אתחיל בסיפור קטן ששמעתי לאחרונה.

בימי הקיץ החמים של חודש יוני האחרון, א', תלמידת כיתה ב', החלה לחזור מבית הספר צמאה מאוד. בקבוק המים שלה, שהיה מלא בבוקר, חזר מדי יום ריק. האם תהתה על כך והילדה סיפרה שבגלל תקנות הקורונה אסור להם למלא מים מהברזייה.

האם כתבה הודעה זועמת למנהלת בית הספר, שהסבירה כי זאת אכן הייתה הנחיה הגורפת – לאסור שימוש בברזיות. רק אחרי שהורים נוספים פנו והזהירו מפני סכנת התייבשות של הילדים, נמצא הפתרון – נאסרה השתייה הישירה מהברזייה אבל הותר למלא בקבוקים.

בימי החום של יוני האחרון, א', תלמידת כיתה ב', החלה לחזור מביה"ס צמאה מאוד. בקבוק המים שלה, שהיה מלא בבוקר, חזר מדי יום ריק. האם תהתה על כך והילדה סיפרה, שבגלל תקנות הקורונה אסור להם למלא מים מהברזייה

זה היה רגע אחד של כעס ותסכול שהצטרף לרגעים רבים אחרים בהם היה נראה שדרישות המתווים גוברות על ההיגיון הבסיסי שקשור לרווחתם של הילדים. קשה היה להאשים את הנהלת בית הספר והמורות. ההנחיה הגיעה מלמעלה, והייתה מגובה בהצדקה בטיחותית. המנהלת והמורים נתבקשו ליישם אותה באופן מלא.

באף אחד מהמתווים לא הוגדר מרחב לשיקול הדעת של אנשי הצוות שהכירו את הילדים ועבדו איתם. אלו היו הנהלים ופתיחתו של בית הספר הייתה תלויה בקיום מלא שלהם.

לנו ההורים (שנשארו מחוץ לשערי בית הספר), למורים, וגם להנהלה לא היה מקום להשפיע על ההחלטות חשובות שעיצבו את המרחב הבית ספרי. כמו ילדים, נשארנו חסרי אונים מול כוחות גדולים יותר שעיצבו עבורנו את המציאות היומיומית.

מה לברזייה ולמתווה הנוכחי? הברזייה היא סימפטום. לא לבעיות שקיימות בכל מתווה, אלא להיעדרו של מנגנון לפתרון בעיות בתוך כל אחד מהמתווים. להיעדר חשיבה על כך, שעל מנת ליישם מתווים בטיחותיים בסיטואציה מורכבת כל כך של שונות בצרכים, בזמינות ההורים, בזמינות המורים, במשאבים, חייב להיות מרחב לשיקול דעת אוטונומי של בתי הספר. שיקול דעת של האנשים שמכירים את הילדים, את המורים ואת ההורים ויכולים להתאים את המתווה אליהם.

רק מי שמכיר את הילדים ועובד איתם יכול לראות את החורים שבכל מתווה ולמצוא להם פתרונות מתאימים, שישמרו על כללי הבטיחות אבל גם על רווחתם של הילדים, המורים וההורים. אם מי שעובד עם הילדים אינו חושב שיש לו השפעה, אינו מקבל אחריות לחפש ולמצוא פתרונות, הוא יהפוך להיות כוח שיטור ופיקוח בבית הספר. מוציא לפועל של המתווה. הוא לא יהיה פנוי לעסוק ברווחתם הילדים. הוא לא ישים לב לילדים הצמאים.

הברזייה היא סימפטום. לא לבעיות שקיימות בכל מתווה, אלא להיעדר מנגנון לפתרון בעיות בכל אחד מהמתווים. להיעדר חשיבה על כך, שכדי ליישם מתווים בטיחותיים בסיטואציה כה מורכבת חייב להיות מרחב לשיקול דעת אוטונומי של בתיה"ס

אפשר לכתוב מתווים שיגדירו את גבולות הבטיחות אך גם יגדירו מרחב פעולה אוטונומי לבתי הספר. אפשר לכתוב מתווים שיזמינו את צוות בית הספר וההורים להתמודד עם המגבלות ולמצוא להם פתרונות שמתאימים לצרכים וליכולות של בית הספר. במקום מתווה גורף שאוסר על פתיחת כיתות ד' ה', היה אפשר לתת למנהלים ולמנהלות לגבש מתווים מקומיים שיאפשרו מפגשים של התלמידים עם המורים בכפוף לתנאי הבטיחות, ויסייעו לשמור על רווחת הילדים.

כל מתווה שמגביר את תחושת חוסר השליטה וחוסר האונים של צוות בית הספר ושל ההורים פוגע ביכולת של המנהלים, המורים וההורים לפעול יחד כדי ליצור מעטפת קשובה, מרגיעה ומטפחת עבור הילדים. הם זקוקים לכך עתה יותר מתמיד.

הכותבת היא ד"ר נעמה גרשי היא מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

דר' נעמה גרשי היא מרצה וחוקרת במגמה לפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של הילד בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. מחקריה עוסקים בהורות לילדים עם הפרעת קשב, במעורבות הורים בשיעורי בית ובקשר בין הורים, מורים ותהליכי למידה. מתחילת משבר הקורונה היא עוסקת באתגרים להורות שיצרה התקופה, בכוחות שמאפשרים להתמודד איתם ובהשפעה של יצירת שותפות בין הורים למורים על הצלחת הלמידה מרחוק. נעמה מתגוררת בירושלים, אמא לשני ילדים צעירים ששוהים בבית מאז חנוכה. כמו הורים רבים, היא מנסה להחזיק את הראש מעל למים ולא לאבד את השפיות. (צילום: דוברות האוניברסיטה העברית)

הידעתם שעד היום מצטטים קטעים מדברי ההספד של משה דיין על רועי רוטברג שנהרג עם עוד שלושה צעירים בהתקפת פידאיון על נחל עוז? שאלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן נכנס לתפקידו רק 4 חודשים לפני המלחמה? שהאירוע במסיבת הטבע ברעים היה הטבח הגדול ביותר בתולדות המדינה?
הא'-ב' של מונחי המלחמה בעזה, המשך.

ל'

ליבשטיין אופיר – ראש המועצה האזורית שער הנגב שנרצח בשבת השחורה. התגורר בכפר עזה.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973 מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר עזר לסיים את הקרבות בין ישראל לבין מצרים וסוריה. הפסקת האש יצרה את הבסיס להסכם השלום ההיסטורי בין קהיר וירושלים, שהוביל ליצירת יציבות יחסית באזור תחת מטריית ההגמוניה האמריקאית.

הצלחתו של הדיפלומט האמריקאי המיתולוגי שיקפה אסטרטגיה של צעדים הדרגתיים, בניגוד לשאיפה למפץ מדיני שיפתור את כל הבעיות. המטרה המרכזית של ד"ר קיסינג'ר הייתה להסיר את מצרים ממחנה הקונפליקט הערבי עם ישראל, וכמו במקרה של צרפת לאחר המלחמות הנפוליאוניות – לשלב אותה בסדר אזורי חדש, ובו בזמן לבודד את מדינות ערב הרדיקליות שנתמכו על ידי ברית המועצות.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.

אזרחי ישראל,

"ישראל לפני הכל" זו לא רק סיסמה בקמפיין בחירות אלא עיקרון שהנחה אותי לאורך השירות הצבאי ומנחה אותי כל העת גם בחיים הציבוריים.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).