אתחיל בסיפור קטן ששמעתי לאחרונה.

בימי הקיץ החמים של חודש יוני האחרון, א', תלמידת כיתה ב', החלה לחזור מבית הספר צמאה מאוד. בקבוק המים שלה, שהיה מלא בבוקר, חזר מדי יום ריק. האם תהתה על כך והילדה סיפרה שבגלל תקנות הקורונה אסור להם למלא מים מהברזייה.

האם כתבה הודעה זועמת למנהלת בית הספר, שהסבירה כי זאת אכן הייתה הנחיה הגורפת – לאסור שימוש בברזיות. רק אחרי שהורים נוספים פנו והזהירו מפני סכנת התייבשות של הילדים, נמצא הפתרון – נאסרה השתייה הישירה מהברזייה אבל הותר למלא בקבוקים.

בימי החום של יוני האחרון, א', תלמידת כיתה ב', החלה לחזור מביה"ס צמאה מאוד. בקבוק המים שלה, שהיה מלא בבוקר, חזר מדי יום ריק. האם תהתה על כך והילדה סיפרה, שבגלל תקנות הקורונה אסור להם למלא מים מהברזייה

זה היה רגע אחד של כעס ותסכול שהצטרף לרגעים רבים אחרים בהם היה נראה שדרישות המתווים גוברות על ההיגיון הבסיסי שקשור לרווחתם של הילדים. קשה היה להאשים את הנהלת בית הספר והמורות. ההנחיה הגיעה מלמעלה, והייתה מגובה בהצדקה בטיחותית. המנהלת והמורים נתבקשו ליישם אותה באופן מלא.

באף אחד מהמתווים לא הוגדר מרחב לשיקול הדעת של אנשי הצוות שהכירו את הילדים ועבדו איתם. אלו היו הנהלים ופתיחתו של בית הספר הייתה תלויה בקיום מלא שלהם.

לנו ההורים (שנשארו מחוץ לשערי בית הספר), למורים, וגם להנהלה לא היה מקום להשפיע על ההחלטות חשובות שעיצבו את המרחב הבית ספרי. כמו ילדים, נשארנו חסרי אונים מול כוחות גדולים יותר שעיצבו עבורנו את המציאות היומיומית.

מה לברזייה ולמתווה הנוכחי? הברזייה היא סימפטום. לא לבעיות שקיימות בכל מתווה, אלא להיעדרו של מנגנון לפתרון בעיות בתוך כל אחד מהמתווים. להיעדר חשיבה על כך, שעל מנת ליישם מתווים בטיחותיים בסיטואציה מורכבת כל כך של שונות בצרכים, בזמינות ההורים, בזמינות המורים, במשאבים, חייב להיות מרחב לשיקול דעת אוטונומי של בתי הספר. שיקול דעת של האנשים שמכירים את הילדים, את המורים ואת ההורים ויכולים להתאים את המתווה אליהם.

רק מי שמכיר את הילדים ועובד איתם יכול לראות את החורים שבכל מתווה ולמצוא להם פתרונות מתאימים, שישמרו על כללי הבטיחות אבל גם על רווחתם של הילדים, המורים וההורים. אם מי שעובד עם הילדים אינו חושב שיש לו השפעה, אינו מקבל אחריות לחפש ולמצוא פתרונות, הוא יהפוך להיות כוח שיטור ופיקוח בבית הספר. מוציא לפועל של המתווה. הוא לא יהיה פנוי לעסוק ברווחתם הילדים. הוא לא ישים לב לילדים הצמאים.

הברזייה היא סימפטום. לא לבעיות שקיימות בכל מתווה, אלא להיעדר מנגנון לפתרון בעיות בכל אחד מהמתווים. להיעדר חשיבה על כך, שכדי ליישם מתווים בטיחותיים בסיטואציה כה מורכבת חייב להיות מרחב לשיקול דעת אוטונומי של בתיה"ס

אפשר לכתוב מתווים שיגדירו את גבולות הבטיחות אך גם יגדירו מרחב פעולה אוטונומי לבתי הספר. אפשר לכתוב מתווים שיזמינו את צוות בית הספר וההורים להתמודד עם המגבלות ולמצוא להם פתרונות שמתאימים לצרכים וליכולות של בית הספר. במקום מתווה גורף שאוסר על פתיחת כיתות ד' ה', היה אפשר לתת למנהלים ולמנהלות לגבש מתווים מקומיים שיאפשרו מפגשים של התלמידים עם המורים בכפוף לתנאי הבטיחות, ויסייעו לשמור על רווחת הילדים.

כל מתווה שמגביר את תחושת חוסר השליטה וחוסר האונים של צוות בית הספר ושל ההורים פוגע ביכולת של המנהלים, המורים וההורים לפעול יחד כדי ליצור מעטפת קשובה, מרגיעה ומטפחת עבור הילדים. הם זקוקים לכך עתה יותר מתמיד.

הכותבת היא ד"ר נעמה גרשי היא מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

דר' נעמה גרשי היא מרצה וחוקרת במגמה לפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של הילד בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. מחקריה עוסקים בהורות לילדים עם הפרעת קשב, במעורבות הורים בשיעורי בית ובקשר בין הורים, מורים ותהליכי למידה. מתחילת משבר הקורונה היא עוסקת באתגרים להורות שיצרה התקופה, בכוחות שמאפשרים להתמודד איתם ובהשפעה של יצירת שותפות בין הורים למורים על הצלחת הלמידה מרחוק. נעמה מתגוררת בירושלים, אמא לשני ילדים צעירים ששוהים בבית מאז חנוכה. כמו הורים רבים, היא מנסה להחזיק את הראש מעל למים ולא לאבד את השפיות. (צילום: דוברות האוניברסיטה העברית)

בנימין נתניהו קורא ביד אחת לאחדות בצל המלחמה ואובדן הלוחמים, וביד השנייה מפעיל את יריב לוין, שמחה רוטמן ,שלמה קרעי, גלית דיסטל אטבריאן,  דודי אמסלם ואחרים כדי לפלג, לשסות ולהשניא חלק מהעם על חלק אחר. זה לא הולך ביחד. זה מזויף, חסר אחריות ושקרי.

*  *  *

שנתיים מלאו להכרזת שר המשפטים יריב לוין על המהפכה המשפטית. המלחמה והמחאה ריסנו את דחפיו והתפרצו לאחרונה כשחזר לסורו באופן בלתי מרוסן, ועשרות חוקים מתגלגלים מחדש לפתחה של הכנסת.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.

כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.

אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.