ההטרלה האחרונה של גדעון לוי מתייחסת לתלונות הורים ומחנכים בישראל על הנזקים שגרמו וגורמים הסגרים לילדים בישראל. אני אומר "הטרלה", כי בשלב הזה אני כבר לא מאמין ללוי, שהוא באמת אומר מהמיית ליבו:

"קשה לכם עם הילדים בבית? תסתמו, יש כיבוש בגדה וברצועה יש מצור מתמשך".

אגב, זה לא שקר – הכיבוש והמצור נמשכים. אמת: רוב הציבור הישראלי התרגל להתעלם מקיומן של שתי הקולוניות, ממשטר המחסומים, מהמשברים ההומניטריים, מההרוגים והנכים – ממשטר האפרטהייד דה-פקטו. זה רע מאוד. אבל יש אי צדק גם בתוך ישראל, יש משבר אמיתי בישראל, ו"תשתקו לפחות אתם לא פלסטינים בעזה" זאת תשובה גרועה מאוד – גם מוסרית וגם מעשית. מעשית, כי כל תזוזה היום תלויה בדבר אחד: חילופי שלטון בירושלים. המיליונר המתבצר בבלפור מחזיק את המפתחות לכל שינוי. אין מנוס מכך.

אמת: רוב הציבור הישראלי התרגל להתעלם מקיום שתי הקולוניות, ממשטר המחסומים, מהמשברים ההומניטריים, מההרוגים והנכים – ממשטר האפרטהייד דה-פקטו. זה רע מאוד. אבל יש אי צדק גם בתוך ישראל

אני אומר "הטרלה", מפני שאני מתקשה להאמין שלוי חושב שהטיעון מחזיק מים; הוא הכליל את כל המשפחות הישראלית כ"טורטלים", כאילו היינו הבורגנים מהמעמד הבינוני-גבוה החדש, שנהנה מהמשטר הכלכלי של שני העשורים האחרונים – ושיוצרי "ארץ נהדרת" גילמו במשפחת טורטל הנלעגת. לבטח, הוא יודע שהם לא מייצגים את הרוב.

אז למה הוא כן מתכוון? בספטמבר האחרון השתמש לוי באונס הקבוצתי והזעזוע הציבורי בעקבותיו לאותו מסגור: המצוקות שלכם, הישראלים, לא נחשבות. המלחמה שאסרתם על תקיפות מיניות? מוסר כפול.

תנוח דעתכם: הוא לא מאמין בכך, לדעתי. אבל אחרי 30 שנה שבהן הוא מביא את עוולות הכיבוש, חלק או רוב הציבור מתעלם או מתנכר, וחלק לא קטן עונה לו ב"אבל מה עם הפיגועים, מה עם עוולות חברתיות בתוך ישראל, לא אכפת לך?" – הוא קיבל על עצמו את התפקיד התיאטרוני של "העיתונאי שאכפת לו רק מהכיבוש וליבו גס במצוקתם של יהודי ישראל". אולי יש לו אפילו מוסר כליות בעניין, אבל עבודה זו עבודה.

אז איך זה קרה?

גדעון לוי פיתח לעצמו לפני כשלושה עשורים מעמד של "כתב הכיבוש". ההוא, שלצד עמירה הס (שבעברה חיה ברצועת עזה שנים ארוכות) מביא את עוולות הכיבוש בצורת סיפורים אישיים, לא רק מספרים יבשים בדו"ח השנתי של "בצלם". תזכרו את "בצלם", עוד נחזור אליו. הוא פרסם את הרפורטז'ות הארוכות במדור שבועי בעיתון "הארץ". בגלל המדור הקבוע קנה לעצמו מעמד ייחודי, ועיתון הארץ קיבל על עצמו מרצון את המיתוג "העיתון של השמאלנים" – גם אם זה לא היה מדוייק אף פעם.

הבעיה היא שהכיבוש התארך הרבה מעבר למה שהאמנו, ואז גם נשכח מלב (ברובו), ולוי נשאר ב"ביזנס" הזה הרבה זמן. יותר מדי זמן.

כתבות הכיבוש הפכו לפורנוגרפיית כיבוש. עוד סיפור ועוד תיאור, עוד התפלשות בפרטי הזוועה והאומללות –  וישאל הקורא את עצמו "רגע, אבל לאיפה כל זה מוביל? מה המטרה"? ומפורנוגרפיה – לבידור.

לפני עשור גיליתי שגדעון לוי מוזמן למין אירועי תרבות, גם בהתנחלויות, שבהם הוא מגלם את תפקיד גדעון לוי, השמאלני שמסקר את הכיבוש ואוהב את הערבים במקום את היהודים. ארגז העגבניות מוכן מראש, הוא אומר את שלו, נציג הצד השני אומר את שלו, המנחה אולי "מרגיע את הרוחות" שמתלהטות לפי המקובל, ומסכם בסוף. המשתתפים באים על שכרם, ועוברים לאירוע הבא.

לפני עשור גיליתי שגדעון לוי מוזמן למין אירועי תרבות, גם בהתנחלויות, שבהם הוא מגלם את תפקיד גדעון לוי, השמאלני שמסקר את הכיבוש ואוהב את הערבים במקום את היהודים

מסקנה? שינוי? הצחקתם אותם. אני לא מדבר דווקא על התשלום על האירוע הבודד; גם אם לוי השתתף באירועים האלה בחינם, השורה התחתונה היא שהוא ביצר את מעמדו, ובסופו של דבר יש לו מקום של כבוד בפאנלים טלוויזיוניים.

שנים ארוכות נמנעתי מלומר זאת, נמנעתי מלבקר את גדעון לוי, גם בגלל ההערכה לפועלו העיתונאי (וקצת בגלל אופיו הלבבי). אבל הוא התמסד לתוך הסטטוס קוו. הוא לא השמאלני היחיד שמתנגד לכיבוש בקולניות, אבל גם התמסד לתוך המצב הקיים.

האיש כנראה לא מודע לכך, או לפחות בעבר לא היה מודע לכך שהוא ממלא תפקיד בתחזוקת המשטר. לכן, השלב הנוכחי, שבו החל לוי לתמוך בגלוי בראש הממשלה הזמני-קבוע לא מפתיע, אלא עקבי עם ההתפתחות הזאת. סיבת הקיום של לוי היא המשטר הקיים: כיבוש, התנחלות זוחלת, הון-שלטון, אי-שיוויון, תיאוקרטיה. כל שינוי יערער את מעמדו.

במאי 2016 הודיע ארגון "בצלם" שהוא מפסיק לשתף פעולה עם חקירות הצבא בשטחים ולא רק בגלל התוצאות הדלות בשטח (כמו אחוז מזערי של כתבי אישום). צה"ל הודה שהוא קורא את הדו"חות של "בצלם" ומסיק מסקנות. הכיבוש מתייעל. בשנים האחרונות יש גם סימנים לכך שארגוני זכויות אדם וגופים הומניטריים הפכו לעוד כלי בידי המנגנון שמשמר את המצב הקיים, גם אם ביומיום מקללים ותוקפים את הפעילים והמתנדבים. חלקם בוחנים מחדש את דרכם. גדעון לוי לא הגיע למסקנה הזאת. הוא ממשיך באותה דרך.

לגדעון לוי יש נרטיב שלם שמתרץ את ההתמסדות:

״המועמדים לראשות ממשלה מהשמאל הציוני בטחוניסטים ובוחרים בהרפתקאות צבאיות עתירות פלסטינים מתים״.

האיש כנראה לא מודע לכך, או לפחות בעבר לא היה מודע לכך שהוא ממלא תפקיד בתחזוקת המשטר. לכן, השלב הנוכחי, שבו החל לוי לתמוך בגלוי בראש הממשלה הזמני-קבוע לא מפתיע

‏זה היה קל במיוחד עם בני גנץ, שהגדיר עצמו ״מרכז ימין״. שקמפיין הבחירות שלו באפריל 2019 הציג בגאווה את הרוגי צוק איתן. הנרטיב של לוי נשען גם על הטענה ״נתניהו שמרן ולכן נמנע ממבצעים בשטחים״; טענה שמתה בקיץ 2014 עם ״צוק איתן״ ו-551 קטינים הרוגים. יותר נכון, היתה צריכה למות. לצערי הפרדיגמה הזאת עדיין חיה וקיימת:

"מה זה משנה אם יחליפו את ביבי, הרי גם (הכנס את שמו של הטוען הנוכחי לכתר) הוא ימני/חבר של טייקונים/מתנחלים".

זה נשמע כמעט-הגיוני.

בשנה האחרונה לוי הוסיף למערך הטענות הרעוע הזה עלה תאנה שמאלי נוסף: חזון המדינה האחת. אבל זה רק עלה תאנה. האפרטהייד דה פקטו בגדה לא יהפוך לאפרטהייד דה-יורה כל כך מהר והדרך משם לאזרחות לכל תושבי הגדה אינה מובטחת כלל; הרצועה מבודלת ומנותקת בכוונה, וחמאס משתף פעולה במסירות. כך שאזרחות לפלסטינים ברצועה לא עומדת בכלל על הפרק.

כבר כתבתי כאן שבנימין נתניהו מזמן אינו סתם ראש ממשלה ציוני-ימני. הוא המוקד של כל המשטר החדש שהתעצב פה. הכיבוש, ההון-שלטון, התיאוקרטיה הזוחלת – לא ייעלמו איתו, אבל כולם יעמדו פתאום בסימן שאלה, אם המשטר הביביסטי יפורק. זאת ‏הסיבה (לדעתי) שגדעון לוי הפך לביביסט: זאת הנישה שלו. המשטר הישראלי כובש ומדכא, לוי מוחה (ומרגיש נורא צודק ומוסרי).

טיבו של משטר שחיתות, פלוטוקרטיה, הוא שהוא משחית עוד ועוד אנשים. לפעמים, גם את המתנגדים לו. מין "אופוזיציית הוד מלכותו", אופוזיציה נאמנה – שאין לה שום יומרה להחליף את השלטון או לשנות את המצב. להגיד "מה זה משנה, כולם בעד הכיבוש", זה כמו להגיד "מה זה משנה, כולם מושחתים". זה לא פיכחון ריאליסטי, זאת לא עמדה של עליונות מוסרית. זה ניהיליזם. זאת השלמה עם המצב.

*   *   *

אחרית דבר: כאמור, האיש לא לבד. בתקשורת ובחוגים נוספים מתרבים הקולות, המתנאים במוסריותם ובהתנכרותם למצב הישראלי הגס והאטום, לאי-צדק, לאלימות, אבל מקפידים תמיד להזכיר כמה הרוב בכנסת ימני, ורוב הציבור ימני, עד כמה אין סיכוי לשום שינוי.

להגיד "מה זה משנה, כולם בעד הכיבוש", זה כמו להגיד "מה זה משנה, כולם מושחתים". זה לא פיכחון ריאליסטי, זאת לא עמדה של עליונות מוסרית. זה ניהיליזם. זאת השלמה עם המצב

הם מציינים שהעמדה המצפונית היא נחלת מעטים והיא בחירה אינדיבידואלית בלבד; הקולקטיביות בכלל והמוטיווציה לפעולה, לעיצוב המציאות – היא מונופול של מחנה אידיאולוגי אחד, שנמשח לשלטון לנצח.

אבל על כל אלה, בפעם אחרת.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

לא פעם הוזמנתי להרצות בפורומים אקדמיים באינדונזיה, אך בהיעדר יחסים דיפלומטיים עמה, הדבר לא צלח. שלטונות אינדונזיה לא מונעים מחברות אינדונזיות פרטיות סחר עם ישראל, וכך אנשי עסקים ישראלים פוקדים את הארכיפלג האינדונזי. אך אין דין פעילות עסקית כדין פעילות אקדמית – במיוחד הרצאה של ישראלי בקמפוס באינדונזיה.

במקרה שלי האתגר גדול במיוחד ודומה להליכה על חבל דק, שכן נושאי מחקרי מכוונים לנושאים פוליטיים פנימיים כמו המערכת הפוליטית האינדונזית, מהמורות בתהליך בניית הדמוקרטיה שם, מדיניות החוץ – השלובה במדיניות הפנים – בדגש על זו המזרח תיכונית, וכן המפגש בין מגמות אסלאמיות מקומיות מתונות לרוחות קיצוניות מהמזרח התיכון.

לא פעם הוזמנתי להרצות בפורומים אקדמיים באינדונזיה, אך בהיעדר יחסים דיפלומטיים עמה, הדבר לא צלח. במקרה שלי האתגר גדול במיוחד ודומה להליכה על חבל דק, שכן נושאי מחקרי מכוונים לנושאים פוליטיים פנימיים

והנה, עידן הקורונה הציע הזדמנות ש"המציאות הנורמלית" לא הובילה אליה. בעקבות מאמר שפרסמתי בבמה מרכזית בסינגפור, שכנתה הקטנה של אינדונזיה, ואשר הצביע על תגובתה המשתהה, הזהירה והעמומה משהו של אינדונזיה בנושא ההסכמים שנחתמו בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות ובחריין,  הוזמנתי באוקטובר האחרון לשמש כדובר ראשון מבין שניים בוובינר (Webinar), שנערך ביוזמת התאחדות הסטודנטים של המחלקה ליחסים בינלאומיים ב–Universitas Islam Indonesia ("האוניברסיטה האסלאמית של אינדונזיה", UII). לזו שורשים עמוקים בהיסטוריה הלאומית של המדינה והיא ממוקמת בעיר ג'וגג'קרטה, שבמרכז האי ג'אווה, הידועה כמרכז למוסדות להשכלה גבוהה. נושא הוובינר, "נרמול היחסים בין מדינות ערביות לבין ישראל; אינטרס פוליטי והסטטוס של פלשתינה", הינו נושא טעון במיוחד, שהרי קשה לנתק את נושא נרמול היחסים, ודאי מנקודת מבט אינדונזית, מהנושא הפלסטיני.

באינדונזיה, כמדינה וכחברה אזרחית, ההזדהות עם מה שמוגדר כמאבק העם הפלסטיני לזכויותיו, רבה מאוד ונוגעת בנימים מרכזיים:

1. האחד, הלאומי, בבחינת מאבק אנטי-קולוניאלי, תפיסה ששורשיה מובילים למאבק אינדונזיה לעצמאות מההולנדים וכן לתנועת המדינות הבלתי מזדהות, שאינדונזיה הייתה בין מחולליה בשנות ה-50.
2. השני, נוגע בעיקרו לרוב המוסלמי הדומיננטי במדינה, והניזון מתחושה חזקה של סולידריות עם כלל האומה האסלאמית. המאבק הפלסטיני נתפס בקרבו גם כמאבקו של העולם המוסלמי.

עיון בהזמנה לכנס ובשאלות המנחות לקראתו הצביעו על האתגר הצפוי בהתבטאות בנושא במרחב האינדונזי. מרחב שהנרטיב הישראלי בסכסוך זר לו, בלשון המעטה. כך למשל, בדף פתיחה לדיון נאמר:

"כעת כאשר אנו רואים נרמול יחסים בין מדינות ערביות וישראל, יהיה מעניין לדון האם זהו שינוי שחל באינטרסים פוליטיים מצד מדינות אלה או שקיימת מזימה [קונספירציה] אחרת מאחורי הנרמול".

למרבה השמחה, המפגש עבר בשלום ובהצלחה. השתדלתי שלא להוביל לפולמוס, שבכל מקרה לא היה מוליך לשום מקום מלבד לסגירת הדלת שנפתחה. עם זאת, מצאתי צורך לומר, בחיוך, כי מה שנתפס על ידם כ"מזימה", כ"הפרה" של קונצנזוס ערבי, הוא בבחינת החלטה של מדינות ערביות עצמאיות, במציאות משתנה. מדינות המונעות אומנם מאינטרסים, אך גם מהבנתן כי הדבר עשוי לסייע לאזור כולו, ואף לקדם דווקא מימוש זכויות הפלסטינים.

המפגש עבר בשלום ובהצלחה. השתדלתי לא להוביל לפולמוס, שלא היה מוליך לדבר מלבד לסגירת הדלת שנפתחה. עם זאת, מצאתי צורך לומר, בחיוך, כי מה שנתפס על ידם כ"מזימה", כ"הפרה" של קונצנזוס ערבי, הוא בבחינת החלטה של מדינות ערביות עצמאיות

אך את עיקר דבריי כיוונתי לשאלה המורכבת, שיש לי בה יתרון מחקרי, והיא יחסי אינדונזיה ישראל – נושא שלא ממש עולה לדיון אקדמי וציבורי עד כה באינדונזיה.

יאמר, אינדונזיה מתנה באופן עקבי יחסים דיפלומטיים עם ישראל במהלך מקדים של כינון מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל. מהטעם הזה, כאמור, התמהמהה בתגובתה להסכמי נרמול היחסים וגילתה זהירות ניסוחית. אולי גם תוך העברת מסר משתמע בצורך שלה להמתין ולראות להיכן יתפתחו הדברים, בעיקר בכל הקשור להשלכות הפנימיות באשר לקידום הנושא הפלסטיני.

במסגרת סוגיה כבדת משקל זו, הצגתי מערכת טעונים המובילה למסקנה שאולי הגיעה העת שאינדונזיה תשקול מחדש את עמדתה. זאת, בין היתר, מהטעם שלתהליך נרמול היחסים עם ישראל שותפות מדינות ערביות סוניות מתונות, כמוה, החולקות עמה תפיסה בדבר קידום סובלנות דתית ומאבק בהקצנה דתית.

ברור גם כי מערכת האינטרסים הכלכלית של אינדונזיה מובילה באופן מובהק למדינות המפרץ הערביות. ובנוסף, כתובנה היסטורית, העיקרון המוביל במדיניות החוץ האינדונזית, שנקבע על ידי האבות המייסדים, בדבר "עצמאות ואקטיביזם" (bebas dan aktif) מכיל בתוכו גם הכרה בצורך להתאים מדיניות חוץ למציאות משתנה.

למערכת השיקולים מתווסף גם עניינה של אינדונזיה במעורבות בזירה המזרח-תיכונית כשחקנית פעילה בתהליכי פתרון סכסוכים ובניית שלום, גם כמענה לאיום של גלישת קיצוניות מהמזרח התיכון לתחומה היא.

אומנם קשה עתה קשה לצפות לתזוזה כלשהי בעמדה האינדונזית בנושא כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, בהיעדר התקדמות ממשית לפתרון הסכסוך  הישראלי פלסטיני, לרבות הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. עם זאת, יש עניין במציאות הנוכחית להפיק את המרב מפעילות במרחב קשרי "אנשים  לאנשים" (people-to-people), בין ישראל לאינדונזיה, בדיוק כפי שנעשה בוובינר שבו השתתפתי.

למערכת השיקולים מתווסף גם עניינה של אינדונזיה במעורבות בזירה המזרח-תיכונית כשחקנית פעילה בתהליכי פתרון סכסוכים ובניית שלום, גם כמענה לאיום של גלישת קיצוניות מהמזרח התיכון לתחומה היא

וברמה האישית, מפגש הוובינר היווה חוויה מיוחדת משני טעמים עיקריים.  ראשית, לשוב לאחר למעלה משני עשורים לעיר המופלאה ג'וגג'קרטה –  גם אם הפעם, בשונה מהעבר, מדובר במסע וירטואלי בלבד. ג'וגג'קרטה משמשת לב לתרבות הג'אוונית, המקרינה על כל הארכיפלג האינדונזי. למעשה, העיר היא גם עיר מלכותית, שכן בתוך שטחה משתרעת הסולטנות רבת השנים של ג'וגג'קרטה ובמרכזה ארמון הסולטן; לא כאתר היסטורי אלא כמציאות חיה.

והטעם השני – היחשפות נוספת, והפעם ייחודית משהו, למעגלי  משכילים צעירים אינדונזים, המובילים בארצם רעיונות מתקדמים כמו סובלנות, פלורליזם, דמוקרטיה, שוויון מגדרי, דיאלוג בין דתי ופתרון סכסוכים בדרכי שלום. כך מפגש וובינר זה היווה עבורי עוד ציון דרך בניסיון לתרום במשהו לבנית גשרים לעולם שבעיקרו זר לנו ושאנו, במידה רבה בשל זרות הנרטיב שלנו בסכסוך באזורנו, נתפסים בו במושגים שליליים.

מהטעם הזה הזדרזתי עתה לצרף חוקר אינדונזי למחקר עליו אני שוקד. חרף המרחק, במובן הרחב של המושג, כדאי לנסות וליצור שיח עם מעגלי משכילים במדינה זו, המהווה בית לאוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם. שיח העשוי אולי לתרום לטווח הרחוק יותר לקירוב בין עמים ואולי אף לקידום אווירת פיוס באזורנו.

ד"ר גיורא אלירז הינו עמית נלווה במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, ובמכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה.

מגילת אסתר היא סיפור-חצר. בכל סיפור החצר הזה כפשוטו, מתחילתו ועד סופו, אין ביטוי רוחני אחד, שלא לומר ביטוי דתי. אל תחפשו במגילה את שם אלוהים כי לא תמצאו. התכנים ארציים וכמובן בעייתיים (בלשון המעטה):

• ההתחלה: משתה שיכורים, זלילה וסביאה שנמשך כחצי שנה!
• תככי חצר. זימה. איסוף נערות בתולות מכל הממלכה לשימושו-בחירתו של המלך.
• פקודה מלכותית להשמיד, להרוג ולאבד את רוב יהודי העולם (השראה ל"פתרון הסופי"?).
• התגובה היהודית בגיבוי מלכותי "לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם" מפני הצרים אותם (מידתית? בלתי-נמנעת?).

מגילת אסתר היא סיפור-חצר. בכל סיפור החצר הזה כפשוטו, מתחילתו ועד סופו, אין ביטוי רוחני אחד, שלא לומר ביטוי דתי. אל תחפשו את שם אלוהים כי לא תמצאו. התכנים ארציים וכמובן בעייתיים, בלשון המעטה

אנו קוראים במגילה:

"קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".

אולם חז"ל במסכת מגילה (ז ע"א) מעידים שהיו בתחילה קשיים בקבלת המגילה כספר קודש לקריאה בציבור ובהתקבלותו של החג, שצוין בתחילה רק בשושן הבירה. הם מתארים מעין ויכוח בין אסתר המלכה לחכמים:

"אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה: קׅנְאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס…".

הוויכוח בין אסתר לחכמים ממשיך, ובמהלכו אף מעוררים האמוראים אפשרות שמגילת אסתר אינה מכתבי הקודש. סוף דבר נקבעת עמדת חכמים ברוח דברי הפסוקים במגילה על קביעתם של ימי הפורים וקדושתה של המגילה.

כמובן שהדיון בגמרא הוא תיאורטי, ואולי בא לדחות דברי ביקורת על החג ועל תוכן המגילה שכן בימיהם של החכמים הנזכרים ודורות רבים לפניהם, חגג עם ישראל בכל קהילותיו ותפוצותיו את ימי הפורים. הם נחגגו בקריאת המגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים וחשיבותם הלכה והעצימה.

עד כמה התחזקה חשיבותם של ימֵי הַפּוּרִים?

פורים כתיקון למעמד קבלת התורה בסיני

למדנו במסכת שבת (פח ע"א):

"וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות יט, יז) – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב; ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור [חזרו] קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כז) – קיימו מה שקיבלו כבר".

לפי גישת חז"ל היה פגם בקבלת התורה בהר סיני בכך שהיא נכפתה על העם שלא בחר בה מרצונו החופשי. קבלת ימי הפורים על-ידי היהודים שניצלו במלכות אחשוורוש בימי מרדכי ואסתר היא גם קבלה מחודשת מרצון של התורה ומהווה מעין תיקון למעמד קבלתה בסיני.

לגישת חז"ל היה פגם בכך שהתורה בהר סיני נכפתה על העם, שלא בחר בה מרצונו החופשי. קבלת ימי הפורים על-ידי היהודים היא גם קבלה מחודשת מרצון של התורה ומהווה מעין תיקון למעמד קבלתה בהר סיני

טענה זו חוזרת ומדגישה שהבסיס לחג הפורים, מקור עוצמתו הוא התקבלותו על ידי העם ולא עמדתם הערכית או רצונם של חכמי ישראל.

קריאת המגילה כמצווה שווה למצוות התורה

מכאן ואילך עומדת מצוות המגילה, שהיא מצווה מדרבנן, בשורה אחת עם מצוות התורה כפי שכתב המחבר (בעקבות בעל הטורים) בשולחן ערוך תרפ"ז סימן ב':

מְבַטְּלִים תַּלְמוּד תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכֻּלָּם נִדְחִים מִפְּנֵי מִקְרָא מְגִלָּה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנִּדְחָה מִקְרָא מְגִלָּה מִפָּנָיו חוּץ מִמֵּת מִצְוָה שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִים…

הרמ"א בהגהותיו אמנם מסייג שמדובר רק בעת שיש מספיק זמן לקיים את שתי המצוות, ורק אז מקדימים את מצוות קריאת מגילה,

"אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן אֵין שׁוּם מִצְוָה דְּאוֹרַיְתָא נִדְחֵית מִפְּנֵי מִקְרָא מְגִלָּה…".

ניסוחים אלה מעצימים את חשיבותה של המגילה ומבטאים את המשקל הרב שהעניקו לה לא רק חכמים אלא הציבור הרחב בכללו.

אז מה ניתן ללמוד מחג שבמרכזו סיפור די בעייתי מבחינה רוחנית ודתית ועם ישראל לדורותיו מחשיב אותו עד כדי תפיסתו כתיקון לקלקול של קבלת התורה בסיני והשוואתו למצוות התורה?

מצוות ימי הפורים חוזרות ומדגישות את העובדה התרבותית וההיסטורית שבמוקד ההוויה היהודית עומדים המעשים, המצוות ואלה הם תוצאה של רצון העם לדורותיו ומסורתו. האמונה, הרעיונות הרוחניים והדתיים חשובים אך אינם היסוד. הללו מולבשים בדיעבד על הפרקטיקה המקובלת והנהוגה בציבור.  בדרשות רבות מספור מנסים להסביר כך טקסט בעייתי, גם כזה שחף מרוחניות ודתיות.

אין בכוחן של השאלות הגדולות על התוכן של המגילה והאתגר שהיא מעמידה לערכים חשובים שרובנו דוגלים בהם, כדי לשנות הוויה תרבותית מושרשת של חגיגת הפורים.

במוקד ההוויה היהודית עומדים המעשים, המצוות ואלה הם תוצאה של רצון העם לדורותיו ומסורתו. האמונה, הרעיונות הרוחניים והדתיים חשובים, אך אינם היסוד. הללו מולבשים בדיעבד על הפרקטיקה המקובלת והנהוגה בציבור

ברמה העיונית נפתח לנו פתח להמשיך את המדרשים והפירושים הרבים הרחק מהכתוב בפשט הפסוקים. אין צורך לקלקל את השמחה ולהחריב את המסיבה. ברמה המעשית, עובדת היות

הַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר קובעת בסופו של דבר שימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.

פורים שמח!

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.