אתחיל בסיפור קטן ששמעתי לאחרונה.
בימי הקיץ החמים של חודש יוני האחרון, א', תלמידת כיתה ב', החלה לחזור מבית הספר צמאה מאוד. בקבוק המים שלה, שהיה מלא בבוקר, חזר מדי יום ריק. האם תהתה על כך והילדה סיפרה שבגלל תקנות הקורונה אסור להם למלא מים מהברזייה.
האם כתבה הודעה זועמת למנהלת בית הספר, שהסבירה כי זאת אכן הייתה הנחיה הגורפת – לאסור שימוש בברזיות. רק אחרי שהורים נוספים פנו והזהירו מפני סכנת התייבשות של הילדים, נמצא הפתרון – נאסרה השתייה הישירה מהברזייה אבל הותר למלא בקבוקים.
בימי החום של יוני האחרון, א', תלמידת כיתה ב', החלה לחזור מביה"ס צמאה מאוד. בקבוק המים שלה, שהיה מלא בבוקר, חזר מדי יום ריק. האם תהתה על כך והילדה סיפרה, שבגלל תקנות הקורונה אסור להם למלא מים מהברזייה
זה היה רגע אחד של כעס ותסכול שהצטרף לרגעים רבים אחרים בהם היה נראה שדרישות המתווים גוברות על ההיגיון הבסיסי שקשור לרווחתם של הילדים. קשה היה להאשים את הנהלת בית הספר והמורות. ההנחיה הגיעה מלמעלה, והייתה מגובה בהצדקה בטיחותית. המנהלת והמורים נתבקשו ליישם אותה באופן מלא.
באף אחד מהמתווים לא הוגדר מרחב לשיקול הדעת של אנשי הצוות שהכירו את הילדים ועבדו איתם. אלו היו הנהלים ופתיחתו של בית הספר הייתה תלויה בקיום מלא שלהם.
לנו ההורים (שנשארו מחוץ לשערי בית הספר), למורים, וגם להנהלה לא היה מקום להשפיע על ההחלטות חשובות שעיצבו את המרחב הבית ספרי. כמו ילדים, נשארנו חסרי אונים מול כוחות גדולים יותר שעיצבו עבורנו את המציאות היומיומית.
מה לברזייה ולמתווה הנוכחי? הברזייה היא סימפטום. לא לבעיות שקיימות בכל מתווה, אלא להיעדרו של מנגנון לפתרון בעיות בתוך כל אחד מהמתווים. להיעדר חשיבה על כך, שעל מנת ליישם מתווים בטיחותיים בסיטואציה מורכבת כל כך של שונות בצרכים, בזמינות ההורים, בזמינות המורים, במשאבים, חייב להיות מרחב לשיקול דעת אוטונומי של בתי הספר. שיקול דעת של האנשים שמכירים את הילדים, את המורים ואת ההורים ויכולים להתאים את המתווה אליהם.
רק מי שמכיר את הילדים ועובד איתם יכול לראות את החורים שבכל מתווה ולמצוא להם פתרונות מתאימים, שישמרו על כללי הבטיחות אבל גם על רווחתם של הילדים, המורים וההורים. אם מי שעובד עם הילדים אינו חושב שיש לו השפעה, אינו מקבל אחריות לחפש ולמצוא פתרונות, הוא יהפוך להיות כוח שיטור ופיקוח בבית הספר. מוציא לפועל של המתווה. הוא לא יהיה פנוי לעסוק ברווחתם הילדים. הוא לא ישים לב לילדים הצמאים.
הברזייה היא סימפטום. לא לבעיות שקיימות בכל מתווה, אלא להיעדר מנגנון לפתרון בעיות בכל אחד מהמתווים. להיעדר חשיבה על כך, שכדי ליישם מתווים בטיחותיים בסיטואציה כה מורכבת חייב להיות מרחב לשיקול דעת אוטונומי של בתיה"ס
אפשר לכתוב מתווים שיגדירו את גבולות הבטיחות אך גם יגדירו מרחב פעולה אוטונומי לבתי הספר. אפשר לכתוב מתווים שיזמינו את צוות בית הספר וההורים להתמודד עם המגבלות ולמצוא להם פתרונות שמתאימים לצרכים וליכולות של בית הספר. במקום מתווה גורף שאוסר על פתיחת כיתות ד' ה', היה אפשר לתת למנהלים ולמנהלות לגבש מתווים מקומיים שיאפשרו מפגשים של התלמידים עם המורים בכפוף לתנאי הבטיחות, ויסייעו לשמור על רווחת הילדים.
כל מתווה שמגביר את תחושת חוסר השליטה וחוסר האונים של צוות בית הספר ושל ההורים פוגע ביכולת של המנהלים, המורים וההורים לפעול יחד כדי ליצור מעטפת קשובה, מרגיעה ומטפחת עבור הילדים. הם זקוקים לכך עתה יותר מתמיד.
הכותבת היא ד"ר נעמה גרשי היא מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.
דר' נעמה גרשי היא מרצה וחוקרת במגמה לפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של הילד בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. מחקריה עוסקים בהורות לילדים עם הפרעת קשב, במעורבות הורים בשיעורי בית ובקשר בין הורים, מורים ותהליכי למידה. מתחילת משבר הקורונה היא עוסקת באתגרים להורות שיצרה התקופה, בכוחות שמאפשרים להתמודד איתם ובהשפעה של יצירת שותפות בין הורים למורים על הצלחת הלמידה מרחוק. נעמה מתגוררת בירושלים, אמא לשני ילדים צעירים ששוהים בבית מאז חנוכה. כמו הורים רבים, היא מנסה להחזיק את הראש מעל למים ולא לאבד את השפיות. (צילום: דוברות האוניברסיטה העברית)
הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.
מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.
עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.
היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.
האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.
יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם