות דרמטי כל כך. יכול להיות שהייתי קוראת יותר או נמצאת בנחת עם הילדות שלי. פשוט להפסיק רגע, להגיד לעצמך אני עושה מעשה של שליטה ומחליטה בעצמי לא לעבוד כמה ימים".

לפי רוזנבלום, החופשות היזומות על ידי העובדים יעזרו גם לארגונים, כי כך ייחסך תשלום פדיון ימי החופשה. "חלק מהארגונים היו הוגנים ואמרו, בסוכות – קחו ארבעה ימי חופש למרות שבפועל תהיו בשמונה ימים של אי עבודה. אבל בעיניי, גם אם הארגון לא חוסך שקל יש ערך בלהגיד 'בואו נעצור. תרפו קצת, תניחו".