העובדה שהנושא הפלסטיני נעלם לחלוטין מהשיח הציבורי והפוליטי בישראל איננה חדשה. למרות מרכזיותו של נושא זה והשלכותיו רחבות ההיקף במגוון רחב של תחומים (בטחוני, מדיני, כלכלי, אזרחי), ישנה במערכת הפוליטית הישראלית התעלמות מוחלטת ממנו. שוב נראה כי מערכת הבחירות הקרובה תתמקד בסוגיות אחרות ובוערות יותר (בראי הצבור הישראלי ומנהיגיו).

היעלמות הנושא הפלסטיני מהשיח הציבורי והפוליטי בישראל איננה חדשה. למרות מרכזיות הנושא והשלכותיו רחבות ההיקף במגוון רחב של תחומים, ישנה במערכת הפוליטית הישראלית התעלמות מוחלטת ממנו

ככלל, נראה כי חידוש התיאום הבטחוני "והדף החדש" שנפתח ביחסי וושינגטון עם רמאללה מאפשר, בראי מקבלי ההחלטות בישראל, להוריד את הנושא הפלסטיני מסדר היום. זאת מתוך מחשבה שהאירועים בחודשים האחרונים הקטינו משמעותית את סכנת ההסלמה בזירה זו.

אולם ההתעלמות הישראלית מובילה לכך שבמערכת הפוליטית בישראל מפספסים את העובדה כי גם ביהודה ושומרון וגם בעזה ישנן התפתחויות משמעותיות. אלה מחייבות את ישראל לגבש מחדש, או לכל הפחות לחשוב מחדש, על עמדותיה ביחס למערכת היחסים שלה אל מול הפלסטינים.

למרות הרצון "לקבור" את הנושא הפלסטיני או לפחות להחביא אותו, כבר בחודש מאי ישראל עלולה להתמודד עם מציאות חדשה ברשות הפלסטינית, שמאלצת את ישראל לקבל החלטות כבר כעת. החלטתו של נשיא הרשות הפלסטינית אבו-מאזן לקיים בחירות לפרלמנט הפלסטיני, ולאחר מכן לנשיאות הפלסטינית, מהווה שינוי עמוק במדיניותו ועלולה לעצב מחדש את המבנה הפוליטי של הרשות.

ישנן שאלות מיידיות עליהן ישראל צריכה לגבש מדיניות נחרצת: השתתפות חמאס כן/לא, בחירות במזרח ירושלים כן/לא, הכרה בתוצאות הבחירות כן/לא. מעבר להן, הסוגיה הרחבה יותר שישראל צריכה להתמודד עימה נוגעת לרצון (המסתמן) של חמאס להכנס למוסדות השלטון של הרשות ושל אש"פ. זאת תוך נכונות להגיש ויתורים רבים לאבו-מאזן ולפת"ח (אי התמודדות בבחירות לנשיאות, ריצה אפשרית ברשימה אחת בבחירות לפרלמנט וכו') כדי לאפשר זאת.

נראה כי הלכה למעשה, חמאס קיבלה החלטה אסטרטגית בדבר רצונה ליישם "מודל חזבאללה", משלה ברשות הפלסטינית. עיקרו של המודל: נכונות של חמאס לקבל את המרות הפוליטית של מוסדות הרשות הפלסטינית, ובתמורה לזכות בגושפנקה (גם אם לא רשמית) לכוחה הצבאי העצמאי שאין לרשות כל כוונה או  יכולת לפרקו (בוודאי לא בשלב הנוכחי).

חמאס קיבלה החלטה אסטרטגית ליישם "מודל חזבאללה", משלה ברשות הפלסטינית. נכונות לקבל את המרות הפוליטית של מוסדות הרשות הפלסטינית, ובתמורה לזכות בגושפנקה לכוחה הצבאי העצמאי

מנהיגי חמאס ובראשם יחיא סנוואר, אשר מאז בחירתו לראש חמאס בעזה התחזק משמעותית וחיזק את הזרוע העזתית בתהליך קבלת ההחלטות של הארגון, סובלים מאי תמיכה של הציבור הפלסטיני, כולל העזתי, במהלכיהם. עליהם לצאת מהמבוי הסתום אל מול ישראל והעולם הערבי ולשקם את עזה, ומנגד לייצר אחיזה משמעותית ביותר בגדה. לשם כך הם חייבים להביע נכונות לקחת נכונות לקחת חלק במשחק הפוליטי הפלסטיני באופן שישרת את מטרותיה של חמאס בטווח הרחוק.

במקביל נראה כי גם אבו-מאזן, למרות תיעובו הבסיסי ביחס לחמאס, הפנים שללא פיוס כלשהו עם חמאס לא יהיה שינוי של ממש במצבה של הרשות. בבסיס הפיוס תהיה נכונות להתחיל בתהליך הכניסה הזוחלת של חמאס לשורות אש"פ בתמורה להסכמת חמאס להשתתף בתהליך הפוליטי ברשות.

למהלך מסוג זה יתרונות רבים לכאורה מבחינת ישראל:

• הכתובת המדינתית תקל על רתימת מדינות תורמות ומוסדות בינלאומיים לשקם את עזה.
• היא תבטיח (לפחות בטווח הקצר) את עליונות פת"ח ותאפשר כתובת אחת.
• אולי היא תהווה סממן לתהליך התמתנות של חמאס וזחילה אפשרית לעבר הכרה אפשרית בישראל.

מנגד, התהליך המסתמן טומן בחובו סיכונים:

• הוא עלול לסמן גם את תחילת סוף שליטתו של פת"ח באש"ף.
• הוא בוודאי לא יוביל לפירוק בפועל של יכולותיה הצבאיות של חמאס.
• הוא עלול להפוך את חמאס לבן שיח טבעי בעולם הערבי ואף בעיני הקהילה הבינלאומית.
• ולמעשה לאפשר לחמאס להרוויח מדינית מבלי להתפשר כהוא זה על משנתו האידיאולוגית.

אל מול התפתחויות אלו נדרשת עמדה ישראלית בנושא. האם ישראל מבקשת למנוע את הווצרותו של תרחיש מסוג זה? למשל, על ידי הערמת קשיים (מסירוב לקבל את השתתפות חמאס בבחירות עד כדי ביטולן בפועל) ביחס לבחירות ברשות הפלסטינית (לפרלמנט ו/או לנשיאות הפלסטינית). או שישראל דוקא רואה בתרחיש זה יתרונות רבים? בעיקר בכל הנוגע להסדרה עתידית בעזה ולהתמתנות אפשרית של חמאס במסגרת קבלתו של כללי המשחק הפוליטים ואולי המדיניים?

בכל תרחיש טמונים סיכויים וסיכונים. אבל ללא תהליך קבלת החלטות מסודר, בעיקר בכל הנוגע למדיניות ישראל ביחס לבחירות לרשות, עלולה ישראל למצוא את עצמה בתרחישים שונים שעלולים להכפות עליה, ואשר נוגדים את האינטרסים הבסיסיים שלה ביחס לרשות.

בכל תרחיש טמונים סיכויים וסיכונים. אבל ללא תהליך קבלת החלטות מסודר, בעיקר בנוגע למדיניות ישראל ביחס לבחירות לרשות, עלולה ישראל למצוא עצמה בתרחישים כפויים שנוגדים את האינטרסים הבסיסיים שלה

טמינת החול באשר לסוגיה הפלסטינית בכללה, וספציפית באשר לבחירות ברשות הפלסטינית, איננה הפתרון אלא מבוא לבעיות נוספות בהקשר. למרות הרצון לדחוק את הנושא הפלסטיני עמוק ככל הניתן, ולאור ההתפתחויות הדרמטיות בזירה הפנים פלסטינית, ישראל חייבת לגבש עמדה מוצקה בנושא ולנקוט בפעולות במטרה ליישמה בפועל.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. כיום חוקר עמית במכון לדיפלומטיה בינלאומית על שם אבא אבן.

באופן אידאלי אנו חושבים על המוח האנושי כעל מכונת היגיון, אך במציאות בכלל, וזו הפוליטית שלנו בפרט, ברור שיותר מכל דבר אחר – מוח זו מכונה לדפיקה סדרתית של הראש בקיר.

משום מה אנו נוטים לראות במוח שלנו סוג של מחשב, בעוד שמחשב ומוח הן שתי מכונות שונות לגמרי. המוח הוא יצור אבולוציוני שניבנה כמכונה אובססיבית ליצירת מטרות, בעוד שמחשב הוא כלי עזר לבני אדם. איננו מעוניינים שמחשב ייצר לעצמו מטרות, אלא רק שיעזור לנו להשיג את המטרות שלנו.

החל מהקפה של הבוקר ועד להתגייסות למלחמה, מה שמניע אותנו הוא המטרה התורנית, שמשום מה הקפיץ לנו המוח דווקא עכשיו, ואנו חייבים, חייבים, להגשימה. ומה שמעצבן בהמצאה האבולוציונית הזו הוא, שהטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה. או כפי שחז"לנו ניסחו כה יפה "אין אדם עובר מן העולם וחצי תאוותו בידו".

הטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו, המוח, לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה

למעשה, הבעיה הגדולה עם מנגנון המטרות שלנו היא לא שאיננו מגשימים אותן, אלא דווקא אם הצלחנו להגשימן. הגשמת המטרה לא רק מייצרת ריקנות, המחייבת מאמץ מוחי להעלות ולגבש לנו מטרה חדשה, אלא, חמור מכך, היא עלולה לזרוק אותנו מהדרך הכל-כך מוצלחת בה הלכנו – אל ישימון חסר דרך.

דוגמה טובה היא הציווי האלוהי הראשוני של: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ציווי שבנה מטרה ארוכת טווח, ולאורה אנו חיים כבר אלפי שנים. הבעיה נעוצה כמובן בכך שמטרה ארוכת טווח שכזו לא קיבלה פרמטר תפוגה. כמה זה "מלאו את הארץ"? מיליארד אנשים זה כדור מלא? עשרה מיליארד? מאה מיליארד? ומתי הארץ נחשבת כבושה? כשנכלה את משאביה? את זה הציווי לא ניפק, אך רבים עדיין חיים לאור הציווי הזה רק משום הסיפוק שבהליכה בדרך הסלולה, ולעזאזל התוצאות.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד. כך למבני כוח פוליטיים קיימת נטייה מובנת לשמר מטרות, בפורמלין אם נדרש, מבלי להתחשב במציאות המשתנה.

כך בריטניה משמרת בית מלוכה וטקסים פוליטיים משונים שאבד הכלח על מטרתם, רק כדי להימנע מערעור המערכת. כך המערכת הפוליטית האמריקנית משמרת פחד מיסטי מסוציאליזם וקומוניזם למרות שאיומים אלו כבר חוסלו מזמן, וכך גם אצלנו.

המערכת הפוליטית הישראלית נבנתה סביב מטרה אחת – הקמת בית לאומי ליהודים שנרדפו בעולם. תשובה לבעיה הסופר-בוערת בימים שלאחר השואה. מטרה זו גיבשה תנועה חזקה ודינמית שפעלה ביעילות והצליחה בצורה יוצאת דופן, ובית לאומי אכן הוקם ליהודים, מדינה – היא מדינת ישראל.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות שלנו במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה הרבה יותר – כל המבנה השלטוני יוצר עבור מטרה זו. מבנה שתוכנן לאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מאפשרות של הגעה למוקדי כוח. כך, כדי להימנע מבניית מוקדי כוח ערביים, המבנה של הייצוג לכנסת לא נבנה במתכונת הרגילה של נציגי אזורים, כפי שנהוג בדמוקרטיות אחרות. כך, הדומיננטיות שהוקנתה למשרד הפנים במישור המוניציפלי היא עוד מכשיר שכזה, שלא לדבר על מערכת ניהול הקרקעות שנבנתה בעליל לטובת המטרה הציונית.

כל האנרגיה הציונית הזו לטיפול בעם שלנו אכן צלחה. המטרה הושגה, וכיום, כשמרבית העם היהודי נמצא בישראל, ואלו שלא כאן עושים זאת מבחירה, אפשר להגיד לא רק שהציונות הגשימה את מטרתה המיידית, אלא שהצורך בהגנת היהודים ומדינתם חרג מגבולותינו והפך לקונצנזוס גלובלי במרבית מדינות העולם. אנו השגנו את המטרה מעבר למשוער, ודווקא ההצלחה הזו היא אם המשבר הפוליטי הקשה אותו אנו חווים היום.

אנו תקועים היום עם אוכלוסייה שעיקר עניינה הוא איכות החיים שלה והצלחתה האישית, אך עם מערכת פוליטית לא רלוונטית שמחפשת לשמר את המטרה שהושגה דרך מבט טלסקופי – המחפש, מעצים, ולעיתים אף ממציא איומים על המטרה. כל זאת תוך התעלמות מהנוף החדש של מדינה בה מרבית האוכלוסייה רוצה ושואפת לנורמליות אזרחית.

חוסר הרלוונטיות נמצא בשימור האידאות הפוליטיות, אך יותר מכך הוא נמצא בשימור מבנה הדמוקרטיה שלנו. מבנה בו הנציגים אינם נבחרים ישירות ולא על בסיס גיאוגרפי, מה שמקנה כוח יתר לאוכלוסיות מסוימות (המתנחלים למשל) וכוח חסר לאוכלוסיות אחרות (ערבים למשל).

אלה מבנים השואפים לשמר את עצמם גם במחיר של אובדן רלוונטיות והגעה למשבר, ונראה כי המשבר הפוליטי המתמשך בו אנו נמצאים הוא אכן משבר שכזה. משבר בו הטרמינולוגיה סובבת סביב המטרה הציונית ומי משרת אותה, אך הגרעין שלה הוא רלוונטיות מבנה המשטר לאזרחי המדינה.

חוסר הרלוונטיות של הדיאלוג הפוליטי עתיד להימשך, וכך גם משבר הבחירות בו אנו שרויים, אלא שאגב המשבר המתמשך הזה, מה שאנו עדים לו הוא שינוי זוחל של שיטת הממשל שלנו. שינוי שמגיע בשיטת הסלמי, בפיסת שינוי אחת בכל מערכת בחירות.

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה בהרבה – כל המבנה השלטוני יוצר עבורה. מבנה שמאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מהגעה למוקדי כוח

השינוי החל ברעיון ההזוי לראש ממשלה חליפי וממשיך ברעיון ה"רק לא ביבי", וללא ספק יתחולל גם בסיבוב הנוכחי. סיבוב, שעם או בלי השבעת ממשלה חדשה, יהיה גם הוא ללא ספק קצר, וללא ספק ייצר גם הוא פיסה נוספת של שינוי במבנה השיטה הדמוקרטית שלנו. ורק נותר לקוות ששינויי המבנה שיביא יהיו טובים וחכמים מספיק כדי לבנות לנו אג'נדה שלטונית חדשה, שתוכל להוביל אותנו בדרך טובה יותר מזו בה אנו הולכים היום. ושלא נזדקק לבחירות שישיות לשם כך.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

בשנה שעברה הופנתה למעבדה שלנו משפחה לצורך מחקר על ילדים צעירים עם אוטיזם. המשפחה בהחלט התאימה למחקר אבל הייתה בעיה אחת: ההורים לא ידעו שילדם מאובחן עם אוטיזם. הסיבה לכך היא, שגם בשיחה עם הצוות המאבחן וגם בדו"ח האבחון שנמסר להם נאמר להם, שלילדם יש "בעיית תקשורת".

משפחה, שהופנתה למעבדתנו למחקר על ילדים צעירים עם אוטיזם, התאימה למחקר – למעט בעיה אחת: ההורים לא ידעו שילדם מאובחן עם אוטיזם. בשיחה עם הצוות המאבחן ובדו"ח האבחון נאמר להם שלילדם יש "בעיית תקשורת"

המונח הבעייתי הזה נפוץ היום במידה כזאת, שהשם הרשמי לכיתות המיועדות לילדים עם אוטיזם הוא "כיתות תקשורת". ריכוך זה של המונח להורים אינו משרת אף אחד, והוא גם לא מדויק.

כדי לאבחן א/נשים עם אוטיזם, צריכים להימצא ליקויים בתקשורת ובאינטראקציה החברתית, כמו גם התנהגויות מוגבלות וחזרתיות ו/או תחומי עניין סטריאוטיפיים, שמקשים על היכולת של האדם לתפקד באופן יומיומי. תקשורת נמצאת במרכז הסיפור, אך אינה עומדת בפני עצמה. כאן ראוי לציין כי ישנם אנשים עם אוטיזם בעלי יכולות תקשורת תקינות (כלומר מסוגלים להעביר ולקבל מסרים מאחרים), המתקשים רק בשימוש החברתי או הפרגמטי בשפה.

השימוש היופמיסטי ב"תקשורת" אינו האתגר היחיד בטרמינולוגיה בתחום האוטיזם כיום. האם עלינו לומר שמישהו הוא "אוטיסט" או "על הספקטרום"? "הפרעת ספקטרום האוטיסטי" או פשוט "אוטיזם"? במקרה הזה אין נכון או לא נכון, אלא רק ביטוי של השקפות שונות בנוגע לקטגוריה האבחנתית ומוגבלויות בכלל.

לעומת זאת, למונח "תקשורת" אין מקום בשיח על אוטיזם. תחשבו רגע על המשפחה מהמחקר שקבלה אבחנה אבל למעשה לא קבלה. שעברה את כל החששות והספקות, לגבי ילדם ולגבי עצמם כהורים, שעברו את רשימת ההמתנה, את התהליך האבחוני ובסוף יצאו עם אבחנה שהיא לא אבחנה. בלי לדעת לאן פניהם ואפילו אילו מילים להכניס לגוגל. כל זה בגלל שמישהו חשש לפגוע, להגיד ולכתוב משהו שאולי יוביל לדמעות, לעצב, לכעס. אלא שזה גם עלול להוביל לתמיכה, ולתהליך של השלמה והתקדמות.

אפשר רק להניח, באופן דומה, שהשימוש המקורי במונח "תקשורת" במשרד החינוך היה ניסיון להגן על משפחות וילדים מפני אמירת המילה "אוטיזם" בקול. אך אנחנו יודעים שכאשר אנו נמנעים משימוש במילה מסוימת, הסטיגמה סביבה גדלה וגדלה, מהדהדת דרך גני ילדים, חצרות בית ספר ומקומות עבודה. כך המונח "אוטיסט" הופך למונח שנעשה בו שימוש מפחית ערך על-ידי ילדים ומבוגרים כאחד. אולי אם ילדים לא-אוטיסטים היו שומעים את התלמידים מהכיתה בהמשך המסדרון, או את הילד בכיתה שלהם, מדברים בפתיחות על היותם אוטיסטים, הם היו מרגישים פחות בנוח עם שימוש בלתי הולם במונח.

אפשר להניח, שהשימוש המקורי במונח "תקשורת" במשרד החינוך היה ניסיון להגן על משפחות וילדים מאמירת המילה "אוטיזם" בקול. אך כאשר נמנעים משימוש במילה מסוימת, הסטיגמה סביבה גדלה

בתחילת מרץ פרסמה אגודת האוטיזם באמריקה וארגוני מוגבלויות מובילים אחרים הצהרה כי תפסיק לקרוא לחודש אפריל חודש המודעות לאוטיזם ותתחיל לקרוא לו חודש קבלת האוטיזם. אי לכך, הוחלט על ידי רבים ברחבי העולם כי התאריך שצוין בשבוע שעבר, ב-2 באפריל, הוא יום המודעות והקבלה הבינלאומי לאוטיזם.

מודעות? כולם שמעו כבר על אוטיזם, החברה מודעת למונח. בכך שאנו מקבלים ולא רק מודעים לשם הזה, על ידי אמירתו בקול רם, על ידי דחיית הסטריאוטיפים וההטיה הנמשכים, אנו יכולים להתקדם כחברה ממודעות לקבלה.

ד"ר ג'ודה קולר הוא ראש המגמה לחינוך מיוחד ומרצה לפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטה העברית. שם הוא מנהל את המעבדה לחקר אוטיזם בילדים ומשפחות ובין מייסדי המרכז לאוטיזם של האוניברסיטה. צילום: ארקדי ורונין