היי את, יא אלופה, בלי ששמת לב – שוב הגיע יום האישה. עוד שנה חלפה והנה אותו היום בו את זוכה להרים כוסית בעבודה על ש"עשה אותך אישה", להתכבד בשוקולד לב ליד המקלדת, להיכנס להרצאה, בלעדית כמובן, עם ההיא ששיחקה אותה בענק מעבר לים. בדרך הביתה, תעצרי בסניף הפארם, ודיילות הביוטי ירדפו אחרייך (אפילו יותר מבדרך-כלל) עם דוגמיות לבושם החדש שבדיוק במבצע, כי את הרי "חייבת לפרגן לעצמך, דווקא עכשיו". במרכז המסחרי ליד מוכר הפרחים תגלי תור ארוך של גברים מבולבלים עם ורדים אדומים (מותק, בשבילי פרחי שדה צהובים, תודה), ובשלטי חוצות ועל שערי העיתונים – שוב אותה המנכ"לית, שהיא, הפעם באמת, יחידה בדורה.

הנה היום בו את זוכה להרים כוסית בעבודה על ש"עשה אותך אישה", להתכבד בשוקולד לב ליד המקלדת. בדרך הביתה, תעצרי בסניף הפארם ודיילות הביוטי ירדפו אחרייך (אפילו יותר מבד"כ) עם דוגמיות לבושם החדש

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אז נכון שזכיתי בבן-זוג מפרגן שאוהב לראות אותי מאושרת ונאמנה לדרכי, והתמזל מזלי שיש לי את האוויר הדרוש כדי להשקיע זמן ומשאבים בפיתוח עסק משלי – ובכל זאת, אני מבקשת לקחת רגע להתלונן (בפולנית).

להתלונן על הבחירה הקלה והמרתיחה שבלחגוג את היום של היפות, המצליחות, העשירות, מגשימות החלומות, בעוד רבות-רבות שקועות באפור היומיומי; כלואות עדיין, בין אם מטאפורית או פיזית, בתוך קירות ביתן, בגין העבודות השקופות שהן מחויבות להן. לרוב, אלו שקשורות לילדים.

אז אם מושט לי לרגע המיקרופון מעל בימת הטקסט הזאת, אני מבקשת להציע תיקון ליום האישה, ולהגיש הפעם את זר הפרחים, שוקולד הלב וכוס היין המשובח – לאלו שאולי מרגישות יותר מכל נשים פחות מוצלחות ואמהות פחות טובות. אלו הן האמהות לילדים עם צרכים מיוחדים.

כן, אלו שמוצאות עצמן כמעט כל אחר-צהריים בדרכים. תמיד באיחור של עשר דקות לקלינאית התקשורת, המרפאה בעיסוק או המטפלת הרגשית. אלו שרגילות כבר למבטים השופטים או המרחמים בסופר או בגינה, ומשתדלות לענות בחיוך שמסתיר חץ ישיר. אלו שקורעות את הכיס הפרטי ולעיתים גם כיסים נוספים כדי לממן את המשלבת, כיסא הגלגלים או את הבייביסיטר לילדים ה"רגילים", וממש מנסות להספיק תוך כדי לעבוד לפחות 8 שעות ביום ולחוש טיפהל'ה של הגשמה עצמית. אלו הן אנחנו. גם אני.

גם אני, כמו אמהות מיוחדות רבות, ישבתי לפני 8 שנים אצל המאבחנת ושמעתי את המילים "אוטיזם" ו"אורי" במשפט אחד.

גם אני חוויתי לא מעט רגעים של פחד, חרדה, דיכאון וכעס. גם אני עושה הכל למען הילד שלי, למען ההתקדמות, האמונה העצמית, ההשתלבות, הכבוד, ההכלה והקבלה. כמוהן, חושבת דבר ראשון בבוקר על הילד וגם דבר אחרון לפני השינה. גם אני חשתי אינסוף רגשות אשמה, אבל עם השנים והלימודים שהתחלתי כאמא והפכו למקצוע, לשליחות ולעסק עבור משפחות כמונו – למדתי לחיות הרבה יותר בפרופורציה, להיות אישה חזקה, אמיתית, לוחמת ומנצחת. ברגע שהסכמתי וקיבלתי את האבחנה של אורי שלי, שלא הכחשתי, שדיברתי על כך גלוי בכל סביבה – התחלתי להרגיש יכולה. לא פחות מזאת שבפרסומת מלמעלה.

אני מבקשת רגע להתלונן על הבחירה הקלה והמרתיחה שבלחגוג את יום היפות והמצליחות, בעוד רבות-רבות שקועות באפור היומיומי; כלואות בין קירות ביתן בעבודותיהן השקופות, לרוב אלו שקשורות לילדים

אמהות מיוחדות מתפתחות יחד עם המיוחד או המיוחדת שלהן והופכות לנינג'ות, מנכ"ליות, מורות, פסיכולוגיות, קלינאיות ודוקטוריות לאותה האבחנה; משנות סדרי עולם, מנהיגות, שגרירות ומהפכניות – ומי אם לא להן מגיע יום האישה.

לכן, אמא מיוחדת, קחי את היד החזקה וטפחי לעצמך היטב על השכם; עצרי ושבי לשתות את כוס היין ולנגוס בהנאה בשוקולד. כי את בתוכך יודעת שלנהל אופרציה של יציאה מהבית עם ילד מיוחד – לעיתים מאתגרת יותר מלנהל 300 עובדים ברחבי היבשת ותוך כדי מגיפה עולמית, רחמנא לצלן. והאמת, בשנת 2021, הגיע סוף-סוף הזמן שלפחות היום ולפחות הפעם – יזכרו זאת גם השאר.

רויטל אלרון-כץ הנה אם לילד בן 10 על הרצף האוטיסטי (ושניים נוספים, בגילאי 19 ו-15), יזמת חברתית, מנחת הורים ותכניות קידום לילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים. מייסדת ומנהלת את "אופטיזם" - מרכז ידע, ליווי והדרכה אופטימי למשפחות עם צרכים מיוחדים (צילום: יפעת פאר). תוכלו לעקוב אחריה ואחר פעילות אופטיזם כאן: https://www.optism.co.il/