החתימה על "הסכמי אברהם" והמגעים המתהדקים עם ערב הסעודית פותחים עבור ישראל אפשרויות רבות ומגוונות לשיתופי פעולה באזור. תחומים רבים עומדים על הכוונת, אולם אחד המרכזיים, שלאחרונה התרבו הדיווחים סביבו, הוא תחום האנרגיה.

החתימה על "הסכמי אברהם" והמגעים המתהדקים עם ערב הסעודית פותחים עבור ישראל אפשרויות רבות ומגוונות לשיתופי פעולה באזור. אחד המרכזיים, שלאחרונה התרבו הדיווחים סביבו, הוא תחום האנרגיה

אחת הסוגיות העיקריות נוגעת לחלופות אפשריות ליצוא אנרגיה מן המפרץ הפרסי לאירופה דרך הים התיכון. שר האנרגיה האמריקני היוצא, שביקר באיחוד האמירויות ימים ספורים לפני תום ימיו של ממשל טראמפ, נפגש עם שרי האנרגיה של האמירויות, בחריין וישראל. הוא הבהיר, כי בחלק מהשיחות נבחנו חלופות ליצוא הגז מהמפרץ, למשל באמצעות צינורות, וכדבריו:

"אם ניתן יהיה להעביר גז טבעי לחוף המצרי, או החוף הישראלי, אז נוכל להעבירו דרך הים התיכון".

השר האמריקני כיוון בדבריו הן להיבט האסטרטגי, הנוגע להתמודדות האזורית מול איראן, והן לחשיבות שבגיוון נתיבי יצוא האנרגיה מאזור רגיש כמפרץ הפרסי.

מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי, שביקר באיחוד האמירויות בסוף ינואר, פרסם הודעה רשמית לאחר הביקור, בה הדגיש את:

"ההזדמנות הייחודית לפיתוחה של כלכלת אנרגיה עבור שתי המדינות והאזור כולו".

אדירי הזכיר שמשרד האנרגיה מקדם שורה של פרויקטים בתחום התשתיות, שיאפשרו חיבור לאירופה,

"ואולי בעתיד גם לתשתיות במפרץ. פרויקטים בתחום החשמל והגז הטבעי, ישפרו את שיתוף הפעולה האזורי".

יצוין, שחברת קצא"א (ובשמה העדכני – "קו צינור אירופה אסיה") חתמה באוקטובר 2020 על מזכר הבנות לשינוע נפט מאזור המפרץ הפרסי לישראל. הקו הימי יוביל מוצרי נפט מאיחוד האמירויות למסוף קצא"א באילת, ומשם יוזרמו הדלקים למסופי החברה באשקלון בדרכם ללקוחות שונים. טקס החתימה התקיים בנוכחות שר האוצר האמריקני (דאז), ושר המדינה האמירתי לעניינים כלכליים.

קצא"א חתמה ב-2020 על מזכר הבנות לשינוע נפט מאזור המפרץ הפרסי לישראל. הקו הימי יוביל מוצרי נפט מהאמירויות למסוף קצא"א באילת, ומשם יוזרמו הדלקים למסופי החברה באשקלון בדרכם ללקוחות

בשבועות האחרונים פורסמו גם דיווחים ופרשנויות, בדבר כוונה להקים צנרת יבשתית דרך ערב הסעודית לים התיכון. אלו הוכחשו, בנימוקים של עלויות גבוהות מאד, אולם נראה שהיצירתית שורה על העוסקים במלאכה בהקשר זה.

מה עומד מאחורי כל זה?

הרציונל המדיני-אסטרטגי ברור. גיוון נתיבי היצוא של נפט וגז מהמפרץ יפחית את התלות המוחלטת של היצואניות במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז – נתיב ימי אסטרטגי צר, בו לאיראן יש יכולת היזק לא מבוטלת. במילים אחרות: צינור דרך שטחה של ערב הסעודית לחוף המצרי, או הישראלי, כדברי שר האנרגיה האמריקני לשעבר, יוכל לשנות את מפת האנרגיה האזורית ואת מערכת היחסים בין המדינות הנוגעות בדבר.

מאליו מובן שמדובר בשלב זה ברעיונות ותוכניות שמצויות על הנייר בלבד. אולם, הן כבר עוררו כאמור שלל ניתוחים, ודאגה ברורה במצרים, נוכח ההשלכות האפשריות על תעלת סואץ. ראש רשות התעלה הביע דאגה מפני חיבור צינור קצא"א למפרץ הפרסי, וציין, בראיון לערוץ טלוויזיה מצרי (29.1), שמצרים בוחנת דרכים להתמודד עם "הפרויקט הישראלי-אמירתי", כהגדרתו, שעלול להפחית באופן משמעותי את נפח התעבורה בתעלה.

חשוב להבהיר, כי ההכנסות מתעלת סואץ חשובות מאד לכלכלה המצרית, שגם כך נפגעה קשות במשבר הקורונה. תוכניות מעין אלו עלולות גם לפגוע בשאיפתה של מצרים להפוך למוקד אנרגיה אזורי.

האם יש בסיס לפרויקטים יומרניים מעין אלו?

כאמור, ההיגיון המדיני-אסטרטגי עומד על קרקע מוצקה. מפגשי האינטרסים בין ישראל ומדינות המפרץ, המבוססים במידה רבה מאד על החשש מפני איראן, עשויים להיתרגם לתחום האנרגיה, לו השלכות אסטרטגיות ברורות. עם זאת, אין לישראל אינטרס לפגוע במערכת היחסים עם מצרים. תידרש על-כן חשיבה מאומצת כיצד ניתן לשלב את מצרים, או לפצותה באופן הולם אם הדבר לא ניתן. מן הצד האמריקני, גיוון חלופות היצוא מהמפרץ הפרסי עולה בקנה אחד עם היעד של ביטחון אנרגיה,  ועל פניו לא עומד בסתירה לרצונו של ממשל ביידן לשוב להסכם הגרעין עם איראן.

הרציונל המדיני-אסטרטגי ברור. גיוון נתיבי היצוא של נפט וגז מהמפרץ יפחית את התלות המוחלטת של היצואניות במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז – נתיב ימי אסטרטגי צר, בו לאיראן יש יכולת היזק לא מבוטלת

בה בעת, האתגרים וסימני השאלה מרובים. האם מדינות המפרץ, וערב הסעודית בראשן, יכולות לקבל החלטה אסטרטגית מעין זו? האם רמת האמון עם ישראל כה גבוהה ויציבה? ואם כן, האם תישמר ותשרוד משברים עתידיים? מה לגבי ההשלכות הבעייתיות על מצרים? ומה לגבי העלויות העצומות של צינור יבשתי מעין זה? וכמובן: מה עמדתו של הממשל הנוכחי בבית הלבן?

סימני השאלה הרבים מובנים, ונדרשת מלאכת חשיבה מאומצת על מנת לבחון את מידת רצינותן, ומעשיותן של תוכניות מעין אלו. עם זאת, מדובר במידה מסוימת ב"משחק חדש", שהזווית המפרצית פותחת בפני השחקנים הרלוונטיים. ישראל מצויה בצומת אסטרטגית-אנרגטית, שמרחיבה את קשת האפשרויות הניצבת בפניה.

ראש הממשלה נתניהו התייחס, במסיבת עיתונאים לצידו של נשיא קפריסין שביקר (14.2) בארץ, לאפשרויות חדשות לשיתופי פעולה אזוריים בעקבות "הסכמי אברהם", כולל בתחום האנרגיה. נתניהו הזכיר בהקשר זה את רצונה של איחוד האמירויות להצטרף לפורום הגז האזורי, ושב והדגיש את האינטרס המשותף סביב צינור הגז לאירופה, ה-EAST MED.

יש להניח, שהנשיא הקפריסאי ביקש לשמוע, בין השאר, האם וכיצד יכולה הזווית המפרצית להשתלב עם זו ההלנית. מבחינת ישראל, ניתן להביט עליהן כיכולות להשלים האחת את השנייה.

מדובר בהחלטות ופרויקטים בקנה מידה אסטרטגי, שידרשו בחינה מעמיקה. משבר הקורונה מחריף את המצב, ומציב סימני שאלה מרובים ביחס ליכולותיהן או נכונותן של חברות האנרגיה הבינלאומיות להשקיע סכומים משמעותיים, כאשר תמונת המצב הכלכלית עקב המגפה טרם ברורה. עם זאת, ישראל מצויה בצומת מרתק, עם מרחב תמרון בלתי מבוטל. ישראל חייבת להבטיח מערכת יחסים קרובה עם ממשל ביידן, תנאי מוקדם והכרחי למיצוי מרחב התמרון שנפתח בפניה.

ישראל מצויה בצומת מרתק, עם מרחב תמרון בלתי מבוטל. ישראל חייבת להבטיח מערכת יחסים קרובה עם ממשל ביידן, תנאי מוקדם והכרחי למיצוי מרחב התמרון שנפתח בפניה

המשוכה המרכזית ידועה: להתנהל סביב הסכם הגרעין עם איראן, ובמידה פחותה אמנם גם במכלול הישראלי-פלסטיני, לכל הפחות באופן שלא מציב את ישראל במסלול התנגשות חזיתית מול וושינגטון של ביידן.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע השבוע כי דיוני ההוכחות במשפט נתניהו ייפתחו שבועיים אחרי הבחירות ויימשכו שלוש פעמים בשבוע במשך כשש שעות בכל פעם. השופטים דחו את בקשת נתניהו לביטול כתב האישום בתיקים 1000 ו-4000, אך הסכימו כי נפל פגם בהתנהלות מנדלבליט בענין האישור לפתיחת החקירה. סנגורי נתניהו מתעתדים לזמן את מנדלבליט לעדות בענין בהמשך.

מתן אישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה (וכן נגד נשיא המדינה, שר, חבר כנסת, שופט, דיין או ראש עיר) הוא דרישה מהותית וקריטית שנועדה למנוע פתיחת חקירה פלילית נגד נבחר ציבור וכן נגד בעלי משרה שיפוטית סתם כך.

מתן אישור היועמ"ש לפתוח בחקירה פלילית נגד רה"מ (וכן נגד הנשיא, שר, ח"כ, שופט, דיין או ראש עיר) הוא דרישה מהותית וקריטית שנועדה למנוע פתיחת חקירה פלילית נגד נבחר ציבור או בעלי משרה שיפוטית סתם כך

מדובר בדרישה שמעוגנת בחוקי יסוד. ואכן, סעיף 17 לחוק יסוד: הממשלה אינו מותיר מקום לשום ויכוח: חלה חובה מוחלטת וחד משמעית לקבל אישור מטעם היועץ המשפטי לממשלה כדי לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה מכהן. זוהי דרישה קריטית מאין כמוה.

בפרשות נתניהו, כך קבעו השופטים, ניתן אישור פתיחת חקירה מראש בידי היועץ המשפטי לממשלה הן בפרשת 1000, הן בפרשת 2000 (על כך אין מחלוקת בין הצדדים) והן בפרשת 4000, כלומר בכל 3 פרשות האישום נגד נתניהו.

הדבר הובהר בצורה חדה בהחלטת השופטים.

לכן דרישת חוק היסוד למתן אישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד נתניהו, היא דרישה שמולאה. הדרישה המהותית מולאה.

אלא שהדרישה המהותית מולאה בצורה פגומה טכנית. איני מקל ראש בפגם זה. אני סבור שהיה על מנדלבליט לאשר באופן רשמי מראש, בצורה כתובה ובאופן בהיר וחד, פתיחה בכל חקירה.

היה עליו לעשות כן הן בפרשת 1000 והן בפרשת 4000 (כאמור, אין מחלוקת בין התביעה להגנה לגבי אישור פתיחת החקירה מראש בפרשת 2000).

עם זאת, מבחינה מהותית, אין מחלוקת שמנדלבליט העניק אישור מראש לפתוח הן בחקירת פרשה 1000 והן בחקירת פרשה 4000. ואני מדגיש שוב: העניק אישור מראש.

מאחר שהעניק אישור מראש לפתיחת חקירה בכל פרשה אך לא בצורה כתובה ורשמית וסדורה, מדובר בפגם טכני רציני אך לא בפגם מהותי שיורד לשורשו של עניין.

לו הייתה נפתחת חקירת משטרה נגד נתניהו ללא אישורו של מנדלבליט, אז היה מדובר בפגם מהותי שיורד לשורשו של עניין.

מאחר ש-3 פרשות האישום נחקרו באישורו של מנדלבליט, לא קיים כאן פגם מהותי שיורד לשורשו של עניין.

הדרישה המהותית מולאה בצורה פגומה טכנית. איני מקל ראש בפגם זה. עם זאת, מבחינה מהותית, אין מחלוקת שמנדלבליט העניק אישור מראש לפתוח הן בחקירת פרשה 1000 והן בחקירת פרשה 4000

מנדלבליט פיקח בצורה הדוקה על פעולות החקירה. עם זאת, אני מעריך שלא ידע על הלחץ המחפיר לכאורה (שיכול להגיע עד כדי סחיטה באיומים) על ניר חפץ מטעם מי מהחוקרים בטרם הפך לעד מדינה.

על פניו, נראה שהחלטת ניר חפץ להפוך לעד מדינה, לא התקבלה אך ורק בעטיו של לחץ זה, אלא באופן מנותק ממנו, אך הלחץ המתואר אכן חמור מאין כמוהו. ייתכן שמי שהפעיל אותו, ביצע עבירה פלילית לכאורה.

בניגוד לטענות מפי מדבררי נתניהו בתקשורת, לא התרשמתי שהתביעה שיקרה לבית המשפט בנדון. ככל שקראתי את הדברים, אני מתרשם שלא נטענה שום טענה כוזבת מפי התביעה.

מאידך, כן התרשמתי כמובן שמנדלבליט אכן לא העניק אישור כתוב ומסודר ורשמי מראש כאמור לעיל – וזה פשוט לא תקין.

נדגיש: זיכויים במסגרת משפטים פליליים לא נגזרים מפגם טכני בלבד. כשבית המשפט מחליט לזכות בשל מחדלי חקירה, מדובר במחדלים שטמנו בחובם פגיעה עמוקה בזכות היסוד להליך הוגן של הנאשם (תוכלו לראות זאת בהלכת יששכרוב מ-2006 שנקבעה בידי הנשיאה בייניש וכן בהלכת חיימטוב מ-2018 שנוסחה בידי השופט אורי שהם וכן בהלכות נוספות).

על פניו, גם טענת אלוביץ' בדבר הלחץ מטעם מי מחוקריו להחלפת סנגור (כי סנגורו סבר שאין מקום שיהפוך לעד מדינה) היא טענה חמורה שיש לבדוק אותה לעומק. היא אינה משפיעה בהכרח על קבילות הראיות נגד נתניהו, מפני שאלוביץ' לא הפך לעד מדינה נגדו, אך היא יכולה להשפיע על היבטים אחרים. יש לבחון אותה לעומק.

אם ידע מנדלבליט על הליקויים הללו – זה חמור מאד. אם לא ידע (וכנראה שלא ידע), זה עדיין חמור כמובן.

נדגיש: זיכויים במסגרת משפטים פליליים לא נגזרים מפגם טכני בלבד. כשבית המשפט מחליט לזכות בשל מחדלי חקירה, מדובר במחדלים שטמנו בחובם פגיעה עמוקה בזכות היסוד להליך הוגן של הנאשם

נדגיש שהשופטים הבהירו שיבחנו בהמשך הדרך את טענות הסנגורים לגבי קבילות ראיות כאלה ואחרות. וטוב שכך. יש לשמור על זכויות הנאשמים מכל משמר.

ומספר משפטים לסיום בסוגיית האפשרות לכהן כראש ממשלה וכן כנאשם במשרה מלאה.

נטען שנתניהו יוכל לוותר על נוכחות בדיונים רבים במשפטו ולכן המשפט לא יפגע בתפקודו כראש ממשלה.

אז ככה:

א. ראשית, שופטים אינם פוטרים נאשמים באופן אוטומטי וגורף מנוכחות במשפטיהם הפליליים.

ב. קרוב לוודאי שנתניהו עצמו יבקש להיות נוכח בדיונים הרבים שבהם יעידו עדי התביעה החשובים והרבים שממוקדים בו. כלומר, אלו שעדותם עשויה להניח תשתית אפשרית להפללתו.

ג. הוא ירצה להביט בעיניהם. הוא ירצה שהם יחושו לחץ פסיכולוגי (לחץ שהוא מפעיל גם כיום בדרכים שונות. כולל הגילוי המדהים ששוחח עם עד תביעה מרכזי במשפטו: מילצ'ן. קיים חשש שהוא שיבש הליכי משפט. מדהים שהדבר לא נחקר). הוא ירצה לדבר עם סנגוריו במהלך הדיונים או לכתוב להם הערות כאלה ואחרות.

ד. אך גם אם השופטים יפטרו אותו מהתייצבות בחלק מהדיונים, ברור לכולנו שעליו להשקיע שעות רבות בתום דיוני ההוכחות כדי לשוחח עם סנגוריו וכן כדי לקרוא את תוכן הפרוטוקולים שמתעדים את העדויות. יותר מזה: הוא יהיה חייב לשבת עימם ולסייע בעדם במשך שעות להתכונן לקראת החקירות הנגדיות של העדים הבאים.

ה. לא ניתן לנהל כך מדינה. פשוט לא ניתן.

ו. חמור מכך: נתניהו מקבל שוב ושוב הכרעות בנושאים קיומיים על סמך האינטרס הפרטי, הפוליטי והמשפטי שלו, ולא על סמך שיקולי אינטרס הציבור.

לכן הצביע בעד הצעת החוק למניעת כהונת ר"מ תחת כתב אישום ב-2008.

לכן אף אמר שראש ממשלה תחת חקירות (חשוד. לא נאשם) איבד את המנדט הציבורי והמוסרי, מאחר שקיים חשש רציני שישקול שיקולי הישרדות אישיים ולא שיקולים לאומיים.

גם אם השופטים יפטרו אותו מהתייצבות בחלק מהדיונים, ברור לכולנו שעליו להשקיע שעות רבות בתום דיוני ההוכחות כדי לשוחח עם סנגוריו וכן כדי לקרוא את תוכן הפרוטוקולים שמתעדים את העדויות

אי אפשר. פשוט אי אפשר שראש ממשלה יכהן גם כנאשם במשרה מלאה. שלא לדבר על החלטתו להטיל אימה על התביעה הכללית, למנוע מינויים בכירים בשירות הציבורי, להפר את התחייבותו לבג"צ לחתום על הסדר ניגוד עניינים, לשלוח נציגות צייתניות כמו מירי רגב ואסנת מארק לוועדה למינוי שופטים, למנות מבקר מדינה שהוא יס מן, ולעשות כל שניתן כדי לסרס את הכנסת, להפחיד את מערכת המשפט, לעקר את הפרקליטות מכוחה, לרדוף את החלקים בתקשורת שאינם סוגדים לו, ולהפוך את מדינת ישראל למדינה בלתי דמוקרטית בתהליך זוחל של ארדואניזציה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בני גנץ אינו חריג לאכזבה מרמטכ"ל לשעבר. מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית שלושה עשר רמטכ"לים לשעבר, ומכולם היו ציפיות רבות. רק שניים בלבד (יצחק רבין ואהוד ברק) הפכו לראשי ממשלה (השני עם הכהונה הקצרה ביותר של ראש ממשלה נבחר בישראל). רמטכ"לים אחרים לא היו סיפורים של הצלחה בולטת בפוליטיקה הישראלית וחלקם היו לסיפורי כישלון פוליטי.

בדומה, מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית כעשרים ושמונה אלופים בצבא. אריאל שרון היה לראש ממשלה ושניים – עזר וויצמן וחיים הרצוג, היו לנשיאי מדינה. לרשימה ניתן לצרף את יגאל אלון שהיה לראש ממשלה בפועל לתשעה עשר ימים בלבד.

גנץ אינו חריג לאכזבה מרמטכ"ל לשעבר. מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית 13 רמטכ"לים לשעבר, ומכולם היו ציפיות רבות. רק שניים (רבין וברק) הפכו לרה"מ (השני עם הכהונה הקצרה ביותר רה"מ נבחר בישראל)

בדומה, מאז קום המדינה נכנסו לפוליטיקה הישראלית כעשרים ושמונה אלופים בצבא. אריאל שרון היה לראש ממשלה ושניים – עזר וויצמן וחיים הרצוג, היו לנשיאי מדינה. לרשימה ניתן לצרף את יגאל אלון שהיה לראש ממשלה בפועל לתשעה עשר ימים בלבד.

בסך הכל – רק בחמישית מן המקרים של כניסת קצינים בדרגות אלוף ומעלה ניתן לזקוף הצלחה פוליטית לגנרלים בצבא. כולם פרט לאחת, ארנה ברביבאי, היו גברים, עובדה שהשפיעה גם היא על צביונה של הפוליטיקה הישראלית ובה תת ייצוג בולט לנשים. זה בוודאי נמוך בהרבה מרף הציפיות או מן האשליה הרווחת כאילו אנשי צבא בכירים יהיו לאנשי מדינה ופוליטיקה מובילים. הנחת כזב, האלילים הכזיבו, לרוב.

רוב ראשי ממשלות ישראל היו ברובם חסרי כל ניסיון צבאי משמעותי בדרגות בכירות או חסרי ניסיון צבאי כלשהו. כמה מן המוצלחים שבהם לא שירתו כלל בצבא.

במיוחד ככל שגדלה הקיטוביות הפוליטית בישראל, כך מתקיימת הציפייה כי רמטכ״ל כדוגמת גנץ יושיע את הפוליטיקה הישראלית מקיפאונה ויגאל אותה מבעיותיה הקשות. במסגרת זו אף נשמעו לאחרונה ציפיות לכניסתם של הרמטכ"ל הקודם אייזנקוט והנוכחי – כוכבי, ללבה הרותחת של החיים המפלגתיים.

הפוליטיקאים חוששים מאנשי צבא, לשווא. לכן כבר ב-2007, בעת ממשלת אולמרט, תוקן החוק והוא מחייב תקופת צינון משפטית של שלוש שנים, שמונעת מאישי צבא בכירים בדרגות אלוף או רב אלוף להיכנס מיידית לפוליטיקה לפני תום שלוש שנים מסיום שירותם הצבאי. מצד אחד, יש בתקופת צינון זו הגיון דמוקרטי של שלטון חוק אזרחי וצמצום הכדאיות של אישים צבאיים בכירים לעסוק בפוליטיקה מפלגתית עוד בתקופת כהונתם הצבאית. מצד אחר, אין למניעה החוקית הזו הרבה תכנים. היא באה להגן על פוליטיקאים מכהנים ולא על דמוקרטיה.  

רק לחמישית מהקצינים בדרגות אלוף ומעלה שנכנסו לפוליטיקה ניתן לזקוף הצלחה פוליטית. כולם פרט לאחת, ארנה ברביבאי, היו גברים, מה שהשפיע על צביון הפוליטיקה הישראלית ותת הייצוג הבולט בה לנשים

הציפייה מאישי צבא להיות פוליטיקאים טובים היא חסרת בסיס, לרוב. בארץ ובעולם גנרלים אינם נוטים להיות סיפור הצלחה פוליטי כביר. הסיבה אינה אישית אלא עמוקה יותר. הסיבה היא שיטתית. המקצוע הצבאי שונה במובנים רבים מן המקצוע הפוליטי. איש הצבא התחנך להביא לביטוי מיטבי מסגרת ממושמעת והיררכיה פיקודית, שבה הבסיס להובלת אנשים מעוגן בפקודות והוראות ברורות. פוליטיקה היא אמנות הפעלת הכוח הציבורי במסגרת תחרות נוקשה על הקצאות משאבים.

איש הצבא מתחנך להטעות את האויב. הפוליטיקה מבוססת לצערנו על הטעיית היריב הפוליטי. המקצוע הצבאי מבוסס על חשאיות, בפוליטיקה על ניצול הפומביות. הרטוריקה הצבאית מבוססת על חדות ובהירות תוך הפגנת נחישות. הרטוריקה הפוליטית מבוססת על השגת פופולריות. החזון הצבאי הוא המשך התכליות המדיניות באמצעים אחרים. החזון הפוליטי הוא ניצול העוצמה הצבאית להישגים מדיניים ואישיים.

אמנם המקצוע הצבאי רחוק מלהיות תמים. רמטכ"לים חייבים לעבוד מול ולעומת דרגים מדיניים אך בכך הם רוכשים רק ניסיון מסוים ולא ידע פוליטי הדרוש להנהגה מדינית. רשימת ההבדלים עוד ארוכה, אך לב העניין הוא כי ניתן ללמד פיקוד וניהול אך לא ניתן ללמד באופן נרכש כריזמה פוליטית. עכשיו – בשיא הקיטוביות ושפל המצב של החיים הציבוריים בישראל, אנו עלולים להילכד שוב במלכודת הפתאים של צפיות לגנרל שיגיע ויושיע. זאת במקום בדק בית יסודי של כשלי החיים האזרחיים בישראל.

פרופסור גד ברזילי הוא מומחה למשפט, חברה וממשל, פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים. (צילום: פוטו נגבה).