דוקטור מוחמד עודה, חבר בוועידת האינטראקציה עם החברה הישראלית באש"ף, קורא לבוחרים הישראלים להצביע עבור מנהיגים אשר ישיגו הסכם שלום בר קיימא עם הפלסטינים

* * *

אומרים, הכנס לנעליו של אויבך, או תעמיד את עצמך במקומו, אמירות נדושות מימים ימימה, אולם המטרות באמירות אלה רבות ומגוונות. בהן קריאת מחשבות אויבך כדי לדעת איך להתעמת אתו, או חיפוש אחרי נקודות שיובילו לפתרונות שיענו על שאיפות שני הצדדים, או שתי המטרות יחד.

ישראל נמצאת היום פחות מחודשיים לבחירות לכנסת, בחירות המהוות קריטריון שישראל מתגאה בו בפני העולם להיותה הדמוקרטיה היחידה באזור. וזאת לדעת, שאינה מיישמת את הדמוקרטיה הלכה למעשה בכל התחומים ולכל אזרחיה, מבלי להתחשב בדתם או מוצאם.

איש מתושבי ישראל אינו יכול לפסוק שיהודים זוכים לאותו יחס, ובמיוחד כשמדובר במיעוטים. וכדי שלא יובנו דברי שלא כהלכה, או יוצאו מהקשרם, אתן שתי דוגמאות: אחת מעידה על אפליה בין יהודים ליהודים, והאחרת עם המיעוטים האחרים: היהודי האתיופי בוודאות אינו כשאר היהודים, והערבים תושבי המקום בוודאות אינם כמו היהודים האתיופים.

הבחירות המוקדמות הן פועל יוצא מהצטברות התיקים וניסיון לברוח מתיקי השחיתות, היחס לעזה והעברת הכספים לחמאס והחשש מהבלתי צפוי בצפון. כל אלו דחפו את בנימין נתניהו לכיוון הקדמת הבחירות, לא מוקדמות אלא מוקדמות מאוד, בתקווה שיהוו חבל הצלה בשבילו.

מאז האינתיפאדה השנייה נטע נתניהו בלב הישראלים פוביה, שכל הפלסטינים הם טרוריסטים ורוצחים. זאת, לאחר שבנה שתי חומות – האחת חומרית, שבין מטרותיה הסתרת הראיה בשני הכיוונים; וחומה נפשית, כתוצאה מגורמים רבים, אשר החשוב שבהם אי הבנת הבלתי צפוי (מה מסתתר מאחורי החומה החומרית).

על הישראלי לראות כל פלסטיני כמי שהוא או טרוריסט או פועל הבונה את ההתנחלויות, ובמקביל על הפלסטיני לראות בכל ישראלי כמי שהוא חייל משפיל והורג במחסומים, או מתנחל המשתולל בכבישי הגדה המערבית ובירושלים, או סוהר המונע מאלפים את זכויותיהם הבסיסיות בגלל התנגדותם לכיבוש.

שגרה זו מנציחה את המשך המאבק בקצב שהוא רוצה ומבטיחה לו המשך השליטה בשלטון.

מה הייתי עושה אילו הייתי ישראלי?

הנושא לא קל כלל וכלל, אולם אינו בלתי אפשרי. מה עוד שהפעלת השכל והסקת מסקנות משחזור ההיסטוריה המודרנית, מעמידה אותי כישראלי במסלול הנכון, איך לא, כשאני מודע לכך שישראל נלחמה יותר מעשר מלחמות ולא השיגה לא שלום, לא ביטחון ולא יציבות, למרות שניצחה בכל המלחמות.

וכאן הייתי מסיק את המסקנות שהמלחמות לא מביאות שלום, לא ביטחון ולא יציבות. לכן, הייתי פושט מעלי את גלימת הפוביה שנטע נתניהו במשך יותר מחמש עשרה שנים, והייתי מחפש שותפות עם החברה הפלסטינית.

אימרת אהוד ברק, שאין פרטנר פלסטיני – אשר נתניהו ניצל עד תום – האמירה הזאת היא שאין שותף, והיא נכונה במאה אחוזים במונחים של נתניהו ובהשקפת עולמו.

לכן על הישראלי להבין כי השותף הפלסטיני האמיתי הוא השותף שלמרות כל העושק המוטל על עמו מוכן להגיע לפתרון צודק, כולל ובר קיימא.

• הייתי כישראלי מחפש את הישראלים הרבים הרואים בשלום אינטרס אמיתי להם, אך מוסתים כאילו ישראל בסכנה קיומית. אולי תירוץ זה היה מובן בהתחלה – אולם לאחר הסכם השלום עם מצרים וירדן והסכמי אוסלו, ולאחר מכן יוזמת השלום הערבית והאביב הערבי – קשה לשכנע יותר שקיימת סכנה קיומית כזו למדינה, שברשותה יותר ממאתיים ראשי חץ גרעיניים.
• הייתי מאמץ הפתרון על בסיס החוק הבינלאומי, הקמת מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל ונרמול היחסים עם 57 מדינות, סיום המאבק וניצול המשאבים המושקעים על הביטחון למען הפיתוח.
• הייתי עושה למען הצלת ישראל מידי הנהגה המובילה אותה לתהום, על ידי בחירת הנהגה המאמינה בשלום ומכבדת את זכויות האדם ולא מנשלת זכות הפרט.
• הייתי מאמץ פתרון שתי המדינות בגבולות 67 כדי שיהיה לכל עם מדינה עצמאית וריבונית ויחד ישמרו על היציבות והשלום.
• הייתי עושה לסיום כיבוש אדמות המדינה הפלסטינית לפני שיהיה מאוחר, כי האלטרנטיבה הינה מדינה אחת שאינה עונה על עתיד הצרכים המיוחדים ליהודים הישראלים.
• הייתי מחפש ידיד פלסטיני שיש ביננו לבינו מכנים משותפים, איעזר בו אם ישתנו התנאים, במקום בידיד רחוק שלא יוכל לעזור אם אהיה חולה בגלל המרחק הרב.
• הייתי רואה בעצמי חלק מהמזרח התיכון וחלק מהאנושות שעל כתפי מונחות השמירה על הזכויות הבסיסיות לאדם ולהגדרה עצמית.

לבסוף, הייתי חוזר לאנושיות שבי ולערכים המוסריים הלכה למעשה, דרך בחירת הנהגה החולקת איתי רעיונות, ערכים ויסודות שיגשימו הסכם שלום בר קיימא עם שכנינו הפלסטינים ובאזור כדי להבטיח עתיד טוב יותר לבני ולנכדי עמי האזור ובמיוחד הפלסטיני וישראלי.

חבר בוועידת האינטראקציה עם החברה הישראלית באש"ף

השבוע רצו ברשתות החברתיות ציטוטים מתוך דבריו של העיתונאי אמנון אברמוביץ':

"הדבר הכי חשוב שיצא מהמלחמה הזאת (הוא) שהפוליטיקה תחדל להיות קריירה. אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי יריב לוין, ומירי רגב, ושמחה רוטמן, ובצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן גביר, ועמיחי שיקלי, ואריאל קלנר ועמית הלוי. אני חושב שאנשים שכבר עשו לביתם מתחומי המשק, הניהול, הכלכלה, האקדמיה, פעילים חברתיים וממערכות שונות חייבים להיכנס לפוליטיקה כשליחות, ולא כקריירה".

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.