מה לא נכתב על שטיסל? הסדרה המצוינת שכתבו יהונתן אינדורסקי ואורי אלון ועלתה ב"יס". המשחק המעולה, התסריט, הבימוי, האווירה. הסדרה זכתה לסופרלטיבים רבים בישראל ובעולם. היא מאפשרת הצצה לעולמם המסוגר של החרדים ומעוררת אמפתיה והבנה שמדובר בבני אדם. קרה המקרה, שהעונה השלישית של שטיסל עלתה לשידור בישראל דווקא בימי הקורונה. ימים של שנאה וזעם ציבורי הולך וגובר כלפי האוכלוסייה החרדית. נשאלת השאלה, האם כפי שאנו נפתחים אל הדמויות בשטיסל, אנו מסוגלים כחברה להכיל ולקבל את החרדים גם בחיי היום יום, במציאות.

העונה ה-3 של שטיסל עלתה לשידור בישראל בימי הקורונה. ימי שנאה וזעם ציבורי גובר כלפי הציבור החרדי. האם כפי שאנו נפתחים אל הדמויות בשטיסל, אנו מסוגלים כחברה להכיל ולקבל את החרדים גם במציאות?

גילויי השנאה כלפי החרדים בימים אלה מרקיעים לשחקים. יש הקוראים להשתמש מולם בכוח פיזי, או לשלול מהם טיפול רפואי, אחרים מסתפקים בשלל קללות וגינויים. השיח ברובו אלים ומתלהם.

הכעס הבסיסי מובן וטבעי. מרגיז ואפילו מקומם, לראות באמצעי התקשורת השונים את החתונות ההמוניות, את הסירוב לסגור את בתי הספר ותלמודי התורה, את העקשנות ועזות המצח להפר שוב ושוב את ההוראות והתקנות.

ובינינו, הרי הבעיות עמוקות יותר. הקורונה רק חשפה את קצה הקרחון. על פי תחזיות דמוגרפיות עדכניות, ההערכה היא כי עד שנת 2065 יגדל משקלם של החרדים בחברה הישראלית והם יהוו שליש מהישראלים. כבר היום 52% מהחרדים ו-60% מהילדים החרדים חיים מתחת לקו העוני ולכן, אם הציבור החרדי ימשיך בתנאי חייו המסוגרים, ההשלכות הדמוגרפיות והכלכליות יפגעו (פי כמה) בכולנו. ככה זה במדינה קטנטנה כמו ישראל, אין באמת איים מנותקים ולמרות הפערים, כולנו חיים כאן בצפיפות, ומושפעים זה מעולמו של זה. אבל, דווקא בשל כך, דווקא מתוך הצפיפות ושותפות הגורל ביננו, עלינו לטפל בסוגיה החרדית.

ראשית, חייבים לזכור, לא כל החרדים הם מקשה אחת. שנאה עיוורת כלפי ציבור כל כך מגוון היא בעיתית וצריך להדגיש זאת ולומר בבירור: לא כל החרדים מתנגדים, מתסיסים, ממרידים ומזלזלים בהוראות הממשלה.

שנית, לגבי הקהילות המתריסות. גם כאן, למרות הקושי, נדרשת גישה אחרת. אין להצדיק את ההתנהלות החרדית, אבל כן יש להכיר בקושי ולהגיב לו (ולא באלימות). החרדים חיים בצפיפות. צפיפות שרובנו לא מכירים. דירות קטנטנות ומשפחות מרובות ילדים שמצטופפות בהן בדחיסות רבה. בנוסף, בדירות הצפופות הללו אין כמעט מכשירים טכנולוגים. המגזר החרדי מתנזר מהניידים, הטאבלטים והמחשבים למיניהם. עם כל התלונות על הניידים והמכשירים הממכרים, מישהו מאתנו מסוגל לדמיין את ימי הסגר הארוכים ללא המכשירים הללו?

ולבסוף, אסור לשכוח שהחרדים חיים את חייהם סביב מספר ערכים מקודשים, שאחד מהם, אולי הראשון במעלה, הוא לימוד תורה. מבחינתם, לסגור את תלמודי התורה היא אכן גזירה קשה מנשוא.

גילויי השנאה כלפי החרדים בימים אלה מרקיעים לשחקים. יש הקוראים להשתמש מולם בכוח פיזי, או לשלול מהם טיפול רפואי, אחרים מסתפקים בשלל קללות וגינויים. השיח ברובו אלים ומתלהם

נכון, הם לא היחידים, גם עבור הורים ממגזרים אחרים חינוך הילדים הוא ערך עליון. גם עבורנו סגירת בתי הספר היא אחת הגזירות הקשות והמתסכלות, וגם בעלי המחשבים והניידים אינם מרוצים מתהליכי הלמידה בזום. ובכל זאת החינוך, חשוב ככל שיהיה, אינו שווה לערך לימוד התורה במגזר החרדי, ויש לזכור זאת, כאשר אנו דנים ציבור זה לכף החובה.

חשוב להבהיר כי אין כאן כתב הגנה על התנהלות החרדים ובוודאי לא על הזלזול בהוראות והניתוק מהמדינה. בוודאי שלא. האמירה כאן היא אחרת. דווקא מכיוון שאלה בעיות קשות וחמורות, ודווקא בימים אלה, שמתאפיינים בקיטוב הולך וגובר בתוך החברה הישראלית, יש לנהוג אחרת. להתמודד עם החרדים אחרת. לא על ידי שנאה והסתה, אלא תוך נכונות לקבל ולו במעט את הצד השני. האתגר משמעותי ואינו פשוט. זה הזמן לגייס את אנרגית השנאה ולהפוך אותה לכוח קונסטרוקטיבי, לשתף פעולה ולמצוא דרך להסדיר את מקום החרדים בחברה הישראלית.

כיצד עושים זאת? כיצד משנים שיח רעיל שהולך ומכה שורשים בשני צידי המתרס? הדברים להלן יתייחסו בעיקר למגזר הלא חרדי, העולם ממנו מגיעה כותבת שורות אלה.

בחיבור הידוע "שני מושגים של חירות", הבחין ההוגה הליברלי הפלורליסט, ישעיהו ברלין, בין חירות שלילית לחירות חיובית. החירות השלילית היא חירות מהגבלות, מכפייה, החירות כהעדר מכשול. זוהי כהגדרת ברלין, החירות הנהוגה במדינה הליברלית, אשר שואפת לצמצם את ההתערבות בחיי אזרחיה. לעומתה, החירות החיובית היא החירות להגשים תפיסת עולם ועיקרה מימוש עצמי. האדם כאדון לעצמו וכמי ששולט במעשיו. החירות החיובית אין פירושה צמצום ההגבלות, אלא בחירה בדרך חיים שמובילה לחירות פנימית, ולכן ההגבלות החיצוניות עשויות בתפיסה זו להיות הדרך לחירות עצמה.

זה הזמן לגייס את אנרגית השנאה ולהפוך אותה לכוח קונסטרוקטיבי, לשתף פעולה ולמצוא דרך להסדיר את מקום החרדים בחברה הישראלית. כיצד עושים זאת? איך משנים שיח רעיל המכה שורשים בשני צידי המתרס?

הצופים השונים בשטיסל יודעים כי במרכז הסדרה עומד אורח חיים ששואב את כוחו ממערכת ערכים מוצקה ומחייבת. סט הערכים המקודש פוגע לא פעם בחייהם וברגשותיהם של גיבורי הסדרה, אולם המחויבות והאמונה שלהם מעוררת הערכה.

הסדרה גרמה לנו להאמין, כי בניגוד לעמדה הליברלית לפיה החרדים מצטופפים בגטאות ומחכים שנציל אותם ונעניק להם טעימה מטעם החירות, חרדים רבים דבקים בסיפור חייהם מבחירה. בכך, הם מיישמים דווקא את העיקרון הליברלי בדבר האפשרות של כל אדם ״לכתוב בעצמו את סיפור חייו״.

יתר על כן, בבחירה ״הקשה״ שהם עושים ובמחויבותם לאורח החיים שלהם, הם בוחרים בחירות ״החיובית״ לפי תפיסת עולמם, ובמובן זה אולי אף מבקרים את העולם החיצוני להם, השבוי, כביכול ולתפיסתם בתפיסת חירות ״שלילית״ בלבד.

הכרה בתפיסת החירות הנבדלת הזו, המונחת בעומק התודעה, חשובה להבניית השיח החדש. אי אפשר להצדיק את הפגיעה בחוקי המדינה, אולם כאשר אנחנו מבחינים בין ההפגנות בבלפור לבין פתיחת תלמודי התורה, אנו מתעלמים מסט הערכים המקודשים המונח לרגלי מפרי החוק. אנו מתעלמים מהחירות החיובית המניעה אזרחים שונים לפעולות שונות ולעיתים יוצאות דופן ואף אסורות. יתכן שהבנה פעוטה זו, היכרות עם מושגי החירות השונים, יכולה לסייע במניעת הפיכתו של הכעס לשנאה עיוורת.

ברלין כידוע, התריע בפני כוחה ההרסני של החירות החיובית ודבק בחירות השלילית כבאת כוחה של המדינה הליברלית הפלורליסטית. אכן, יש להיזהר גם מהפן הקיצוני של החירות החיובית. אסור לתת לערכי הקבוצה ולמימוש העצמי להפוך לגביע קדוש המאפשר פגיעה בציבור שמעבר לחומה, פגיעה של המיעוט ברוב.

כאן מקומה של מדיניות ציבורית שתוביל להסדרה אפקטיבית ויעילה של מעמד החרדים במדינה. לפני כן, יש לחדד את הנחות המוצא וכאמור, להיזהר בטשטוש שבין כעס לשנאה, בין פעולה נמרצת לשינוי ובין מלחמה.

נחזור לשטיסל, הסדרה שפתחה את הלבבות והציגה את החרדים באור אחר. לסדרה יש אחות תאומה, אך לא זהה, שלא זכתה להצלחה ולא רבים צפו בה. הכוונה לסדרה "אוטונומיות", סדרה שמדמיינת מציאות אלטרנטיבית אפוקליפטית לפיה החרדים התנתקו ממדינת ישראל וירושלים הפכה לבירתה של אוטונומיה חרדית. מדובר באוטונומיה יהודית ששפתה יידיש והיא מתנהלת על ידי הרבנים לצד מדינת ישראל ותוך איבה מוחלטת בין שתי הישויות השלטוניות ואזרחיהם.

כשאנו מבחינים בין ההפגנות בבלפור לבין פתיחת תלמודי התורה, אנו מתעלמים מסט הערכים המקודשים למפרי החוק. אנו מתעלמים מהחירות החיובית המניעה אזרחים שונים לפעולות שונות ולעתים אסורות

הסדרה מתארת יחסים של שנאה, היפרדות מוחלטת וניתוק. יש שיאמרו שכך רצוי והתנתקות מוחלטת היא הפתרון, אך כפי שמרמזת הסדרה, התנתקות אינה אפשרית, הגבולות קרובים ודקים מידי, ובעיקר, איננו זקוקים למלחמה נוספת.

לכן, ובכדי להימנע מתסריט האימים של מלחמת אחים, יש לאמץ שיח חדש ומדיניות ציבורית חדשה, שיח ומדיניות שיחליפו שנאה ברציונליות ויכוונו לעתיד טוב וצודק יותר לכלל אזרחי מדינת ישראל.

ד״ר גתית פז לוי היא עמיתת מחקר במכון למדיניות העם היהודי jppi ירושלים, ומרצה במדור לתוכניות מובנות, אוניברסיטת בר-אילן

לפני כמה שנים השתתפתי בפגישה ארוכה, שהייתי צריכה להציג רק 10 דקות מתוכה. במשך כל הפגישה ישבתי ועבדתי וחיכיתי לתורי. אחד המהנדסים שישב לידי שאל מה אני עושה. עניתי לו שכדי להספיק להגיע למקלחות של הילדים אני צריכה לעבוד בכל דקה פנויה. הוא מצידו ענה שההעדפה שלו היא להגיע אחרי המקלחות.

במשך הפגישה עבדתי וחיכיתי לתורי. מהנדס שישב לידי שאל מה אני עושה. עניתי שכדי להספיק להגיע למקלחות של הילדים אני צריכה לעבוד בכל דקה פנויה. הוא ענה שההעדפה שלו היא להגיע אחרי המקלחות

עוד משחר ילדותי היה ברור שתהיה לי קריירה. לאחרונה חבר הזכיר לי, שכשהתחתנתי הצהרתי שהילדים שיהיו לי לא יפריעו לי בדרך. אני עובדת שעות ארוכות ותובעניות עוד מימיי כסטודנטית. את משרת הניהול שלי קיבלתי בהיותי בהריון, ואף מצאתי את עצמי עובדת מדי פעם במהלך חופשת הלידה. גם בן זוגי מפתח קריירה משלו ושנינו לא נמצאים הרבה בבית. כמי שגרה בישוב קהילתי, בשנים שהילדים היו קטנים הייתי שומעת משפטים בנוסח: "המטפלת מגדלת לה את הילדים". נוצר פה פרדוקס, מצד אחד יש ציפייה שתצליחי, ומהצד השני מצפים שתהיי אמא במשרה מלאה.

תחילת שנת 2021, ועדיין נשים יזמיות רבות מוצאות את עצמן בלחץ מתמיד של הרצון לאזן בין הקריירה והמשפחה. לאורך זמן המתח הזה שוחק ולא מתגמל. כשעבדתי בחברת הייטק גדולה נוכחתי לדעת, שיש הרבה נשים שמגיעות לדרגות ניהול בכירות, לא עומדות בלחץ ועוזבות.

החדשות הטובות הן שהנשים שהתמידו לאורך השנים ולא פרשו הפכו להיות מנהלות בכירות, או אפילו מנהיגות. הן אימנו את עצמן לפרוץ גבולות באופן מתמיד, להפוך להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמן, לפתור בעיות בצורה יצירתית, לעמוד בלחצים מבלי להישבר ולהאמין בעצמן וביכולות שלהן בכל רגע נתון.

זוהי מיומנות נרכשת בצורה הדרגתית ונדרשת שלמות פנימית עם התהליך. למשל, כשהילדה שלך מציירת את המטפלת בציור המשפחתי של יום המשפחה בגן. או כשאנשים תוהים איך יכול להיות שאת גם עושה קריירה, וגם הילדים יוצאים מוצלחים?

אז איך בכל זאת הצלחתי להתמיד? הקפתי את עצמי בנשים חזקות ומדהימות שעשו זאת לפני, והרבה חריצות. אפשר לומר שבמובן מסוים הן סללו עבורי את הדרך והפכו אותה לקלה יותר עבורי. כי האמביוולנטיות לא מגיעה רק מהחברה, אלא נכנסת לתוך הבית. כשהילדים קטנים הם רוצים את אמא לידם, אבל כשהם גדלים, הקריירה של אמא הופכת עבורם למקור גאווה והשראה.

החדשות הטובות הן שהנשים שלא פרשו לאורך השנים הפכו למנהלות בכירות ואף למנהיגות. זו מיומנות נרכשת ונדרשת שלמות פנימית עם התהליך. למשל, כשהילדה שלך מציירת את המטפלת בציור המשפחתי של יום המשפחה בגן

הבת שלי, לדוגמה, רצתה לעשות בגרות 5 יחידות במתמטיקה, פיזיקה ומחול, והמורה אמרה לה שזה יותר מדיי ושהיא לא תצליח. היא אמרה למורה:

"עזבי, אני כבר אדבר על זה עם אמא שלי".

הדרך היחידה לצלוח את זה היא לדעת להבדיל עיקר לתפל. ידעתי שחשוב לי להקריא סיפור כל לילה לפני השינה, לשחק משחקי קופסה ולהקשיב. בשביל להצליח לעשות את זה עם מלוא הסבלנות, עשיתי מיקור חוץ לכל שאר מטלות הבית. גם אם הייתה לכך הוצאה כספית משמעותית. זו הייתה לגמרי השקעה ארוכת טווח; במשפחה שלי, בקריירה ובעצמי.

המסר שלי לאימהות, זה קחו עזרה ותהפכו  את הילדים למעורבים. שידעו מה אתן עושות ומה התרומה שאתן מביאות. בסופו של דבר זה מעצים אותם. עבורי ילדים וחיי משפחה הם לא גורם מעכב אלא מנוע צמיחה!

אפרת שגיא-אופיר, מנהלת ראשית ואחת ממייסדות חברת Air Doctor ,חברת סטארט-אפ בתחום הבריאות הדיגיטלית המקשרת בין מטיילים לרופאים מקומיים ברחבי העולם. Air Doctor הוא הסטארט-אפ השני של אפרת, בעבר הקימה את Sun Effect, חברה בתחום האנרגיה הסולארית. היא החלה את הקריירה שלה בהנדסת תעשייה באינטל, בהמשך הובילה את ניהול שרשרת האספקה ​​בחברת BetterPlace בשנת 2020 נבחרה לאחת מחמש המועמדות הסופיות ומקום ראשון בחירת הקהל בתחרות עולמית Quesnay למייסדות בתחום InsurTech כהוקרה על עבודתה ב .Air Doctor. צילום: נתי כהן

אין לי זכות לבטל במחי יד את אפליית הלהט"בים בשם מאבק לביטול אפליית האזרחים הערבים וסיום השליטה הצבאית בגדה.

מי אני בכלל שאוכל להשוות בין סוגי אפליות ולהחליט איזו מהן חשובה יותר. מי אני בכלל שאוכל לבטל או למזער או להכחיש או להדחיק אפליה כלשהי?

קל להיות סטרייט שאומר לחברות ולחברים להט"בים שלי: עזבו, האפליה שלכם זה בקטנה.

מי אני שאוכל להשוות בין סוגי אפליות ולהחליט איזו חשובה יותר. מי אני שאוכל לבטל, למזער, להכחיש או להדחיק אפליה כלשהי? קל להיות סטרייט שאומר לחברות ולחברים להט"בים: עזבו, האפליה שלכם זה בקטנה

קל להיות יהודי שאומר לערבי: עזוב אותך. האפליה שלכם זה בקטנה.

לגיטימי להצביע לרשימה המשותפת תוך גינוי לדבריו המרתיחים של טיבי על להט"ב. בשום אופן אין לעשות לו הנחות כי הוא מייצג אזרחים שאפלייתם בשל הלאום שלהם עמוקה ומבנית, או מפני שהוא קורץ אלקטורלית לקהל מוסלמי-שמרני.

טיבי, בוא נתחיל בזה שלהט״ב זאת לא "תופעה" אלא אנשים בשר ודם שנמצאים ונמצאות בכל מקום, כולל בחברה הערבית. אמירות אומללות כמו שהשמעת מכשירות את השנאה והאלימות כלפי להט״ב בחברה הערבית שמתמודדים עם מציאות בלתי נסבלת של דיכוי ושנאה רק בגלל מי שהם והן. בושה https://t.co/tpfDF7nDU5

— האגודה למען הלהט"ב בישראל | The Aguda (@AgudaIsraelLGBT) March 2, 2021

לגיטימי להצביע מרצ או עבודה תוך דרישה מהן להתנער מכל קשר למוסדות שמבנים ומנציחים אפליה של אזרחים ערבים (דירקטוריון קק"ל שנוח וחמים לשבת בו).

וחובה להזכיר כל הזמן: המאבק למען זכויות אדם ואזרח הוא מאבק שמושתת על עקרונות אוניברסליים.

לכן מדובר במאבק משולב: המאבק למען סיום אפליית הלהט"בים וכמובן לסיום אפלייתם המבנית של האזרחים הערבים ולסיום המשטר הצבאי ועקרונות האפרטהייד המעציבים ששולטים בחיי תושבי הגדה – הם מאבקים משולבים. מאבקים שמושתתים על התנגדות להפרת זכויות אדם ועל דרישה לשוויון ללא הבדל לאום, דת, מוצא, מין, או נטייה מינית. כן, גם אם מישהו נורא רוצה לקרוץ לקהל השמרני-מוסלמי שלו.

המאבקים האלה משולבים במכלול מאבקים נוספים ובראשם המאבק לשוויון זכויות לנשים וכן המאבק לפירוק מודל הקצאת קרקעות המעוות והמקומם במדינת ישראל (נושא בוער, אקוטי, עצום השפעה, עצום ממדים ומושתק כפי שלמדנו מחברנו David Ben Shabat). זאת לצד המאבק הקריטי להבטחת קיום בכבוד לכל ישראלי. וכמובן המאבק הקיומי להגנה על זכויות הילדים.

תשאלו את חברת הכנסת עאידא תומא-סלימאן. היא יכולה לספר לכם כמה דברים על השילוב בין מכלול המאבקים הללו. ואם תפגשו ברחוב את ד"ר דב חנין, תוכלו גם לשמוע מפיו מספר משפטים בנדון מהתקופה שבה כיהן בכנסת.

מדובר במאבק משולב: המאבק למען סיום אפליית הלהט"בים וכמובן לסיום אפלייתם המבנית של האזרחים הערבים ולסיום המשטר הצבאי ועקרונות האפרטהייד המעציבים ששולטים בחיי תושבי הגדה

הדברים המבאסים, המקוממים והמרתיחים של טיבי מזכירים לנו:

אין רשימה מושלמת. אין. יש הרע במיעוטו או הטוב במינימליותו. אני חושב שחובה להצביע למפלגה מהמתחם הליברל-דמוקרטי והסוציאל-דמוקרטי.

אבל כזו שמקשיבה ברצינות גם לתחושות ולמחשבות של בוחרים ימנים, מסורתיים, דתיים וחרדים. מפלגה שחושבת ברצינות על חיים ביחד במרחב דמוקרטי שיש בו חילוקי דעות מהותיים וקיומיים. אבל הכל במסכרת קיום אנושי, דמוקרטי וכלכלי מכובד לכל אחד ואחת מאיתנו.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.