מה לא נכתב על שטיסל? הסדרה המצוינת שכתבו יהונתן אינדורסקי ואורי אלון ועלתה ב"יס". המשחק המעולה, התסריט, הבימוי, האווירה. הסדרה זכתה לסופרלטיבים רבים בישראל ובעולם. היא מאפשרת הצצה לעולמם המסוגר של החרדים ומעוררת אמפתיה והבנה שמדובר בבני אדם. קרה המקרה, שהעונה השלישית של שטיסל עלתה לשידור בישראל דווקא בימי הקורונה. ימים של שנאה וזעם ציבורי הולך וגובר כלפי האוכלוסייה החרדית. נשאלת השאלה, האם כפי שאנו נפתחים אל הדמויות בשטיסל, אנו מסוגלים כחברה להכיל ולקבל את החרדים גם בחיי היום יום, במציאות.

העונה ה-3 של שטיסל עלתה לשידור בישראל בימי הקורונה. ימי שנאה וזעם ציבורי גובר כלפי הציבור החרדי. האם כפי שאנו נפתחים אל הדמויות בשטיסל, אנו מסוגלים כחברה להכיל ולקבל את החרדים גם במציאות?

גילויי השנאה כלפי החרדים בימים אלה מרקיעים לשחקים. יש הקוראים להשתמש מולם בכוח פיזי, או לשלול מהם טיפול רפואי, אחרים מסתפקים בשלל קללות וגינויים. השיח ברובו אלים ומתלהם.

הכעס הבסיסי מובן וטבעי. מרגיז ואפילו מקומם, לראות באמצעי התקשורת השונים את החתונות ההמוניות, את הסירוב לסגור את בתי הספר ותלמודי התורה, את העקשנות ועזות המצח להפר שוב ושוב את ההוראות והתקנות.

ובינינו, הרי הבעיות עמוקות יותר. הקורונה רק חשפה את קצה הקרחון. על פי תחזיות דמוגרפיות עדכניות, ההערכה היא כי עד שנת 2065 יגדל משקלם של החרדים בחברה הישראלית והם יהוו שליש מהישראלים. כבר היום 52% מהחרדים ו-60% מהילדים החרדים חיים מתחת לקו העוני ולכן, אם הציבור החרדי ימשיך בתנאי חייו המסוגרים, ההשלכות הדמוגרפיות והכלכליות יפגעו (פי כמה) בכולנו. ככה זה במדינה קטנטנה כמו ישראל, אין באמת איים מנותקים ולמרות הפערים, כולנו חיים כאן בצפיפות, ומושפעים זה מעולמו של זה. אבל, דווקא בשל כך, דווקא מתוך הצפיפות ושותפות הגורל ביננו, עלינו לטפל בסוגיה החרדית.

ראשית, חייבים לזכור, לא כל החרדים הם מקשה אחת. שנאה עיוורת כלפי ציבור כל כך מגוון היא בעיתית וצריך להדגיש זאת ולומר בבירור: לא כל החרדים מתנגדים, מתסיסים, ממרידים ומזלזלים בהוראות הממשלה.

שנית, לגבי הקהילות המתריסות. גם כאן, למרות הקושי, נדרשת גישה אחרת. אין להצדיק את ההתנהלות החרדית, אבל כן יש להכיר בקושי ולהגיב לו (ולא באלימות). החרדים חיים בצפיפות. צפיפות שרובנו לא מכירים. דירות קטנטנות ומשפחות מרובות ילדים שמצטופפות בהן בדחיסות רבה. בנוסף, בדירות הצפופות הללו אין כמעט מכשירים טכנולוגים. המגזר החרדי מתנזר מהניידים, הטאבלטים והמחשבים למיניהם. עם כל התלונות על הניידים והמכשירים הממכרים, מישהו מאתנו מסוגל לדמיין את ימי הסגר הארוכים ללא המכשירים הללו?

ולבסוף, אסור לשכוח שהחרדים חיים את חייהם סביב מספר ערכים מקודשים, שאחד מהם, אולי הראשון במעלה, הוא לימוד תורה. מבחינתם, לסגור את תלמודי התורה היא אכן גזירה קשה מנשוא.

גילויי השנאה כלפי החרדים בימים אלה מרקיעים לשחקים. יש הקוראים להשתמש מולם בכוח פיזי, או לשלול מהם טיפול רפואי, אחרים מסתפקים בשלל קללות וגינויים. השיח ברובו אלים ומתלהם

נכון, הם לא היחידים, גם עבור הורים ממגזרים אחרים חינוך הילדים הוא ערך עליון. גם עבורנו סגירת בתי הספר היא אחת הגזירות הקשות והמתסכלות, וגם בעלי המחשבים והניידים אינם מרוצים מתהליכי הלמידה בזום. ובכל זאת החינוך, חשוב ככל שיהיה, אינו שווה לערך לימוד התורה במגזר החרדי, ויש לזכור זאת, כאשר אנו דנים ציבור זה לכף החובה.

חשוב להבהיר כי אין כאן כתב הגנה על התנהלות החרדים ובוודאי לא על הזלזול בהוראות והניתוק מהמדינה. בוודאי שלא. האמירה כאן היא אחרת. דווקא מכיוון שאלה בעיות קשות וחמורות, ודווקא בימים אלה, שמתאפיינים בקיטוב הולך וגובר בתוך החברה הישראלית, יש לנהוג אחרת. להתמודד עם החרדים אחרת. לא על ידי שנאה והסתה, אלא תוך נכונות לקבל ולו במעט את הצד השני. האתגר משמעותי ואינו פשוט. זה הזמן לגייס את אנרגית השנאה ולהפוך אותה לכוח קונסטרוקטיבי, לשתף פעולה ולמצוא דרך להסדיר את מקום החרדים בחברה הישראלית.

כיצד עושים זאת? כיצד משנים שיח רעיל שהולך ומכה שורשים בשני צידי המתרס? הדברים להלן יתייחסו בעיקר למגזר הלא חרדי, העולם ממנו מגיעה כותבת שורות אלה.

בחיבור הידוע "שני מושגים של חירות", הבחין ההוגה הליברלי הפלורליסט, ישעיהו ברלין, בין חירות שלילית לחירות חיובית. החירות השלילית היא חירות מהגבלות, מכפייה, החירות כהעדר מכשול. זוהי כהגדרת ברלין, החירות הנהוגה במדינה הליברלית, אשר שואפת לצמצם את ההתערבות בחיי אזרחיה. לעומתה, החירות החיובית היא החירות להגשים תפיסת עולם ועיקרה מימוש עצמי. האדם כאדון לעצמו וכמי ששולט במעשיו. החירות החיובית אין פירושה צמצום ההגבלות, אלא בחירה בדרך חיים שמובילה לחירות פנימית, ולכן ההגבלות החיצוניות עשויות בתפיסה זו להיות הדרך לחירות עצמה.

זה הזמן לגייס את אנרגית השנאה ולהפוך אותה לכוח קונסטרוקטיבי, לשתף פעולה ולמצוא דרך להסדיר את מקום החרדים בחברה הישראלית. כיצד עושים זאת? איך משנים שיח רעיל המכה שורשים בשני צידי המתרס?

הצופים השונים בשטיסל יודעים כי במרכז הסדרה עומד אורח חיים ששואב את כוחו ממערכת ערכים מוצקה ומחייבת. סט הערכים המקודש פוגע לא פעם בחייהם וברגשותיהם של גיבורי הסדרה, אולם המחויבות והאמונה שלהם מעוררת הערכה.

הסדרה גרמה לנו להאמין, כי בניגוד לעמדה הליברלית לפיה החרדים מצטופפים בגטאות ומחכים שנציל אותם ונעניק להם טעימה מטעם החירות, חרדים רבים דבקים בסיפור חייהם מבחירה. בכך, הם מיישמים דווקא את העיקרון הליברלי בדבר האפשרות של כל אדם ״לכתוב בעצמו את סיפור חייו״.

יתר על כן, בבחירה ״הקשה״ שהם עושים ובמחויבותם לאורח החיים שלהם, הם בוחרים בחירות ״החיובית״ לפי תפיסת עולמם, ובמובן זה אולי אף מבקרים את העולם החיצוני להם, השבוי, כביכול ולתפיסתם בתפיסת חירות ״שלילית״ בלבד.

הכרה בתפיסת החירות הנבדלת הזו, המונחת בעומק התודעה, חשובה להבניית השיח החדש. אי אפשר להצדיק את הפגיעה בחוקי המדינה, אולם כאשר אנחנו מבחינים בין ההפגנות בבלפור לבין פתיחת תלמודי התורה, אנו מתעלמים מסט הערכים המקודשים המונח לרגלי מפרי החוק. אנו מתעלמים מהחירות החיובית המניעה אזרחים שונים לפעולות שונות ולעיתים יוצאות דופן ואף אסורות. יתכן שהבנה פעוטה זו, היכרות עם מושגי החירות השונים, יכולה לסייע במניעת הפיכתו של הכעס לשנאה עיוורת.

ברלין כידוע, התריע בפני כוחה ההרסני של החירות החיובית ודבק בחירות השלילית כבאת כוחה של המדינה הליברלית הפלורליסטית. אכן, יש להיזהר גם מהפן הקיצוני של החירות החיובית. אסור לתת לערכי הקבוצה ולמימוש העצמי להפוך לגביע קדוש המאפשר פגיעה בציבור שמעבר לחומה, פגיעה של המיעוט ברוב.

כאן מקומה של מדיניות ציבורית שתוביל להסדרה אפקטיבית ויעילה של מעמד החרדים במדינה. לפני כן, יש לחדד את הנחות המוצא וכאמור, להיזהר בטשטוש שבין כעס לשנאה, בין פעולה נמרצת לשינוי ובין מלחמה.

נחזור לשטיסל, הסדרה שפתחה את הלבבות והציגה את החרדים באור אחר. לסדרה יש אחות תאומה, אך לא זהה, שלא זכתה להצלחה ולא רבים צפו בה. הכוונה לסדרה "אוטונומיות", סדרה שמדמיינת מציאות אלטרנטיבית אפוקליפטית לפיה החרדים התנתקו ממדינת ישראל וירושלים הפכה לבירתה של אוטונומיה חרדית. מדובר באוטונומיה יהודית ששפתה יידיש והיא מתנהלת על ידי הרבנים לצד מדינת ישראל ותוך איבה מוחלטת בין שתי הישויות השלטוניות ואזרחיהם.

כשאנו מבחינים בין ההפגנות בבלפור לבין פתיחת תלמודי התורה, אנו מתעלמים מסט הערכים המקודשים למפרי החוק. אנו מתעלמים מהחירות החיובית המניעה אזרחים שונים לפעולות שונות ולעתים אסורות

הסדרה מתארת יחסים של שנאה, היפרדות מוחלטת וניתוק. יש שיאמרו שכך רצוי והתנתקות מוחלטת היא הפתרון, אך כפי שמרמזת הסדרה, התנתקות אינה אפשרית, הגבולות קרובים ודקים מידי, ובעיקר, איננו זקוקים למלחמה נוספת.

לכן, ובכדי להימנע מתסריט האימים של מלחמת אחים, יש לאמץ שיח חדש ומדיניות ציבורית חדשה, שיח ומדיניות שיחליפו שנאה ברציונליות ויכוונו לעתיד טוב וצודק יותר לכלל אזרחי מדינת ישראל.

ד״ר גתית פז לוי היא עמיתת מחקר במכון למדיניות העם היהודי jppi ירושלים, ומרצה במדור לתוכניות מובנות, אוניברסיטת בר-אילן

כשהסתיים כיבוש לוד, נסע יגאל אלון, אז מפקד המבצע (מבצע דני 10-18 ביולי 1948) לראש הממשלה דוד בן גוריון כדי להיוועץ איתו מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר ודיבר, יגאל אלון שאל שוב ושוב מה צריך לעשות עם הערבים של לוד, אבל בן גוריון לא ענה לו. וככה שוב – פעם אחרי פעם, שלוש פעמים.

כשהסתיים כיבוש לוד נסע יגאל אלון, מפקד מבצע דני, לרה"מ בן גוריון כדי להיוועץ מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר, אלון שאל שוב ושוב מה לעשות עם ערביי לוד, אבל בן גוריון לא ענה

בן גוריון היה נוהג לרשום את השיחות במהירות על גבי מחברת עם ניר פחם, שמעתיקה את הדברים לדף השני. אחרי  40 דקות, כשהם בדרך החוצה במסדרון, והמחברת המקופלת נמצאת במקום אחר, רחוק, וכבר אין איש בסביבה זולת שניהם, אמר בן גוריון בקולו המעט צווחני, מלווה בתנועת יד רחבה, ליגאל אלון:

"תעשו מה שצריך".

התוצאה ידועה – עם הדבר הזה חזר יגאל אלון מהמטה, וההנחיה שיצאה הייתה להתחיל לפעול לפינוי הערבים.

בעיר נצרת, לעומת זאת, המצב היה שונה לגמרי. בצפון פיקד על הכוחות לסקוב, איש הבריגדה. בישיבת מטה אחרי הכיבוש של נצרת שאלו קציני המטה מה לעשות עם כל התושבים. לסקוב אמר להם: תשלחו מברק למטה הכללי, והמטה הכללי יכול לענות רק את הדבר המתבקש על פי דיני המלחמה, ודיני המלחמה ברורים: אל תרחיקו אנשים מנצרת.

כלומר טיבן של ההחלטות ואופיין מושפע לא מעט מאופי האנשים שנטלו אותן.

את הסיפור המרתק הזה מספר אהוד ברק, ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר בסרטו של במאי הסרטים הדוקומנטריים רן טל ("ילדי השמש", גן עדן" "המוזיאון", ועוד) "מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום".

נקודת המוצא של הסרט היא היסטוריוסופית ולא אקטואלית:

בספר "השועל והקיפוד" מ–1953, דן הפילוסוף הפוליטי ישעיה ברלין בהשקפתו של הסופר לב טולסטוי על ההיסטוריה. טולסטוי, בספרו "מלחמה ושלום", מעלה את הטענה שההיסטוריה נוצרת מאינספור פעולות של אינספור אנשים. כל אחד מהם פועל על פי שיקולו הרגעי הקטן, ומה שאנחנו קוראים "היסטוריה" הוא מה שנוצר מאוסף הפעולות המקרי הזה. אהוד ברק, שבילה, על פי דבריו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת, ושחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה.

אהוד ברק, שבילה, לעדותו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת. שחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה

הסרט, שמבוסס על ארבעה ימי ראיונות ארוכים שערך הבמאי עם ברק, סוקר שישה צמתים מרכזיים בחייו של אהוד ברק. בין השאר: חיסול מנהיגי הטרור אחרי הרצח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מבצע "אביב נעורים", חוויותיו הקשות כמג"ד מילואים בחווה הסינית במלחמת יום כיפור, ההחלטה הלא פשוטה לצאת אחרי 18 שנה מלבנון, וכמובן ה"רומן" המתמשך שלו עם יאסר ערפאת, מהכנת התוכניות האופרטיביות לחיסולו כבר כשערפאת עובר מירדן ללבנון בתחילת שנות השבעים, ועד לוועידה המפורסמת בקמפ דיוויד, שלושים שנה אחר כך, ועידה שכישלונה חרץ מהרבה בחינות גם את גורלו הפוליטי של ברק.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו, של מי שנחשב כל השנים כ"מר טפלון". כלומר אחד כזה שמסוגל לקבל החלטות מהירות והרות גורל בניתוק רגשי מוחלט.

כך למשל, כשהוא מספר איך כשהיה בן שש בערך, הייתה בקיבוץ משמר השרון, הקיבוץ שבו נולד וגדל, אישה צעירה, ניצולת שואה כנראה, שהייתה יוצאת כל יום בערב מחדר האוכל של הקיבוץ עם כיכר לחם מתחת ליד. הדבר עורר את פליאתם של הצברים הצעירים, משום שבקיבוץ שלהם פעלה מאפייה שסיפקה לחם בשפע לכל הישובים בסביבה, והדבר האחרון שהיית חושב עליו זה שיהיה חסר להם שם לחם. ברק מספר שהוא שאל את אביו למה היא נוהגת כך, ואביו ענה לו:

"עם מה שהיא עברה בחיים שלה עד עכשיו, היא אף פעם לא תהיה בטוחה שמחר יהיה לה לחם".

וכשהוא מספר את זה, נשבר קולו של המפקד המהולל מסיירת מטכ"ל, ועיניו דומעות.

לא כל חלקיו של הסרט אחידים ברמתם. כך למשל הפרק שעוסק במבצע "אביב נעורים", מתרכז יותר בצד האנקדוטלי שסופר כבר לא מעט פעמים – עמירם לוין וברק לבושים כנשים, עם גרבי צמר צבאיות שתחובים להם בחזיות כדי "להגביר" את הרושם, פותחים את הז'קט, מוציאים "עוזי" ומחסלים מישהו שהפריע להם בזמן המבצע. השאלות המוסריות הכבדות כמו מה מידת ההצדקה לחיסול, והאם נבחן לעומק מי הם אותם יעדים שנבחרו, נדחקות במקרה הזה מעט הצידה.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו

אבל מה שנשאר בסופו של דבר הוא דיוקן מרשים למדי של איש, שבהתנהלותו יש גם מאפיינים לא מבוטלים של דמות טרגית. נראה שברק עצמו מודע לסתירה הזאת כאשר הוא מצטט קטע מתוך "פאוסט" של גתה, בו נשמעת בין השאר האמירה:

"כל בני האדם חווים את החיים, רק מעטים מבינים בצורה יותר עמוקה את מה שהם חווים, והטיפשים מביניהם, שמנסים לחלוק את התובנות הללו עם כלל הציבור, הם אלה שמועלים על המוקד לשריפה או נסקלים באבנים".

"זה הרי מישהו שרצה להיות בן גוריון השני", אומר הבמאי רן טל בראיון, ומהרבה בחינות נותר מנגד על "הר נבו", כאשר לפחות כראש ממשלה, כהונתו מסתימת בדרך מאכזבת ומהירה מאוד, בטח בהשוואה לציפיות ולכוונות שלו עצמו.

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את בנימין נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את ג'פרי אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק, איימו לחסל כמעט סופית את תדמיתו הציבורית של האחרון. גם בגלל שהקשרים ומערכת היחסים הסבוכה עם שניהם כבר גדשה לעייפה את העיתונות הישראלית.

ברק שב וקונה פה כאמור את מקומו כמנהיג בעל שיעור קומה היסטורי, המוכן לפעול בצורה אמיצה בסביבה של חוסר ודאות, גם אם הדבר הזה עולה לו בסופו של דבר באובדן מכאיב של הפופולריות בציבור הישראלי.

רן טל, הבמאי, ממשיך כאן את ההתעסקות המרשימה ורבת השנים שלו בחברה הישראלית, בסתירות הפנימיות שקיימות בתוכה ובכאבים ובשאלות המוסריות שהיא מעוררת.

הסרט עלה לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, ומתוכנן להיות מוקרן בהמשך במסגרת שידורי "קשת".

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק איימו לחסל את תדמיתו הציבורית של האחרון

"מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום". ישראל 2020, 85 דקות. תסריט ובימוי רן טל. הפקה – אמיר הראל ואיילת קייט.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

לא שלא ידענו זאת קודם, אבל בשנת הקורונה זה קיבל חותם בולט: מדינת ישראל היא מדינת קנטונים של חילונים, חרדים וערבים. את הקנטון החילוני חוצה גבול של תומכי ומתנגדי ביבי נתניהו. לכל קנטון יש את המנהגים שלו, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו את המציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי ומתיש כדי לשווק את הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף, ומה שאמור היה להפוך לנשק יום הדין הפך לכלי משחק מטלטל.

לכל קנטון יש מנהגים, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו מציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי לשיווק הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף

לא אחת נכמר הלב לשמוע את בכירי המערכת משננים את משנתם הרפואית בענין מה ואיך חייבים לפעול כדי ללחום בנגיף, רק כדי למצוא עצמם פעם אחרי פעם בפני מציאות מתסכלת של ביצועי חסר, ביצועי איחור או אי ביצוע בכלל.

לאורך כל השנה הקשה והמטלטלת הסתבר לבכירי הבריאות כי הם למעשה נלחמים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב:

• נתב"ג, שאמור היה להיות נעול עוד מימי הסגר הראשון, התנהל בשיטת הדלת המסתובבת דרכה הסתננה תחילה הקורונה ובהמשך גם אחיותיה המוטציות הקטלניות ממנה
• המשטרה שתפקידה לאכוף את ההנחיות וההוראות, התגלתה כנטולת יכולות ביצוע.
• ומעל כולם ראשי המדינה, שעינם האחת מכוונת על הקורונה ואת השנייה הם לא הם מורידים מהפוליטיקה, שגם במשבר זה נותרה בבת עינם.

מסיבות אלו, מדינת ישראל מוצאת עצמה לאחר שנה של מלחמה עיקשת במגפה במצב וירטואלי של ללכת בלי ולהרגיש עם – בלי שניצחה את הנגיף ועם תקווה כי החיסונים יעשו את העבודה.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה כשהן חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – דוגמת ניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו המוטיבציה והנחישות הטבעיות עלו פעם אחרי פעם על שרטוני הכשלים המובאים לעיל.

בעוד אנשי הרפואה ממשיכים להתריע בשער, הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם. נתניהו, ראש וראשון לפוליטיקאים, היה מתואם אתם רק אם זה התכתב עם מטרותיו הפוליטיות. למעט הסגר הראשון, כאשר כולנו נתקפנו בהלם מול נגיף מאיים וקטלני, הסנכרון בינו לבינם היה נקודתי ומשני לסנכרון עם שיקוליו הפוליטיים.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – כניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם

עוד בימי הסגר הראשון, כאשר שום דבר לא היה ברור עדיין, נתניהו שיווק את ישראל כמודל עולמי להצלחה. הוא חזר על עצמו גם בסגר השני, כאשר הנתונים הצביעו על תחלואה גוברת, והגיע לשיא במבצע החיסונים המסיבי, כאשר הבטיח כי את סדר הפסח הקרוב כולנו נחגוג יחד.

נישא על כנפי האופוריה, בעוד גרף המתים מטפס לגבהים חדשים, מאות אלפים נותרים בשוליים ללא מקורות פרנסה, מערכת חינוך מפוררת ואמון הציבור בממשלה הולך ונסדק מאז ימי הסגר השני, המשיך ביבי להפליג בשבחי עצמו. בזכות היקף החיסונים הענק, שהציב את ישראל במקום הראשון בעולם, הוא "הבטיח" כי ישראל תצא ראשונה מהקורונה ותהפוך "אור לגויים" וזאת כי יש לה מערכת בריאות מופלאה. דע עקא, ובמפתיע מתחת לרדאר, הוא ככל הידוע הישראלי היחידי שחוסן פעמיים לא על ידי עובד אותה מערכת מפוארת אלא בידי רופאו האישי.

מנהיגות בשעת משבר לאומי חמור לא הייתה מביאה להתפרקות מכל חובה אזרחית וחברתית, כפי שאנו חוזים בה בעצם ימים אלה, כשהוראות הממשלה הפכו במקרה הטוב רק להמלצה לא מחייבת.

אבני הדרך הוצבו כבר במהלך החודשים הקודמים:

• כאשר אל מול עיניו המשתאות של הציבור ראה ביבי צורך, משיקולים אישיים, לדאוג להחזיר לעצמו מסים פרטיים בסכומים גבוהים, כאשר עומדים מולו מיליון מובטלים, חלקם מזי רעב.
• סירובו העיקש לאשר תקציב מדינה, בכוונת מכוון, ובכך להביא לבחירות נוספות, כדי להימנע מלקיים את הסכמי הממשלה הפריטטית וגם לדחות את התייצבותו למשפט פלילי.
• חדלונו להפעיל את סמכויותיו כדי לכפות את המדיניות שבעצמו אישר כנגד מי שמורד בה.

וכך אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה.

אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה

ביבי נתניהו הכיר והבין מהרגע הראשון את חומרתה של המגפה ופעל נגדה כמיטב הבנתו. לכן מצער כי גם בשעת משבר חסר תקדים הוא לא השתחרר מנטייתו המובנית לצייר תמונות ורודות כאשר סביב הצבע השולט הוא אפור, במקרה הטוב: הוא הלך להצטלם עם המחוסן המיליון הראשון והשני, אבל לא עלה על דעתו להצטלם עם משפחת הנפטר האלף או החמשת אלפים. וכמובן גם לא עם משפחת מובטל מיואש. אילו היה צ'רצ'יל, בנקודת הזמן הזו הוא היה צריך להתייצב לפני המצלמות והמיקרופונים ולומר ללא פירושים מיותרים: "זה אינו הסוף, זו איננה אפילו תחילת הסוף. אך, אולי, זו סופה של ההתחלה".

בצלאל לביא הוא גמלאי משירות המדינה. בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש בעובדות ואירועים היסטוריים כדי לדון באירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם. היה עורך של עיתון אזורי בשרון ופרסם ספר היסטורי על חיפושי הנפט בא"י ומאמרים אקדמיים בכתבי עת בארץ ובחו"ל בנושאי ארץ ומדינה ותולדות היהודים באירופה.