בימים אלה של חילופי שלטון בארצות הברית אני עוקב בעניין אחרי מערכת היחסים המתפתחת בין הבית הלבן, נשיא ארצות הברית ביידן ומקורביו לבין מדינת ישראל וראש הממשלה נתניהו.

בשנים בהן היה אהוד ברק שר הביטחון, הוא תיפקד במובנים רבים גם כשר החוץ מול הממשל האמריקאי. כראש המטה של ברק הזדמן לי לראות מקרוב את התפתחות היחסים בין ממשל אובמה לנתניהו ואנשיו. אז, לפני עשור, נטמנו הזרעים שמובילים היום למערכת יחסים קשה ועתירת דם רע.

כראש המטה של אהוד ברק בשנותיו כשר הביטחון, הזדמן לי לראות מקרוב את התפתחות היחסים בין ממשל אובמה לנתניהו ואנשיו. אז, לפני עשור, נטמנו הזרעים שמובילים היום למערכת יחסים קשה ועתירת דם רע

עד לסוף שנת 2010 הייתה מערכת היחסים בין הממשל הישראלי לאמריקאי טובה. היחסים בין מערכת הביטחון הישראלית לוושינגטון היו קרובים, פתוחים וחמים, אגיד בזהירות שאפילו היחסים בין אובמה לנתניהו, למרות השוני המהותי, הייתה סבירה.

כחלק מהצטרפות ברק לממשלה ב-2009 נאם נתניהו את "נאום בר אילן", ובסוף 2009 הודיעה ממשלת ישראל על הקפאת הבניה בשטחים. צעדים אלו הביאו את מערכת היחסים כמעט ל"ירח דבש" כולל תאום משמעותי עם האמריקאים.

אולם לקראת תום תקופת ההקפאה ונוכח סירוב נתניהו להאריך אותה, החלה ההתקררות ביחסים. במקביל, זמן קצר לאחר מכן החל בפועל קמפיין הבחירות 2012 לנשיאות ארה"ב בו התמודד הנשיא אובמה מול מיט רומני הרפובליקאי, ומערכת היחסים הרעועה בין אנשי נתניהו לאנשי אובמה, ובהם גם סגן הנשיא דאז ביידן ואנשיו, התדרדרה למימדים כמעט בלתי הפיכים.

במסגרת תפקידי כרמ"ט שר הביטחון הייתי אחראי על היחסים בין שר הביטחון עם הממשל האמריקאי. לצד שר ההגנה והצמרת הביטחונית האמריקאית, שרת החוץ, היועץ לביטחון לאומי, צוות הנשיא, כולל סגן הנשיא, היועץ לביטחון לאומי, ראש הסגל ואחרים, נחשפתי לחבורה נרחבת של צעירים, משכילים, ששירתו בתפקידי מפתח בממשל לצד אובמה, ביידן, פאנטה, תום דונילון וכו׳.

אלה היו אנשים שלהתרשמותי שורשיהם נטועים היטב במפלגה הדמוקרטית, רובם אוהבי ישראל ונאמנים מאוד לארה"ב, לנשיא אובמה, סגנו ביידן והממשל. הם ייצגו היטב והובילו את מדיניות הממשל. היה מרשים לראות את התיאום ביניהם. אך יצאת מפגישה עם אחד, הוא כבר עדכן את האדם הבא אותו אתה עומד לפגוש.

בין הבכירים בחבורה הזאת ניתן למנות את ג׳רמי בש שהיה ראש המטה של פאנטה, עוד מימיהם בסי.איי.איי וכמובן את אנתוני בלינקן, ראש המטה של סגן הנשיא ביידן.

עם סירוב נתניהו להאריך את הקפאת הבנייה החלה ההתקררות ביחסים, במקביל לתחילת קמפיין 2012 לנשיאות ארה"ב בו התמודד אובמה מול מיט רומני, מערכת היחסים הרעועה בין אנשי נתניהו לאנשי אובמה התדרדרה למימדים כמעט בלתי הפיכים

להערכתי, לאור הערכה המיוחדת שרכשו ראשי הממשל לברק הצלחתי להגיע עם חלקם לחברות, דיסקרטיות וקו בטוח להתייעצות, בקשות והחלפת דעות. צברנו שעות לא מעטות בלשכתו של ביידן ואנשיו בבית הלבן, לא רחוק מלשכת הנשיא. בכל פעם מצאנו שם ידידי אמת של ישראל.

בשלהי 2012, היינו בבית רוה"מ בבלפור, בזמן השיחות עם שאול מופז במטרה להרחיב את ממשלת האחדות ולצרף את קדימה, שלצערי לא החזיקה מעמד ימים רבים. באחת מההפסקות נכנס לחדר רון דרמר, שמונה לאחר מכן לשגריר בארה״ב. דרמר ישב והסביר לנו באותות ובמופתים כיצד רומני עומד לנצח את אובמה. לדבריו הניצחון היה בלתי אפשרי עבור אובמה והוא עבר ותיאר אחד אחד את החסמים העומדים בפניו. זה נשמע מרשים, אבל לצערו של דרמר, הדברים לא התכתבו עם המציאות.

בשלב מסוים שאלתי אותו מה יקרה אם הוא טועה, והאם יש לו תוכנית ב׳? האם לא מסוכן לשים את כל "הביצים" של ישראל בסל אחד? דרמר לא ענה והאמת שלא היתה לו תשובה.

ואכן ביבי הלך בצורה בוטה נגד אובמה, פעל לסייע לרומני ופגע בכך ביחסים עם ממשל אובמה כולו. עד היום לא הצלחתי להבין לאן נעלמה התבונה ולמה לא יכולים היו לשמור לעצמם את המחשבות, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש, אישי, שיש לגביו טאבו ברור ביחסים דיפלומטים.

בפגישות עם הסביבה הקרובה של אובמה, ביידן ופאנטה, ניתן היה להרגיש עד כמה זה פוגע בהם. כמה הם מרגישים נבגדים שראש ממשלת ישראל מחליט לבחור צד במהלך הבחירות לנשיאות ארה״ב.

דרמר הסביר לנו באותות ובמופתים איך מיט רומני עומד לנצח את אובמה. בשלב מסוים שאלתי אותו מה יקרה אם הוא טועה, והאם יש לו תוכנית ב׳. האם לא מסוכן לשים את כל "הביצים" של ישראל בסל אחד?

זכייתו המפתיעה של טראמפ, בתמיכת נתניהו ואנשיו, רק העמיקה את הקרע. נתניהו היה בתקופת טראמפ אורח אהוב בבית הלבן, זאת אחרי שהיה כמעט מוקצה בתקופת הכהונה השניה של אובמה. לפתע הפך נתניהו למחוזר, מאחר שמנהיגים האמינו שהוא מחזיק את המפתח לטראמפ, אולי בצדק.

אבל באמריקה כמו באמריקה, ארבע השנים חלפו. החבורה הדמוקרטית של ביידן ואובמה לא שכחה ולא סלחה. הם עזבו את השירות הציבורי, חיכו בצד ליד ביידן, וכשהגיע הרגע השתלבו איש איש במשרות בכירות מבעבר, דוגמת אנתוני בלינקן שמונה למזכיר המדינה.

הם מגיעים למשרות שלהם עם מטען לא קל נגד נתניהו. צריך להדגיש, אין להם דבר וחצי דבר נגד מדינת ישראל, להיפך. אני משוכנע שביידן וממשלו ישמרו על קו פרו ישראלי ויעשו ככל יכולתם לשמור על המדינה. בכל זמן שישראל תזדקק הם יעמדו לעזרת מדינת ישראל. אבל תקופת הזוהר של ביבי בארה״ב הסתיימה ונראה שאין לו כעת חבר בבית הלבן. הם לא יעשו צעד כלפיו, בוודאי לא לפני הבחירות, אבל גם לא לאחריהן. אם לאחר הבחירות ימשיך לכהן כראש הממשלה, הסתיימו ה״קפיצות״ לבית הלבן. לא כל נאום בוושינגטון יהפוך לביקור רישמי ולאירוח של נשיא ארצות הברית.

צריך לומר, אם היה לנתניהו עוד סיכוי לשפר קצת את המצב, היה לו חלון זמנים צר בימים לאחר בחירתו של ביידן. אז כל העולם התקשר לברך את ביידן, אך מישראל השליט לא מתקשר. יש פה פגיעה ברמה האישית בנשיא ביידן. להגיד עכשיו, לאחר השבעתו, שביבי והוא תמיד היו ויהיו חברים? במקרה הטוב זה מעורר גיחוך בשדרות פנסילבניה.

כמה רחוק זה יכול להגיע? ישראל תמשיך להיות בת הברית של אמריקה, אבל נראה שמבחינת נתניהו זה נגמר, כי האמריקאים לא שוכחים.

נתניהו היה בתקופת טראמפ אורח אהוב בבית הלבן, אחרי שהיה כמעט מוקצה בכהונה ה-2 של אובמה. נתניהו הפך מחוזר, כי מנהיגים האמינו שהוא מחזיק את המפתח לטראמפ. אבל באמריקה כמו באמריקה, 4 השנים חלפו

בשורה התחתונה, נראה שנתניהו עומד לשלם מחיר אישי.

ומדינת ישראל? היא תהנה מתיאום בטחוני מלא עם ממשל ביידן, מאוזן קשבת ומחבר אוהד ישראל בבית הלבן.

סאל (מיל.) יוני קורן היה ראש מטה משרד הביטחון. נשוי למרתה. אבא של ליאת, צחי וטל. (צילום: יעקב סער/לע"מ)

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע השבוע כי דיוני ההוכחות במשפט נתניהו ייפתחו שבועיים אחרי הבחירות ויימשכו שלוש פעמים בשבוע במשך כשש שעות בכל פעם. השופטים דחו את בקשת נתניהו לביטול כתב האישום בתיקים 1000 ו-4000, אך הסכימו כי נפל פגם בהתנהלות מנדלבליט בענין האישור לפתיחת החקירה. סנגורי נתניהו מתעתדים לזמן את מנדלבליט לעדות בענין בהמשך.

מתן אישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה (וכן נגד נשיא המדינה, שר, חבר כנסת, שופט, דיין או ראש עיר) הוא דרישה מהותית וקריטית שנועדה למנוע פתיחת חקירה פלילית נגד נבחר ציבור וכן נגד בעלי משרה שיפוטית סתם כך.

מתן אישור היועמ"ש לפתוח בחקירה פלילית נגד רה"מ (וכן נגד הנשיא, שר, ח"כ, שופט, דיין או ראש עיר) הוא דרישה מהותית וקריטית שנועדה למנוע פתיחת חקירה פלילית נגד נבחר ציבור או בעלי משרה שיפוטית סתם כך

מדובר בדרישה שמעוגנת בחוקי יסוד. ואכן, סעיף 17 לחוק יסוד: הממשלה אינו מותיר מקום לשום ויכוח: חלה חובה מוחלטת וחד משמעית לקבל אישור מטעם היועץ המשפטי לממשלה כדי לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה מכהן. זוהי דרישה קריטית מאין כמוה.

בפרשות נתניהו, כך קבעו השופטים, ניתן אישור פתיחת חקירה מראש בידי היועץ המשפטי לממשלה הן בפרשת 1000, הן בפרשת 2000 (על כך אין מחלוקת בין הצדדים) והן בפרשת 4000, כלומר בכל 3 פרשות האישום נגד נתניהו.

הדבר הובהר בצורה חדה בהחלטת השופטים.

לכן דרישת חוק היסוד למתן אישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד נתניהו, היא דרישה שמולאה. הדרישה המהותית מולאה.

אלא שהדרישה המהותית מולאה בצורה פגומה טכנית. איני מקל ראש בפגם זה. אני סבור שהיה על מנדלבליט לאשר באופן רשמי מראש, בצורה כתובה ובאופן בהיר וחד, פתיחה בכל חקירה.

היה עליו לעשות כן הן בפרשת 1000 והן בפרשת 4000 (כאמור, אין מחלוקת בין התביעה להגנה לגבי אישור פתיחת החקירה מראש בפרשת 2000).

עם זאת, מבחינה מהותית, אין מחלוקת שמנדלבליט העניק אישור מראש לפתוח הן בחקירת פרשה 1000 והן בחקירת פרשה 4000. ואני מדגיש שוב: העניק אישור מראש.

מאחר שהעניק אישור מראש לפתיחת חקירה בכל פרשה אך לא בצורה כתובה ורשמית וסדורה, מדובר בפגם טכני רציני אך לא בפגם מהותי שיורד לשורשו של עניין.

לו הייתה נפתחת חקירת משטרה נגד נתניהו ללא אישורו של מנדלבליט, אז היה מדובר בפגם מהותי שיורד לשורשו של עניין.

מאחר ש-3 פרשות האישום נחקרו באישורו של מנדלבליט, לא קיים כאן פגם מהותי שיורד לשורשו של עניין.

הדרישה המהותית מולאה בצורה פגומה טכנית. איני מקל ראש בפגם זה. עם זאת, מבחינה מהותית, אין מחלוקת שמנדלבליט העניק אישור מראש לפתוח הן בחקירת פרשה 1000 והן בחקירת פרשה 4000

מנדלבליט פיקח בצורה הדוקה על פעולות החקירה. עם זאת, אני מעריך שלא ידע על הלחץ המחפיר לכאורה (שיכול להגיע עד כדי סחיטה באיומים) על ניר חפץ מטעם מי מהחוקרים בטרם הפך לעד מדינה.

על פניו, נראה שהחלטת ניר חפץ להפוך לעד מדינה, לא התקבלה אך ורק בעטיו של לחץ זה, אלא באופן מנותק ממנו, אך הלחץ המתואר אכן חמור מאין כמוהו. ייתכן שמי שהפעיל אותו, ביצע עבירה פלילית לכאורה.

בניגוד לטענות מפי מדבררי נתניהו בתקשורת, לא התרשמתי שהתביעה שיקרה לבית המשפט בנדון. ככל שקראתי את הדברים, אני מתרשם שלא נטענה שום טענה כוזבת מפי התביעה.

מאידך, כן התרשמתי כמובן שמנדלבליט אכן לא העניק אישור כתוב ומסודר ורשמי מראש כאמור לעיל – וזה פשוט לא תקין.

נדגיש: זיכויים במסגרת משפטים פליליים לא נגזרים מפגם טכני בלבד. כשבית המשפט מחליט לזכות בשל מחדלי חקירה, מדובר במחדלים שטמנו בחובם פגיעה עמוקה בזכות היסוד להליך הוגן של הנאשם (תוכלו לראות זאת בהלכת יששכרוב מ-2006 שנקבעה בידי הנשיאה בייניש וכן בהלכת חיימטוב מ-2018 שנוסחה בידי השופט אורי שהם וכן בהלכות נוספות).

על פניו, גם טענת אלוביץ' בדבר הלחץ מטעם מי מחוקריו להחלפת סנגור (כי סנגורו סבר שאין מקום שיהפוך לעד מדינה) היא טענה חמורה שיש לבדוק אותה לעומק. היא אינה משפיעה בהכרח על קבילות הראיות נגד נתניהו, מפני שאלוביץ' לא הפך לעד מדינה נגדו, אך היא יכולה להשפיע על היבטים אחרים. יש לבחון אותה לעומק.

אם ידע מנדלבליט על הליקויים הללו – זה חמור מאד. אם לא ידע (וכנראה שלא ידע), זה עדיין חמור כמובן.

נדגיש: זיכויים במסגרת משפטים פליליים לא נגזרים מפגם טכני בלבד. כשבית המשפט מחליט לזכות בשל מחדלי חקירה, מדובר במחדלים שטמנו בחובם פגיעה עמוקה בזכות היסוד להליך הוגן של הנאשם

נדגיש שהשופטים הבהירו שיבחנו בהמשך הדרך את טענות הסנגורים לגבי קבילות ראיות כאלה ואחרות. וטוב שכך. יש לשמור על זכויות הנאשמים מכל משמר.

ומספר משפטים לסיום בסוגיית האפשרות לכהן כראש ממשלה וכן כנאשם במשרה מלאה.

נטען שנתניהו יוכל לוותר על נוכחות בדיונים רבים במשפטו ולכן המשפט לא יפגע בתפקודו כראש ממשלה.

אז ככה:

א. ראשית, שופטים אינם פוטרים נאשמים באופן אוטומטי וגורף מנוכחות במשפטיהם הפליליים.

ב. קרוב לוודאי שנתניהו עצמו יבקש להיות נוכח בדיונים הרבים שבהם יעידו עדי התביעה החשובים והרבים שממוקדים בו. כלומר, אלו שעדותם עשויה להניח תשתית אפשרית להפללתו.

ג. הוא ירצה להביט בעיניהם. הוא ירצה שהם יחושו לחץ פסיכולוגי (לחץ שהוא מפעיל גם כיום בדרכים שונות. כולל הגילוי המדהים ששוחח עם עד תביעה מרכזי במשפטו: מילצ'ן. קיים חשש שהוא שיבש הליכי משפט. מדהים שהדבר לא נחקר). הוא ירצה לדבר עם סנגוריו במהלך הדיונים או לכתוב להם הערות כאלה ואחרות.

ד. אך גם אם השופטים יפטרו אותו מהתייצבות בחלק מהדיונים, ברור לכולנו שעליו להשקיע שעות רבות בתום דיוני ההוכחות כדי לשוחח עם סנגוריו וכן כדי לקרוא את תוכן הפרוטוקולים שמתעדים את העדויות. יותר מזה: הוא יהיה חייב לשבת עימם ולסייע בעדם במשך שעות להתכונן לקראת החקירות הנגדיות של העדים הבאים.

ה. לא ניתן לנהל כך מדינה. פשוט לא ניתן.

ו. חמור מכך: נתניהו מקבל שוב ושוב הכרעות בנושאים קיומיים על סמך האינטרס הפרטי, הפוליטי והמשפטי שלו, ולא על סמך שיקולי אינטרס הציבור.

לכן הצביע בעד הצעת החוק למניעת כהונת ר"מ תחת כתב אישום ב-2008.

לכן אף אמר שראש ממשלה תחת חקירות (חשוד. לא נאשם) איבד את המנדט הציבורי והמוסרי, מאחר שקיים חשש רציני שישקול שיקולי הישרדות אישיים ולא שיקולים לאומיים.

גם אם השופטים יפטרו אותו מהתייצבות בחלק מהדיונים, ברור לכולנו שעליו להשקיע שעות רבות בתום דיוני ההוכחות כדי לשוחח עם סנגוריו וכן כדי לקרוא את תוכן הפרוטוקולים שמתעדים את העדויות

אי אפשר. פשוט אי אפשר שראש ממשלה יכהן גם כנאשם במשרה מלאה. שלא לדבר על החלטתו להטיל אימה על התביעה הכללית, למנוע מינויים בכירים בשירות הציבורי, להפר את התחייבותו לבג"צ לחתום על הסדר ניגוד עניינים, לשלוח נציגות צייתניות כמו מירי רגב ואסנת מארק לוועדה למינוי שופטים, למנות מבקר מדינה שהוא יס מן, ולעשות כל שניתן כדי לסרס את הכנסת, להפחיד את מערכת המשפט, לעקר את הפרקליטות מכוחה, לרדוף את החלקים בתקשורת שאינם סוגדים לו, ולהפוך את מדינת ישראל למדינה בלתי דמוקרטית בתהליך זוחל של ארדואניזציה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בני גנץ אינו חריג לאכזבה מרמטכ"ל לשעבר. מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית שלושה עשר רמטכ"לים לשעבר, ומכולם היו ציפיות רבות. רק שניים בלבד (יצחק רבין ואהוד ברק) הפכו לראשי ממשלה (השני עם הכהונה הקצרה ביותר של ראש ממשלה נבחר בישראל). רמטכ"לים אחרים לא היו סיפורים של הצלחה בולטת בפוליטיקה הישראלית וחלקם היו לסיפורי כישלון פוליטי.

בדומה, מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית כעשרים ושמונה אלופים בצבא. אריאל שרון היה לראש ממשלה ושניים – עזר וויצמן וחיים הרצוג, היו לנשיאי מדינה. לרשימה ניתן לצרף את יגאל אלון שהיה לראש ממשלה בפועל לתשעה עשר ימים בלבד.

גנץ אינו חריג לאכזבה מרמטכ"ל לשעבר. מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית 13 רמטכ"לים לשעבר, ומכולם היו ציפיות רבות. רק שניים (רבין וברק) הפכו לרה"מ (השני עם הכהונה הקצרה ביותר רה"מ נבחר בישראל)

בדומה, מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית כעשרים ושמונה אלופים בצבא. אריאל שרון היה לראש ממשלה ושניים – עזר וויצמן וחיים הרצוג, היו לנשיאי מדינה. לרשימה ניתן לצרף את יגאל אלון שהיה לראש ממשלה בפועל לתשעה עשר ימים בלבד.

בסך הכל – רק בחמישית מן המקרים של כניסת קצינים בדרגות אלוף ומעלה ניתן לזקוף הצלחה פוליטית לגנרלים בצבא. כולם פרט לאחת, ארנה ברביבאי, היו גברים, עובדה שהשפיעה גם היא על צביונה של הפוליטיקה הישראלית ובה תת ייצוג בולט לנשים. זה בוודאי נמוך בהרבה מרף הציפיות או מן האשליה הרווחת כאילו אנשי צבא בכירים יהיו לאנשי מדינה ופוליטיקה מובילים. הנחת כזב, האלילים הכזיבו, לרוב.

רוב ראשי ממשלות ישראל היו ברובם חסרי כל ניסיון צבאי משמעותי בדרגות בכירות או חסרי ניסיון צבאי כלשהו. כמה מן המוצלחים שבהם לא שירתו כלל בצבא.

במיוחד ככל שגדלה הקיטוביות הפוליטית בישראל, כך מתקיימת הציפייה כי רמטכ״ל כדוגמת גנץ יושיע את הפוליטיקה הישראלית מקיפאונה ויגאל אותה מבעיותיה הקשות. במסגרת זו אף נשמעו לאחרונה ציפיות לכניסתם של הרמטכ"ל הקודם אייזנקוט והנוכחי – כוכבי, ללבה הרותחת של החיים המפלגתיים.

הפוליטיקאים חוששים מאנשי צבא, לשווא. לכן כבר ב-2007, בעת ממשלת אולמרט, תוקן החוק והוא מחייב תקופת צינון משפטית של שלוש שנים, שמונעת מאישי צבא בכירים בדרגות אלוף או רב אלוף להיכנס מיידית לפוליטיקה לפני תום שלוש שנים מסיום שירותם הצבאי. מצד אחד, יש בתקופת צינון זו הגיון דמוקרטי של שלטון חוק אזרחי וצמצום הכדאיות של אישים צבאיים בכירים לעסוק בפוליטיקה מפלגתית עוד בתקופת כהונתם הצבאית. מצד אחר, אין למניעה החוקית הזו הרבה תכנים. היא באה להגן על פוליטיקאים מכהנים ולא על דמוקרטיה.  

רק לחמישית מהקצינים בדרגות אלוף ומעלה שנכנסו לפוליטיקה ניתן לזקוף הצלחה פוליטית. כולם פרט לאחת, ארנה ברביבאי, היו גברים, מה שהשפיע על צביון הפוליטיקה הישראלית ותת הייצוג הבולט בה לנשים

הציפייה מאישי צבא להיות פוליטיקאים טובים היא חסרת בסיס, לרוב. בארץ ובעולם גנרלים אינם נוטים להיות סיפור הצלחה פוליטי כביר. הסיבה אינה אישית אלא עמוקה יותר. הסיבה היא שיטתית. המקצוע הצבאי שונה במובנים רבים מן המקצוע הפוליטי. איש הצבא התחנך להביא לביטוי מיטבי מסגרת ממושמעת והיררכיה פיקודית, שבה הבסיס להובלת אנשים מעוגן בפקודות והוראות ברורות. פוליטיקה היא אמנות הפעלת הכוח הציבורי במסגרת תחרות נוקשה על הקצאות משאבים.

איש הצבא מתחנך להטעות את האויב. הפוליטיקה מבוססת לצערנו על הטעיית היריב הפוליטי. המקצוע הצבאי מבוסס על חשאיות, בפוליטיקה על ניצול הפומביות. הרטוריקה הצבאית מבוססת על חדות ובהירות תוך הפגנת נחישות. הרטוריקה הפוליטית מבוססת על השגת פופולריות. החזון הצבאי הוא המשך התכליות המדיניות באמצעים אחרים. החזון הפוליטי הוא ניצול העוצמה הצבאית להישגים מדיניים ואישיים.

אמנם המקצוע הצבאי רחוק מלהיות תמים. רמטכ"לים חייבים לעבוד מול ולעומת דרגים מדיניים אך בכך הם רוכשים רק ניסיון מסוים ולא ידע פוליטי הדרוש להנהגה מדינית. רשימת ההבדלים עוד ארוכה, אך לב העניין הוא כי ניתן ללמד פיקוד וניהול אך לא ניתן ללמד באופן נרכש כריזמה פוליטית. עכשיו – בשיא הקיטוביות ושפל המצב של החיים הציבוריים בישראל, אנו עלולים להילכד שוב במלכודת הפתאים של צפיות לגנרל שיגיע ויושיע. זאת במקום בדק בית יסודי של כשלי החיים האזרחיים בישראל.

פרופסור גד ברזילי הוא מומחה למשפט, חברה וממשל, פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים. (צילום: פוטו נגבה).