ההטרלה האחרונה של גדעון לוי מתייחסת לתלונות הורים ומחנכים בישראל על הנזקים שגרמו וגורמים הסגרים לילדים בישראל. אני אומר "הטרלה", כי בשלב הזה אני כבר לא מאמין ללוי, שהוא באמת אומר מהמיית ליבו:

"קשה לכם עם הילדים בבית? תסתמו, יש כיבוש בגדה וברצועה יש מצור מתמשך".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אגב, זה לא שקר – הכיבוש והמצור נמשכים. אמת: רוב הציבור הישראלי התרגל להתעלם מקיומן של שתי הקולוניות, ממשטר המחסומים, מהמשברים ההומניטריים, מההרוגים והנכים – ממשטר האפרטהייד דה-פקטו. זה רע מאוד. אבל יש אי צדק גם בתוך ישראל, יש משבר אמיתי בישראל, ו"תשתקו לפחות אתם לא פלסטינים בעזה" זאת תשובה גרועה מאוד – גם מוסרית וגם מעשית. מעשית, כי כל תזוזה היום תלויה בדבר אחד: חילופי שלטון בירושלים. המיליונר המתבצר בבלפור מחזיק את המפתחות לכל שינוי. אין מנוס מכך.

אמת: רוב הציבור הישראלי התרגל להתעלם מקיום שתי הקולוניות, ממשטר המחסומים, מהמשברים ההומניטריים, מההרוגים והנכים – ממשטר האפרטהייד דה-פקטו. זה רע מאוד. אבל יש אי צדק גם בתוך ישראל

אני אומר "הטרלה", מפני שאני מתקשה להאמין שלוי חושב שהטיעון מחזיק מים; הוא הכליל את כל המשפחות הישראלית כ"טורטלים", כאילו היינו הבורגנים מהמעמד הבינוני-גבוה החדש, שנהנה מהמשטר הכלכלי של שני העשורים האחרונים – ושיוצרי "ארץ נהדרת" גילמו במשפחת טורטל הנלעגת. לבטח, הוא יודע שהם לא מייצגים את הרוב.

אז למה הוא כן מתכוון? בספטמבר האחרון השתמש לוי באונס הקבוצתי והזעזוע הציבורי בעקבותיו לאותו מסגור: המצוקות שלכם, הישראלים, לא נחשבות. המלחמה שאסרתם על תקיפות מיניות? מוסר כפול.

תנוח דעתכם: הוא לא מאמין בכך, לדעתי. אבל אחרי 30 שנה שבהן הוא מביא את עוולות הכיבוש, חלק או רוב הציבור מתעלם או מתנכר, וחלק לא קטן עונה לו ב"אבל מה עם הפיגועים, מה עם עוולות חברתיות בתוך ישראל, לא אכפת לך?" – הוא קיבל על עצמו את התפקיד התיאטרוני של "העיתונאי שאכפת לו רק מהכיבוש וליבו גס במצוקתם של יהודי ישראל". אולי יש לו אפילו מוסר כליות בעניין, אבל עבודה זו עבודה.

אז איך זה קרה?

גדעון לוי פיתח לעצמו לפני כשלושה עשורים מעמד של "כתב הכיבוש". ההוא, שלצד עמירה הס (שבעברה חיה ברצועת עזה שנים ארוכות) מביא את עוולות הכיבוש בצורת סיפורים אישיים, לא רק מספרים יבשים בדו"ח השנתי של "בצלם". תזכרו את "בצלם", עוד נחזור אליו. הוא פרסם את הרפורטז'ות הארוכות במדור שבועי בעיתון "הארץ". בגלל המדור הקבוע קנה לעצמו מעמד ייחודי, ועיתון הארץ קיבל על עצמו מרצון את המיתוג "העיתון של השמאלנים" – גם אם זה לא היה מדוייק אף פעם.

הבעיה היא שהכיבוש התארך הרבה מעבר למה שהאמנו, ואז גם נשכח מלב (ברובו), ולוי נשאר ב"ביזנס" הזה הרבה זמן. יותר מדי זמן.

כתבות הכיבוש הפכו לפורנוגרפיית כיבוש. עוד סיפור ועוד תיאור, עוד התפלשות בפרטי הזוועה והאומללות –  וישאל הקורא את עצמו "רגע, אבל לאיפה כל זה מוביל? מה המטרה"? ומפורנוגרפיה – לבידור.

לפני עשור גיליתי שגדעון לוי מוזמן למין אירועי תרבות, גם בהתנחלויות, שבהם הוא מגלם את תפקיד גדעון לוי, השמאלני שמסקר את הכיבוש ואוהב את הערבים במקום את היהודים. ארגז העגבניות מוכן מראש, הוא אומר את שלו, נציג הצד השני אומר את שלו, המנחה אולי "מרגיע את הרוחות" שמתלהטות לפי המקובל, ומסכם בסוף. המשתתפים באים על שכרם, ועוברים לאירוע הבא.

לפני עשור גיליתי שגדעון לוי מוזמן למין אירועי תרבות, גם בהתנחלויות, שבהם הוא מגלם את תפקיד גדעון לוי, השמאלני שמסקר את הכיבוש ואוהב את הערבים במקום את היהודים

מסקנה? שינוי? הצחקתם אותם. אני לא מדבר דווקא על התשלום על האירוע הבודד; גם אם לוי השתתף באירועים האלה בחינם, השורה התחתונה היא שהוא ביצר את מעמדו, ובסופו של דבר יש לו מקום של כבוד בפאנלים טלוויזיוניים.

שנים ארוכות נמנעתי מלומר זאת, נמנעתי מלבקר את גדעון לוי, גם בגלל ההערכה לפועלו העיתונאי (וקצת בגלל אופיו הלבבי). אבל הוא התמסד לתוך הסטטוס קוו. הוא לא השמאלני היחיד שמתנגד לכיבוש בקולניות, אבל גם התמסד לתוך המצב הקיים.

האיש כנראה לא מודע לכך, או לפחות בעבר לא היה מודע לכך שהוא ממלא תפקיד בתחזוקת המשטר. לכן, השלב הנוכחי, שבו החל לוי לתמוך בגלוי בראש הממשלה הזמני-קבוע לא מפתיע, אלא עקבי עם ההתפתחות הזאת. סיבת הקיום של לוי היא המשטר הקיים: כיבוש, התנחלות זוחלת, הון-שלטון, אי-שיוויון, תיאוקרטיה. כל שינוי יערער את מעמדו.

במאי 2016 הודיע ארגון "בצלם" שהוא מפסיק לשתף פעולה עם חקירות הצבא בשטחים ולא רק בגלל התוצאות הדלות בשטח (כמו אחוז מזערי של כתבי אישום). צה"ל הודה שהוא קורא את הדו"חות של "בצלם" ומסיק מסקנות. הכיבוש מתייעל. בשנים האחרונות יש גם סימנים לכך שארגוני זכויות אדם וגופים הומניטריים הפכו לעוד כלי בידי המנגנון שמשמר את המצב הקיים, גם אם ביומיום מקללים ותוקפים את הפעילים והמתנדבים. חלקם בוחנים מחדש את דרכם. גדעון לוי לא הגיע למסקנה הזאת. הוא ממשיך באותה דרך.

לגדעון לוי יש נרטיב שלם שמתרץ את ההתמסדות:

"המועמדים לראשות ממשלה מהשמאל הציוני בטחוניסטים ובוחרים בהרפתקאות צבאיות עתירות פלסטינים מתים".

האיש כנראה לא מודע לכך, או לפחות בעבר לא היה מודע לכך שהוא ממלא תפקיד בתחזוקת המשטר. לכן, השלב הנוכחי, שבו החל לוי לתמוך בגלוי בראש הממשלה הזמני-קבוע לא מפתיע

‏זה היה קל במיוחד עם בני גנץ, שהגדיר עצמו "מרכז ימין". שקמפיין הבחירות שלו באפריל 2019 הציג בגאווה את הרוגי צוק איתן. הנרטיב של לוי נשען גם על הטענה "נתניהו שמרן ולכן נמנע ממבצעים בשטחים"; טענה שמתה בקיץ 2014 עם "צוק איתן" ו-551 קטינים הרוגים. יותר נכון, היתה צריכה למות. לצערי הפרדיגמה הזאת עדיין חיה וקיימת:

"מה זה משנה אם יחליפו את ביבי, הרי גם (הכנס את שמו של הטוען הנוכחי לכתר) הוא ימני/חבר של טייקונים/מתנחלים".

זה נשמע כמעט-הגיוני.

בשנה האחרונה לוי הוסיף למערך הטענות הרעוע הזה עלה תאנה שמאלי נוסף: חזון המדינה האחת. אבל זה רק עלה תאנה. האפרטהייד דה פקטו בגדה לא יהפוך לאפרטהייד דה-יורה כל כך מהר והדרך משם לאזרחות לכל תושבי הגדה אינה מובטחת כלל; הרצועה מבודלת ומנותקת בכוונה, וחמאס משתף פעולה במסירות. כך שאזרחות לפלסטינים ברצועה לא עומדת בכלל על הפרק.

כבר כתבתי כאן שבנימין נתניהו מזמן אינו סתם ראש ממשלה ציוני-ימני. הוא המוקד של כל המשטר החדש שהתעצב פה. הכיבוש, ההון-שלטון, התיאוקרטיה הזוחלת – לא ייעלמו איתו, אבל כולם יעמדו פתאום בסימן שאלה, אם המשטר הביביסטי יפורק. זאת ‏הסיבה (לדעתי) שגדעון לוי הפך לביביסט: זאת הנישה שלו. המשטר הישראלי כובש ומדכא, לוי מוחה (ומרגיש נורא צודק ומוסרי).

טיבו של משטר שחיתות, פלוטוקרטיה, הוא שהוא משחית עוד ועוד אנשים. לפעמים, גם את המתנגדים לו. מין "אופוזיציית הוד מלכותו", אופוזיציה נאמנה – שאין לה שום יומרה להחליף את השלטון או לשנות את המצב. להגיד "מה זה משנה, כולם בעד הכיבוש", זה כמו להגיד "מה זה משנה, כולם מושחתים". זה לא פיכחון ריאליסטי, זאת לא עמדה של עליונות מוסרית. זה ניהיליזם. זאת השלמה עם המצב.

*   *   *

אחרית דבר: כאמור, האיש לא לבד. בתקשורת ובחוגים נוספים מתרבים הקולות, המתנאים במוסריותם ובהתנכרותם למצב הישראלי הגס והאטום, לאי-צדק, לאלימות, אבל מקפידים תמיד להזכיר כמה הרוב בכנסת ימני, ורוב הציבור ימני, עד כמה אין סיכוי לשום שינוי.

להגיד "מה זה משנה, כולם בעד הכיבוש", זה כמו להגיד "מה זה משנה, כולם מושחתים". זה לא פיכחון ריאליסטי, זאת לא עמדה של עליונות מוסרית. זה ניהיליזם. זאת השלמה עם המצב

הם מציינים שהעמדה המצפונית היא נחלת מעטים והיא בחירה אינדיבידואלית בלבד; הקולקטיביות בכלל והמוטיווציה לפעולה, לעיצוב המציאות – היא מונופול של מחנה אידיאולוגי אחד, שנמשח לשלטון לנצח.

אבל על כל אלה, בפעם אחרת.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.