מה לא נכתב על שטיסל? הסדרה המצוינת שכתבו יהונתן אינדורסקי ואורי אלון ועלתה ב"יס". המשחק המעולה, התסריט, הבימוי, האווירה. הסדרה זכתה לסופרלטיבים רבים בישראל ובעולם. היא מאפשרת הצצה לעולמם המסוגר של החרדים ומעוררת אמפתיה והבנה שמדובר בבני אדם. קרה המקרה, שהעונה השלישית של שטיסל עלתה לשידור בישראל דווקא בימי הקורונה. ימים של שנאה וזעם ציבורי הולך וגובר כלפי האוכלוסייה החרדית. נשאלת השאלה, האם כפי שאנו נפתחים אל הדמויות בשטיסל, אנו מסוגלים כחברה להכיל ולקבל את החרדים גם בחיי היום יום, במציאות.

העונה ה-3 של שטיסל עלתה לשידור בישראל בימי הקורונה. ימי שנאה וזעם ציבורי גובר כלפי הציבור החרדי. האם כפי שאנו נפתחים אל הדמויות בשטיסל, אנו מסוגלים כחברה להכיל ולקבל את החרדים גם במציאות?

גילויי השנאה כלפי החרדים בימים אלה מרקיעים לשחקים. יש הקוראים להשתמש מולם בכוח פיזי, או לשלול מהם טיפול רפואי, אחרים מסתפקים בשלל קללות וגינויים. השיח ברובו אלים ומתלהם.

הכעס הבסיסי מובן וטבעי. מרגיז ואפילו מקומם, לראות באמצעי התקשורת השונים את החתונות ההמוניות, את הסירוב לסגור את בתי הספר ותלמודי התורה, את העקשנות ועזות המצח להפר שוב ושוב את ההוראות והתקנות.

ובינינו, הרי הבעיות עמוקות יותר. הקורונה רק חשפה את קצה הקרחון. על פי תחזיות דמוגרפיות עדכניות, ההערכה היא כי עד שנת 2065 יגדל משקלם של החרדים בחברה הישראלית והם יהוו שליש מהישראלים. כבר היום 52% מהחרדים ו-60% מהילדים החרדים חיים מתחת לקו העוני ולכן, אם הציבור החרדי ימשיך בתנאי חייו המסוגרים, ההשלכות הדמוגרפיות והכלכליות יפגעו (פי כמה) בכולנו. ככה זה במדינה קטנטנה כמו ישראל, אין באמת איים מנותקים ולמרות הפערים, כולנו חיים כאן בצפיפות, ומושפעים זה מעולמו של זה. אבל, דווקא בשל כך, דווקא מתוך הצפיפות ושותפות הגורל ביננו, עלינו לטפל בסוגיה החרדית.

ראשית, חייבים לזכור, לא כל החרדים הם מקשה אחת. שנאה עיוורת כלפי ציבור כל כך מגוון היא בעיתית וצריך להדגיש זאת ולומר בבירור: לא כל החרדים מתנגדים, מתסיסים, ממרידים ומזלזלים בהוראות הממשלה.

שנית, לגבי הקהילות המתריסות. גם כאן, למרות הקושי, נדרשת גישה אחרת. אין להצדיק את ההתנהלות החרדית, אבל כן יש להכיר בקושי ולהגיב לו (ולא באלימות). החרדים חיים בצפיפות. צפיפות שרובנו לא מכירים. דירות קטנטנות ומשפחות מרובות ילדים שמצטופפות בהן בדחיסות רבה. בנוסף, בדירות הצפופות הללו אין כמעט מכשירים טכנולוגים. המגזר החרדי מתנזר מהניידים, הטאבלטים והמחשבים למיניהם. עם כל התלונות על הניידים והמכשירים הממכרים, מישהו מאתנו מסוגל לדמיין את ימי הסגר הארוכים ללא המכשירים הללו?

ולבסוף, אסור לשכוח שהחרדים חיים את חייהם סביב מספר ערכים מקודשים, שאחד מהם, אולי הראשון במעלה, הוא לימוד תורה. מבחינתם, לסגור את תלמודי התורה היא אכן גזירה קשה מנשוא.

גילויי השנאה כלפי החרדים בימים אלה מרקיעים לשחקים. יש הקוראים להשתמש מולם בכוח פיזי, או לשלול מהם טיפול רפואי, אחרים מסתפקים בשלל קללות וגינויים. השיח ברובו אלים ומתלהם

נכון, הם לא היחידים, גם עבור הורים ממגזרים אחרים חינוך הילדים הוא ערך עליון. גם עבורנו סגירת בתי הספר היא אחת הגזירות הקשות והמתסכלות, וגם בעלי המחשבים והניידים אינם מרוצים מתהליכי הלמידה בזום. ובכל זאת החינוך, חשוב ככל שיהיה, אינו שווה לערך לימוד התורה במגזר החרדי, ויש לזכור זאת, כאשר אנו דנים ציבור זה לכף החובה.

חשוב להבהיר כי אין כאן כתב הגנה על התנהלות החרדים ובוודאי לא על הזלזול בהוראות והניתוק מהמדינה. בוודאי שלא. האמירה כאן היא אחרת. דווקא מכיוון שאלה בעיות קשות וחמורות, ודווקא בימים אלה, שמתאפיינים בקיטוב הולך וגובר בתוך החברה הישראלית, יש לנהוג אחרת. להתמודד עם החרדים אחרת. לא על ידי שנאה והסתה, אלא תוך נכונות לקבל ולו במעט את הצד השני. האתגר משמעותי ואינו פשוט. זה הזמן לגייס את אנרגית השנאה ולהפוך אותה לכוח קונסטרוקטיבי, לשתף פעולה ולמצוא דרך להסדיר את מקום החרדים בחברה הישראלית.

כיצד עושים זאת? כיצד משנים שיח רעיל שהולך ומכה שורשים בשני צידי המתרס? הדברים להלן יתייחסו בעיקר למגזר הלא חרדי, העולם ממנו מגיעה כותבת שורות אלה.

בחיבור הידוע "שני מושגים של חירות", הבחין ההוגה הליברלי הפלורליסט, ישעיהו ברלין, בין חירות שלילית לחירות חיובית. החירות השלילית היא חירות מהגבלות, מכפייה, החירות כהעדר מכשול. זוהי כהגדרת ברלין, החירות הנהוגה במדינה הליברלית, אשר שואפת לצמצם את ההתערבות בחיי אזרחיה. לעומתה, החירות החיובית היא החירות להגשים תפיסת עולם ועיקרה מימוש עצמי. האדם כאדון לעצמו וכמי ששולט במעשיו. החירות החיובית אין פירושה צמצום ההגבלות, אלא בחירה בדרך חיים שמובילה לחירות פנימית, ולכן ההגבלות החיצוניות עשויות בתפיסה זו להיות הדרך לחירות עצמה.

זה הזמן לגייס את אנרגית השנאה ולהפוך אותה לכוח קונסטרוקטיבי, לשתף פעולה ולמצוא דרך להסדיר את מקום החרדים בחברה הישראלית. כיצד עושים זאת? איך משנים שיח רעיל המכה שורשים בשני צידי המתרס?

הצופים השונים בשטיסל יודעים כי במרכז הסדרה עומד אורח חיים ששואב את כוחו ממערכת ערכים מוצקה ומחייבת. סט הערכים המקודש פוגע לא פעם בחייהם וברגשותיהם של גיבורי הסדרה, אולם המחויבות והאמונה שלהם מעוררת הערכה.

הסדרה גרמה לנו להאמין, כי בניגוד לעמדה הליברלית לפיה החרדים מצטופפים בגטאות ומחכים שנציל אותם ונעניק להם טעימה מטעם החירות, חרדים רבים דבקים בסיפור חייהם מבחירה. בכך, הם מיישמים דווקא את העיקרון הליברלי בדבר האפשרות של כל אדם ״לכתוב בעצמו את סיפור חייו״.

יתר על כן, בבחירה ״הקשה״ שהם עושים ובמחויבותם לאורח החיים שלהם, הם בוחרים בחירות ״החיובית״ לפי תפיסת עולמם, ובמובן זה אולי אף מבקרים את העולם החיצוני להם, השבוי, כביכול ולתפיסתם בתפיסת חירות ״שלילית״ בלבד.

הכרה בתפיסת החירות הנבדלת הזו, המונחת בעומק התודעה, חשובה להבניית השיח החדש. אי אפשר להצדיק את הפגיעה בחוקי המדינה, אולם כאשר אנחנו מבחינים בין ההפגנות בבלפור לבין פתיחת תלמודי התורה, אנו מתעלמים מסט הערכים המקודשים המונח לרגלי מפרי החוק. אנו מתעלמים מהחירות החיובית המניעה אזרחים שונים לפעולות שונות ולעיתים יוצאות דופן ואף אסורות. יתכן שהבנה פעוטה זו, היכרות עם מושגי החירות השונים, יכולה לסייע במניעת הפיכתו של הכעס לשנאה עיוורת.

ברלין כידוע, התריע בפני כוחה ההרסני של החירות החיובית ודבק בחירות השלילית כבאת כוחה של המדינה הליברלית הפלורליסטית. אכן, יש להיזהר גם מהפן הקיצוני של החירות החיובית. אסור לתת לערכי הקבוצה ולמימוש העצמי להפוך לגביע קדוש המאפשר פגיעה בציבור שמעבר לחומה, פגיעה של המיעוט ברוב.

כאן מקומה של מדיניות ציבורית שתוביל להסדרה אפקטיבית ויעילה של מעמד החרדים במדינה. לפני כן, יש לחדד את הנחות המוצא וכאמור, להיזהר בטשטוש שבין כעס לשנאה, בין פעולה נמרצת לשינוי ובין מלחמה.

נחזור לשטיסל, הסדרה שפתחה את הלבבות והציגה את החרדים באור אחר. לסדרה יש אחות תאומה, אך לא זהה, שלא זכתה להצלחה ולא רבים צפו בה. הכוונה לסדרה "אוטונומיות", סדרה שמדמיינת מציאות אלטרנטיבית אפוקליפטית לפיה החרדים התנתקו ממדינת ישראל וירושלים הפכה לבירתה של אוטונומיה חרדית. מדובר באוטונומיה יהודית ששפתה יידיש והיא מתנהלת על ידי הרבנים לצד מדינת ישראל ותוך איבה מוחלטת בין שתי הישויות השלטוניות ואזרחיהם.

כשאנו מבחינים בין ההפגנות בבלפור לבין פתיחת תלמודי התורה, אנו מתעלמים מסט הערכים המקודשים למפרי החוק. אנו מתעלמים מהחירות החיובית המניעה אזרחים שונים לפעולות שונות ולעתים אסורות

הסדרה מתארת יחסים של שנאה, היפרדות מוחלטת וניתוק. יש שיאמרו שכך רצוי והתנתקות מוחלטת היא הפתרון, אך כפי שמרמזת הסדרה, התנתקות אינה אפשרית, הגבולות קרובים ודקים מידי, ובעיקר, איננו זקוקים למלחמה נוספת.

לכן, ובכדי להימנע מתסריט האימים של מלחמת אחים, יש לאמץ שיח חדש ומדיניות ציבורית חדשה, שיח ומדיניות שיחליפו שנאה ברציונליות ויכוונו לעתיד טוב וצודק יותר לכלל אזרחי מדינת ישראל.

ד״ר גתית פז לוי היא עמיתת מחקר במכון למדיניות העם היהודי jppi ירושלים, ומרצה במדור לתוכניות מובנות, אוניברסיטת בר-אילן

יום חמישי, ל"ג בעומר, השעה 1:00 לפנות בוקר, מתארגנת לשבת ומחכה לילדיי היקרים. משאירה את הטלויזיה פתוחה – ולפתע מבזק חדשות. תופסת את הראש ומנסה לדמיין מה עובר על האמהות ה"אחרות" שיושבות בבית כמוני, מתכוננות לשבת ומבינות כי משהו רע קורה בהר השמחות.

כל מה שעובר לי בראש הוא – הכיצד אני, מנהלת, "מאשימה" ו"מתייגת" ולא מוצאת מילים למה שאני מרגישה? ישר חלפו בי משפטי האשמה: "איך היא אפשרה לילדים לעלות להר בצפיפות כזו"? "איך המשטרה לא מונעת כניסה?", "איפה המדינה על כל מוסדותיה?" ועוד ועוד.

עובר לי בראש כיצד אני, מנהלת, "מאשימה" ו"מתייגת" ולא מוצאת מילים למה שאני מרגישה? ישר חלפו בי משפטי האשמה: "איך היא אפשרה לילדים לעלות להר בצפיפות כזו"? "איך המשטרה לא מונעת כניסה?", "איפה המדינה על מוסדותיה?"

למחרת הכריזו על יום אבל לאומי. מה זה אומר? איך התלמידים  שלי שיושבים עכשיו בבית חווים את האסון, ובעיקר – מה קורה לאנשי הצוות שלי? לפתע נכנסת הודעה. עלי, המורה למכונאות רכב, שולח הודעה שהוא משתתף בצער העם היהודי. אני, שכל כך מקפידה לבחור צוות מעורב על כל המגזרים, הדתות והצבעים, מחבקת את ההודעה ותופסת אותה ככל כך יוצאת דופן. הכיצד? אם אני מעודדת רב תרבותיות ושיח פתוח בצוות, כיצד אני מקבלת הודעה זו בהפתעה? למה אני מופתעת ושמחה על הנכונות של אנשי תל-אביב לתרום דם ושל אנשי המגזר הלא יהודי לפתוח בתיהם ולארח משפחות יהודיות לשבת?

השאלה הזו ניקרה במוחי כל השבת לצד המחזות הקשים שהוצגו בטלוויזיה. וכך גמלה בליבי ההחלטה – את שעת הפתי"ש שלי (שעה שאני פותחת שבוע עם כלל תלמידי בית הספר, בכל יום ראשון בשעה הראשונה) אקדיש להבנה של תקווה לחיים יחד ולא רק סביב אירועי אסון.

אבל איך מדברים על האסון? ומה אם יצופו עמדות קיצוניות ומישהו יקרא "פינגווינים עוכרי ישראל"? או מה יקרה אם ישאלו שאלות קשות ומאשימות כפי שאני עשיתי בהתחלה?

אל בית הספר נכנסתי ברגלים רועדות. ידעתי כי גם בצוות היו כאלו שחוו את האסון מקרוב. המורה יעקב סיפר על אבא שלו שהיה נוהג לעלות מידי שנה להתפלל. ושיר, בת השרות, שדאגה כל כך לחזור הביתה וביקשה לצאת מבעוד מועד.

החלטתי להפגיש את התלמידים עם הסיפור האישי – לקרב אותם למסר המרכזי שלנו: אדם באשר הוא – אדם! עשיתי זאת כהרגלי בשלושה שלבים: העמקת הכרות, חיזוק אמפתיה ומסר לתקווה ולאחדות.

1. העמקת הכרות

בשלב הראשון: הצגתי שתי תמונות המספרות את סיפורן של שתי משפחות שחוו את האסון. האחד ממבט של הורה והשני ממבט של ילד. הבנתי כי בכדי להעביר את תחושת האסון, הכי נכון להפגיש את התלמידים שלי עם הקושי – עם הסיפור האנושי מאחורי הפנים. האדם הוא לא עוד מספר סטטיסטי, הוא עולם.

2. חיזוק אמפתיה

בשלב השני: בדקתי מי מהתלמידים מכיר מישהו ברמה האישית שהיה שם. מי נהג ללכת לשם? ובקשתי מיעקב, המורה למתמטיקה, שיספר כיצד הוא הגיב ומה הוא מרגיש. הסיפור של יעקב חידד את האמפתיה כלפי קבוצות שונות בחברה. את ההבנה שמה שחשוב לקבוצה או לאדם ראוי להתקבל על ידי האחר. "אבא שלי נהג לעלות להר גם כשהוא ישב כבר בכסא גלגלים" סיפר. "אני כיבדתי את בקשותיו ולקחתי אותו לשם למרות שאני באופן אישי לא מתחבר לזה".

3. מסר לתקווה ולאחדות

ובשלב השלישי: עסקנו בנושא כי מאחורי כל קבוצה עומד אדם, עם שם וחלומות, וחברים ושאיפות כמו שלך. ואין צורך להיפגע או למות בכדי לכבד את האדם – גם אם הוא שונה ממך. "מאה שערים", "עוכרי ישראל", "שמאלנים", "ביביסטים" – ביטויים המדגישם את הפלגנות ביננו – שיוצרים תחושה של קיטוב וזרות. בכולם זורם דם וכולם חשים כאב. כולם שואפים לחיות בטוב.

אבל איך מדברים על האסון? ומה אם יצופו עמדות קיצוניות ומישהו יקרא "פינגווינים עוכרי ישראל"? או מה יקרה אם ישאלו שאלות קשות ומאשימות כפי שאני עשיתי בהתחלה?

הנתק, חוסר ההכרות וחוסר היכולת לחוש אמפתיה כלפי האחר ביום-יום ולא רק סביב אבל או אסון – הם בעוכרינו. כאן הועבר המסר, כי לצערנו הרב אנו מתאחדים רק באסונות ורק סביב קושי. רק דמיינו מה היה קורה אילו היינו מצליחים לחיות ביחד גם סביב שמחות. מה היה קורה לו היינו בוחרים להיות אחים ושותפי גורל ללא סיבה ובכל יום. מה היה קורה.

בסיום, יצאו התלמידים, הכינו שלטים, והקדישו פינה להדלקת נרות לזכרם של 45 ההרוגים, והתפללו כולם לרפואת הפצועים.

במותם ציוו לנו אחדות ותיקון, ולאו דווקא חיפוש אשמים.

דורית ג'ימס בנימין היא מנהלת עוצמ"ה עתיד-זוקו בקרית ביאליק, תיכון ייחודי מקצועי הממוקם בתוך אזור התעשייה. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי, בוגרת תכנית הכשרת המנהלים באבני ראשה.

האם טורקיה זונחת את האחים המוסלמים? סימן ראשון לשינויים בטורקיה הופיע לפני כמה חודשים כאשר ראשי האחים מכוויית נמלטו מטורקיה, שם מצאו מחסה מן הביטחון הכווייתי, בחזרה הביתה. הם העדיפו להיעצר בכוויית מאשר להישאר חופשיים תחת חסותו של ארדואן. כבר אז מקורות במפרץ מסרו לנו כי יש עצבנות רבה בקרב מנהיגי האחים מכל מדינות ערב שברחו ממולדתם לחסותו של ארדואן.

האם טורקיה זונחת את האחים המוסלמים? סימן ראשון הופיע לאחרונה כשראשי האחים מכוויית נמלטו בחזרה הביתה מטורקיה, שם מצאו מחסה מן הביטחון הכווייתי. הם העדיפו להיעצר בכוויית מאשר חופש בחסות ארדואן

עד מהרה התברר כי יש אמת בחששות. ארדואן הרים טלפון למלך סלמאן בסעודיה, ואחר כך יזמה טורקיה התפייסות עם מצרים. אם יצליחו השיחות עם מצרים זה עשוי לסמן שינוי כיוון כולל של טורקיה, שכן בבעיות עם מצרים טמון המפתח לשינוי במדיניות הטורקית.

ראשית כל, בטורקיה נמצאים ראשי האגף הטרוריסטי של האחים המוסלמים, וממנה הם פועלים בתוך מצרים, מה שמזכיר לנו את הפעילות של משעל ועארורי מטורקיה בתוכנו. שנית, מצרים דורשת את יציאת צבא טורקיה מלוב. ושלישית – וזה הדבר החשוב לענייננו – מצרים דורשת הכרה בלגיטימיות של שלטון סיסי ולהתנער מן הדבקות בלגיטימיות של שלטון מורסי – הנשיא האיחוואג'י של מצרים שהודח בידי הצבא.

אם אכן ייענה ארדואן לדרישה הזאת, הרי הוא מסיר את הגנתו מתנועת האחים המוסלמים העולמית, ומפנה לה עורף.

ההתפכחות של האחים המוסלמים מארדואן עשויה להסביר לנו כמה עניינים הקרובים לנו – מדוע מנסור עבאס, הנחשב כאיש של האחים המוסלמים, החליט להשתלב בישראל, ומדוע משעל ועארורי כל כך רצו את הבחירות ברשות הפלסטינית.

יש להתפתחויות האלה משמעות גדולה במשק הגז הטבעי. מצרים היא מפיקת גז חשובה, ואם באמת יעלו השיחות עם ארדואן יפה, טורקיה תיכנס לשוק הגז הטבעי במזרח הים התיכון, לא בעימות מול ישראל יוון וקפריסין, אלא בהשתלבות.

התפכחות האחים המוסלמים מארדואן עשויה להסביר כמה עניינים הקרובים לנו – מדוע מנסור עבאס, הנחשב כאיש האחים המוסלמים, החליט להשתלב בישראל, ומדוע משעל ועארורי כ"כ רצו את הבחירות ברש"פ

יש לזכור כי ארדואן הוא ארדואן, וקשה לסמוך על מילתו. נעקוב אחר השיחות עם מצרים כבוחן לרצינותו.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.