בכיר פת"ח מרוואן ברגותי המרצה עונש של חמישה מאסרי עולם בכלא הישראלי הפך לדמות אשר תכריע את גורל הבחירות הפלסטיניות. יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס חושש שהתמודדות של ברגותי בבחירות תביא לכך שהוא יפסיד את כסאו ותנועת פת"ח תחלש. יתכן שהוא ימצא את הדרך להתחמק מעריכת הבחירות.

יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס ותנועת פת"ח נמצאים במצוקה גדולה. מחמוד עבאס הכריז על בחירות בשטחים לפרלמנט, לנשיאות ולמל"פ כדי לקבל את הסיוע הכספי מארה"ב ומהאיחוד האירופי וכדי לשאת חן בעיני הנשיא ביידן. הוא רוצה להראות לביידן כי הוא תומך בתהליכים דמוקרטיים בחברה הפלסטינית, אבל התוכנית שלו נתקלת בקשיים מרובים. אבן הנגף העיקרית בהוצאת תוכניתו אל הפועל הינה בכיר פת"ח מרוואן ברגותי, אדריכל הטרור של האינתיפדה השנייה, שאסור בכלא הישראלי לאחר שנדון ל-5 מאסרי עולם על רצח אזרחים ישראלים.

פת"ח ומחמוד עבאס במצוקה גדולה. הוא הכריז על בחירות בשטחים לפרלמנט, לנשיאות ולמל"פ כדי לקבל את הסיוע הכספי מארה"ב ומהאיחוד האירופי, ולהיראות כתומך בתהליכים דמוקרטיים בחברה הפלסטינית, אבל תכניתו נתקלת בקשיים

מרוואן ברגותי מתעקש על התמודדות בבחירות לנשיאות ב-31 ביולי מול מחמוד עבאס עצמו, סקרי דעת הקהל בשטחים מוכיחים כי הציבור הפלסטיני מאס בהנהגה הנוכחית של הרש"פ הנתפסת כחלשה ומושחתת. מרוואן ברגותי מוביל בסקרים האלה בהפרש ניכר על יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס ועל אסמעיל הניה,מנהיג תנועת חמאס, כמי שהוא הראוי ביותר להיות יו"ר הרש"פ הבא.

ההערכה בשטחים היא כי מרוואן ברגותי יביס בנקל את מחמוד עבאס בבחירות. גם יו"ר הרש"פ יודע זאת.

ברגותי ניסה להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הרש"פ בבחירות לנשיאות ב-2005, אולם הוא נכנע בסופו של דבר ללחצים אדירים והבטחות שווא של מחמוד עבאס ואיומים מצד הנהגת פת"ח הותיקה, ובסופו של דבר נמנע מלהציג את מועמדותו. היום הוא מצטער על כך והפיק את הלקחים הדרושים.

מאז הוא חש שהוא נרקב בכלא הישראלי. יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס טירפד את שחרורו במסגרת "עסקת שליט" ב-2011 כדי שלא יעמוד בדרכו הפוליטית ואף הכשיל את שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא בישראל שברגותי עמד בראשה.

גורמים בכירים בפת"ח טוענים כי מחמוד עבאס פעל בשנה האחרונה אצל ישראל ואצל ממשל טראמפ כדי למנוע את שחרור מרוואן ברגותי מהכלא במסגרת עסקת חילופי השבויים החדשה עם ישראל.

ברגותי הגיע למסקנה שהדרך היחידה שלו להשתחרר מן הכלא הישראלי היא להיבחר ליו"ר הרש"פ, לפתוח בשביתת רעב ולגייס את הקהיליה הבינלאומית להפעיל לחץ על ממשלת ישראל לשחררו. המודל שלו הינו נלסון מנדלה, לכן זכה לכינוי בשטחים "נלסון מנדלה הפלסטיני".

ברגותי הבין שהדרך היחידה שלו להשתחרר מהכלא הישראלי היא להיבחר ליו"ר הרש"פ, לפתוח בשביתת רעב ולגייס את הקהיליה הבינלאומית להפעיל לחץ על ממשלת ישראל לשחררו. לכן זכה בשטחים לכינוי "נלסון מנדלה הפלסטיני"

הפיצול בתנועת פת"ח

ישראל שומרת בינתיים על שתיקה ביחס לבחירות בשטחים, אבל מקורביו של מרוואן ברגותי האסור בכלא הישראלי טוענים, כי היא מסייעת ליו"ר הרש"פ מחמוד עבאס לנצח בבחירות. טענה דומה אפשר לשמוע מאנשיו של מוחמד דחלאן. לטענתם, מחמוד עבאס הינו "הקבלן של ישראל לנושא הביטחון בגדה", וכי הוא ממלא אחר הוראות ראש השב"כ הישראלי נדב ארגמן בכל הקשור לפעילות הביטחון בגדה נגד הטרור ולכן ישראל רוצה שהוא ימשיך בתפקידו.

לשם כך ישראל התגייסה לעזור לו להוריד את מרוואן ברגותי מרעיון הריצה העצמאית בבחירות לפרלמנט ולנשיאות.

ברגותי הפך לסיוט של מחמוד עבאס, הוא צבר כוח רב בגדה ונאמניו החלו להצטייד גם בנשק חם. הפופולריות שלו ברחוב הפלסטיני גברה מאז הוכרזו הבחירות. מחמוד עבאס איננו מוכן להסתכן. ריצה נפרדת של ברגותי בבחירות, שלא במסגרת רשימה מאוחדת של תנועת פת"ח, תחליש את התנועה ותחזק את חמאס והוא עלול להפסיד את כיסאו  כיו"ר הרש"פ.

לכן, באישורה של ישראל, הוא שיגר בשבוע שעבר את בכיר פת"ח חוסיין א-שיח' לכלא הישראלי עם הצעה למרוואן ברגותי.

על פי גורמים בפת"ח, חוסיין א-שיח' הציע לברגותי בשמו של מחמוד עבאס לוותר על ההשתתפות בבחירות לנשיאות ולרוץ בראש רשימה מאוחדת אחת עם תנועת פת"ח בבחירות לפרלמנט.

בתמורה, מחמוד עבאס ימנה אותו לתפקיד יו"ר הפרלמנט, משפחתו תקבל סיוע כספי והוא יוכל למנות 10 מאנשיו לתפקידים של חברים בפרלמנט.

ברגותי דחה את ההצעה בכעס. הוא לא מאמין לשום הבטחה של מחמוד עבאס אשר רימה אותו פעמים רבות בעבר.

הפיצול בתנועת פת"ח מדאיג מאוד את מצרים וירדן. הן דרשו ממחמוד עבאס להתפייס עם יריביו הפוליטיים מוחמד דחלאן ומרוואן ברגותי אך הוא סירב. הוא משתעשע ברעיון כי תנועת פת"ח תרוץ ברשימה אחת עם תנועת חמאס בבחירות לפרלמנט, כדי להתגבר על יריביו, אך הוא חושש מתגובת ישראל וממשל ביידן מכיוון שחמאס היא תנועת טרור. ממשל ביידן כבר ביקש ממנו לפני כמה ימים הבהרות מדוע הוא רוצה לשתף את תנועת חמאס בבחירות.

כרגע מתגבשות כמה רשימות של בכירי פת"ח, המתנגדים להתמודדות מחמוד עבאס בבחירות לפרלמנט ב-22 במאי. מדובר ברשימות עצמאיות שלא מוכנות להתאחד עם הרשימה של מחמוד עבאס. הרשימות של מוחמד דחלאן, של נאצר אלקידווה, של נביל עמרו ויתכן גם שראשי הממשלות לשעבר ראמי חמדאללה וסלאם פיאד יקימו רשימה משלהם או יצטרפו לאחת הרשימות החדשות שאיננה קשורה למחמוד עבאס. תנועת פת"ח מפוצלת ועלולה שוב להפסיד את הבחירות לפרלמנט לתנועת חמאס כפי שקרה בבחירות בשנת 2006.

כרגע מתגבשות כמה רשימות של בכירי פת"ח, המתנגדים להתמודדות מחמוד עבאס בבחירות לפרלמנט. פת"ח מפוצלת ועלולה שוב להפסיד את הבחירות לפרלמנט לתנועת חמאס כפי שקרה בבחירות בשנת 2006

נכון לשעה זו, מרוואן ברגותי נחוש להתמודד עצמאית בבחירות לפרלמנט ולנשיאות, מחמוד עבאס בלחץ רב, ולהערכת גורמים בכירים בפת"ח אם המצב לא ישתנה באופן דרסטי הוא ימצא את הדרך הטובה ביותר מבחינתו להתחמק מקיום הבחירות ויגלגל את האשמה על ישראל או על חמאס.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)

כשהסתיים כיבוש לוד, נסע יגאל אלון, אז מפקד המבצע (מבצע דני 10-18 ביולי 1948) לראש הממשלה דוד בן גוריון כדי להיוועץ איתו מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר ודיבר, יגאל אלון שאל שוב ושוב מה צריך לעשות עם הערבים של לוד, אבל בן גוריון לא ענה לו. וככה שוב – פעם אחרי פעם, שלוש פעמים.

כשהסתיים כיבוש לוד נסע יגאל אלון, מפקד מבצע דני, לרה"מ בן גוריון כדי להיוועץ מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר, אלון שאל שוב ושוב מה לעשות עם ערביי לוד, אבל בן גוריון לא ענה

בן גוריון היה נוהג לרשום את השיחות במהירות על גבי מחברת עם ניר פחם, שמעתיקה את הדברים לדף השני. אחרי  40 דקות, כשהם בדרך החוצה במסדרון, והמחברת המקופלת נמצאת במקום אחר, רחוק, וכבר אין איש בסביבה זולת שניהם, אמר בן גוריון בקולו המעט צווחני, מלווה בתנועת יד רחבה, ליגאל אלון:

"תעשו מה שצריך".

התוצאה ידועה – עם הדבר הזה חזר יגאל אלון מהמטה, וההנחיה שיצאה הייתה להתחיל לפעול לפינוי הערבים.

בעיר נצרת, לעומת זאת, המצב היה שונה לגמרי. בצפון פיקד על הכוחות לסקוב, איש הבריגדה. בישיבת מטה אחרי הכיבוש של נצרת שאלו קציני המטה מה לעשות עם כל התושבים. לסקוב אמר להם: תשלחו מברק למטה הכללי, והמטה הכללי יכול לענות רק את הדבר המתבקש על פי דיני המלחמה, ודיני המלחמה ברורים: אל תרחיקו אנשים מנצרת.

כלומר טיבן של ההחלטות ואופיין מושפע לא מעט מאופי האנשים שנטלו אותן.

את הסיפור המרתק הזה מספר אהוד ברק, ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר בסרטו של במאי הסרטים הדוקומנטריים רן טל ("ילדי השמש", גן עדן" "המוזיאון", ועוד) "מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום".

נקודת המוצא של הסרט היא היסטוריוסופית ולא אקטואלית:

בספר "השועל והקיפוד" מ–1953, דן הפילוסוף הפוליטי ישעיה ברלין בהשקפתו של הסופר לב טולסטוי על ההיסטוריה. טולסטוי, בספרו "מלחמה ושלום", מעלה את הטענה שההיסטוריה נוצרת מאינספור פעולות של אינספור אנשים. כל אחד מהם פועל על פי שיקולו הרגעי הקטן, ומה שאנחנו קוראים "היסטוריה" הוא מה שנוצר מאוסף הפעולות המקרי הזה. אהוד ברק, שבילה, על פי דבריו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת, ושחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה.

אהוד ברק, שבילה, לעדותו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת. שחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה

הסרט, שמבוסס על ארבעה ימי ראיונות ארוכים שערך הבמאי עם ברק, סוקר שישה צמתים מרכזיים בחייו של אהוד ברק. בין השאר: חיסול מנהיגי הטרור אחרי הרצח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מבצע "אביב נעורים", חוויותיו הקשות כמג"ד מילואים בחווה הסינית במלחמת יום כיפור, ההחלטה הלא פשוטה לצאת אחרי 18 שנה מלבנון, וכמובן ה"רומן" המתמשך שלו עם יאסר ערפאת, מהכנת התוכניות האופרטיביות לחיסולו כבר כשערפאת עובר מירדן ללבנון בתחילת שנות השבעים, ועד לוועידה המפורסמת בקמפ דיוויד, שלושים שנה אחר כך, ועידה שכישלונה חרץ מהרבה בחינות גם את גורלו הפוליטי של ברק.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו, של מי שנחשב כל השנים כ"מר טפלון". כלומר אחד כזה שמסוגל לקבל החלטות מהירות והרות גורל בניתוק רגשי מוחלט.

כך למשל, כשהוא מספר איך כשהיה בן שש בערך, הייתה בקיבוץ משמר השרון, הקיבוץ שבו נולד וגדל, אישה צעירה, ניצולת שואה כנראה, שהייתה יוצאת כל יום בערב מחדר האוכל של הקיבוץ עם כיכר לחם מתחת ליד. הדבר עורר את פליאתם של הצברים הצעירים, משום שבקיבוץ שלהם פעלה מאפייה שסיפקה לחם בשפע לכל הישובים בסביבה, והדבר האחרון שהיית חושב עליו זה שיהיה חסר להם שם לחם. ברק מספר שהוא שאל את אביו למה היא נוהגת כך, ואביו ענה לו:

"עם מה שהיא עברה בחיים שלה עד עכשיו, היא אף פעם לא תהיה בטוחה שמחר יהיה לה לחם".

וכשהוא מספר את זה, נשבר קולו של המפקד המהולל מסיירת מטכ"ל, ועיניו דומעות.

לא כל חלקיו של הסרט אחידים ברמתם. כך למשל הפרק שעוסק במבצע "אביב נעורים", מתרכז יותר בצד האנקדוטלי שסופר כבר לא מעט פעמים – עמירם לוין וברק לבושים כנשים, עם גרבי צמר צבאיות שתחובים להם בחזיות כדי "להגביר" את הרושם, פותחים את הז'קט, מוציאים "עוזי" ומחסלים מישהו שהפריע להם בזמן המבצע. השאלות המוסריות הכבדות כמו מה מידת ההצדקה לחיסול, והאם נבחן לעומק מי הם אותם יעדים שנבחרו, נדחקות במקרה הזה מעט הצידה.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו

אבל מה שנשאר בסופו של דבר הוא דיוקן מרשים למדי של איש, שבהתנהלותו יש גם מאפיינים לא מבוטלים של דמות טרגית. נראה שברק עצמו מודע לסתירה הזאת כאשר הוא מצטט קטע מתוך "פאוסט" של גתה, בו נשמעת בין השאר האמירה:

"כל בני האדם חווים את החיים, רק מעטים מבינים בצורה יותר עמוקה את מה שהם חווים, והטיפשים מביניהם, שמנסים לחלוק את התובנות הללו עם כלל הציבור, הם אלה שמועלים על המוקד לשריפה או נסקלים באבנים".

"זה הרי מישהו שרצה להיות בן גוריון השני", אומר הבמאי רן טל בראיון, ומהרבה בחינות נותר מנגד על "הר נבו", כאשר לפחות כראש ממשלה, כהונתו מסתימת בדרך מאכזבת ומהירה מאוד, בטח בהשוואה לציפיות ולכוונות שלו עצמו.

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את בנימין נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את ג'פרי אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק, איימו לחסל כמעט סופית את תדמיתו הציבורית של האחרון. גם בגלל שהקשרים ומערכת היחסים הסבוכה עם שניהם כבר גדשה לעייפה את העיתונות הישראלית.

ברק שב וקונה פה כאמור את מקומו כמנהיג בעל שיעור קומה היסטורי, המוכן לפעול בצורה אמיצה בסביבה של חוסר ודאות, גם אם הדבר הזה עולה לו בסופו של דבר באובדן מכאיב של הפופולריות בציבור הישראלי.

רן טל, הבמאי, ממשיך כאן את ההתעסקות המרשימה ורבת השנים שלו בחברה הישראלית, בסתירות הפנימיות שקיימות בתוכה ובכאבים ובשאלות המוסריות שהיא מעוררת.

הסרט עלה לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, ומתוכנן להיות מוקרן בהמשך במסגרת שידורי "קשת".

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק איימו לחסל את תדמיתו הציבורית של האחרון

"מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום". ישראל 2020, 85 דקות. תסריט ובימוי רן טל. הפקה – אמיר הראל ואיילת קייט.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

לא שלא ידענו זאת קודם, אבל בשנת הקורונה זה קיבל חותם בולט: מדינת ישראל היא מדינת קנטונים של חילונים, חרדים וערבים. את הקנטון החילוני חוצה גבול של תומכי ומתנגדי ביבי נתניהו. לכל קנטון יש את המנהגים שלו, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו את המציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי ומתיש כדי לשווק את הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף, ומה שאמור היה להפוך לנשק יום הדין הפך לכלי משחק מטלטל.

לכל קנטון יש מנהגים, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו מציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי לשיווק הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף

לא אחת נכמר הלב לשמוע את בכירי המערכת משננים את משנתם הרפואית בענין מה ואיך חייבים לפעול כדי ללחום בנגיף, רק כדי למצוא עצמם פעם אחרי פעם בפני מציאות מתסכלת של ביצועי חסר, ביצועי איחור או אי ביצוע בכלל.

לאורך כל השנה הקשה והמטלטלת הסתבר לבכירי הבריאות כי הם למעשה נלחמים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב:

• נתב"ג, שאמור היה להיות נעול עוד מימי הסגר הראשון, התנהל בשיטת הדלת המסתובבת דרכה הסתננה תחילה הקורונה ובהמשך גם אחיותיה המוטציות הקטלניות ממנה
• המשטרה שתפקידה לאכוף את ההנחיות וההוראות, התגלתה כנטולת יכולות ביצוע.
• ומעל כולם ראשי המדינה, שעינם האחת מכוונת על הקורונה ואת השנייה הם לא הם מורידים מהפוליטיקה, שגם במשבר זה נותרה בבת עינם.

מסיבות אלו, מדינת ישראל מוצאת עצמה לאחר שנה של מלחמה עיקשת במגפה במצב וירטואלי של ללכת בלי ולהרגיש עם – בלי שניצחה את הנגיף ועם תקווה כי החיסונים יעשו את העבודה.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה כשהן חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – דוגמת ניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו המוטיבציה והנחישות הטבעיות עלו פעם אחרי פעם על שרטוני הכשלים המובאים לעיל.

בעוד אנשי הרפואה ממשיכים להתריע בשער, הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם. נתניהו, ראש וראשון לפוליטיקאים, היה מתואם אתם רק אם זה התכתב עם מטרותיו הפוליטיות. למעט הסגר הראשון, כאשר כולנו נתקפנו בהלם מול נגיף מאיים וקטלני, הסנכרון בינו לבינם היה נקודתי ומשני לסנכרון עם שיקוליו הפוליטיים.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – כניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם

עוד בימי הסגר הראשון, כאשר שום דבר לא היה ברור עדיין, נתניהו שיווק את ישראל כמודל עולמי להצלחה. הוא חזר על עצמו גם בסגר השני, כאשר הנתונים הצביעו על תחלואה גוברת, והגיע לשיא במבצע החיסונים המסיבי, כאשר הבטיח כי את סדר הפסח הקרוב כולנו נחגוג יחד.

נישא על כנפי האופוריה, בעוד גרף המתים מטפס לגבהים חדשים, מאות אלפים נותרים בשוליים ללא מקורות פרנסה, מערכת חינוך מפוררת ואמון הציבור בממשלה הולך ונסדק מאז ימי הסגר השני, המשיך ביבי להפליג בשבחי עצמו. בזכות היקף החיסונים הענק, שהציב את ישראל במקום הראשון בעולם, הוא "הבטיח" כי ישראל תצא ראשונה מהקורונה ותהפוך "אור לגויים" וזאת כי יש לה מערכת בריאות מופלאה. דע עקא, ובמפתיע מתחת לרדאר, הוא ככל הידוע הישראלי היחידי שחוסן פעמיים לא על ידי עובד אותה מערכת מפוארת אלא בידי רופאו האישי.

מנהיגות בשעת משבר לאומי חמור לא הייתה מביאה להתפרקות מכל חובה אזרחית וחברתית, כפי שאנו חוזים בה בעצם ימים אלה, כשהוראות הממשלה הפכו במקרה הטוב רק להמלצה לא מחייבת.

אבני הדרך הוצבו כבר במהלך החודשים הקודמים:

• כאשר אל מול עיניו המשתאות של הציבור ראה ביבי צורך, משיקולים אישיים, לדאוג להחזיר לעצמו מסים פרטיים בסכומים גבוהים, כאשר עומדים מולו מיליון מובטלים, חלקם מזי רעב.
• סירובו העיקש לאשר תקציב מדינה, בכוונת מכוון, ובכך להביא לבחירות נוספות, כדי להימנע מלקיים את הסכמי הממשלה הפריטטית וגם לדחות את התייצבותו למשפט פלילי.
• חדלונו להפעיל את סמכויותיו כדי לכפות את המדיניות שבעצמו אישר כנגד מי שמורד בה.

וכך אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה.

אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה

ביבי נתניהו הכיר והבין מהרגע הראשון את חומרתה של המגפה ופעל נגדה כמיטב הבנתו. לכן מצער כי גם בשעת משבר חסר תקדים הוא לא השתחרר מנטייתו המובנית לצייר תמונות ורודות כאשר סביב הצבע השולט הוא אפור, במקרה הטוב: הוא הלך להצטלם עם המחוסן המיליון הראשון והשני, אבל לא עלה על דעתו להצטלם עם משפחת הנפטר האלף או החמשת אלפים. וכמובן גם לא עם משפחת מובטל מיואש. אילו היה צ'רצ'יל, בנקודת הזמן הזו הוא היה צריך להתייצב לפני המצלמות והמיקרופונים ולומר ללא פירושים מיותרים: "זה אינו הסוף, זו איננה אפילו תחילת הסוף. אך, אולי, זו סופה של ההתחלה".

בצלאל לביא הוא גמלאי משירות המדינה. בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש בעובדות ואירועים היסטוריים כדי לדון באירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם. היה עורך של עיתון אזורי בשרון ופרסם ספר היסטורי על חיפושי הנפט בא"י ומאמרים אקדמיים בכתבי עת בארץ ובחו"ל בנושאי ארץ ומדינה ותולדות היהודים באירופה.