יש התפתחות מעניינת בדיבור הפוליטי ובמוסכמות התקשורת: המונח "מחנה השינוי" מחליף את "מחנה רק לא ביבי". זה דווקא שם לא רע. יש בו הכרה במכנה המשותף (המורכב) שנוצר, מפורשי הליכוד שהתאחדו בהנהגת גדעון סער ו"ישראל ביתנו" מימין, ועד הרשימה המשותפת משמאל.

יש התפתחות מעניינת בדיבור הפוליטי ובמוסכמות התקשורת: המונח "מחנה השינוי" מחליף את "מחנה רק לא ביבי". זה דווקא שם לא רע. יש בו הכרה במכנה המשותף המורכב

הכינוי "מחנה רק לא ביבי" הוא כינוי של לעג, שלא נולד בימין, אלא במחנה השמאל האידיאולוגי לפני כמה שנים: זאת היתה עמדה של גורמים בשמאל החברתי, המדיני והחילוני, שלא אהבו את האג'דה הבלעדית שעיקרה החלפת ראש הממשלה (אבל לא שליחת מפלגת הליכוד לאופוזיציה), פלוס ארומה כללית של טוהר מידות; זאת, לטענתם, על חשבון הדרישה להתקדמות מדינית או כלכלית-חברתית. הלעג הזה הפסיק להיות מוצדק סופית ב-2019, כפי שכבר כתבתי ברשימות קודמות – כאן וכאן.

בנימין נתניהו, משפחתו וצבא התומכים שלו הם המשטר החדש: הם הכיבוש, ההון-שלטון, התיאוקרטיה הזוחלת. סילוקם מהשלטון – תנאי הכרחי לשינוי (אכן, לא מספיק).

"מחנה רק לא ביבי" הפך כמובן לנשק בידי תועמלני הימין הפופוליסטי: "אין לכם מה להציע חוץ מרק-לא-ביבי" (רוב קווי התעמולה שלהם אינם אלא העתקה וסילוף של רעיונות שמאליים). זה פשוט לא נכון. החלפתו של מנהיג שנשאר בשלטון שנים ארוכות ואף מתבצר בו למרות כישלון בבחירות, לצד הגנת המרחב הדמוקרטי – הם סדר יום מספיק למחנה פוליטי. השיח והחירויות הדמוקרטיים ספגו מהלומות איומות בשנים האחרונות; בשנה האחרונה התהליך הואץ, בחסות משבר הבריאות ו"חוק הסמכויות".

מאז משבר הקורונה, ולמעשה קצת לפניו, גם התנגדות למדיניות הכלכלית-מבנית שהוביל נתניהו הפכה למכנה משותף בין פלגים שמאליים, מרכזיים וימניים. מדיניות חיסול השירותים הציבוריים, או ייבוש שלהם – קרי, המימוש של הניאו-ליברליזם של נתניהו וסיעתו, אינה לרוחו של חלק מהימין. זה ניכר בחינוך ובתחומי חיים שהם השלב הבא בשרשרת המזון, הנשענים על החינוך וההשכלה הגבוהה והמקצועית (כמו שוק התעסוקה והתעשיות), זה ניכר בתחבורה, וזה התפוצץ ברעש גדול במערכת הבריאות.

"ישראל ביתנו" או משה יעלון לא הפכו לסוציאליסטים – הם פשוט חרדים לסולידריות הלאומית ולמשק הלאומי. באירופה לא חסרות מפלגות "ימין רפובליקאי" שמגיעות להסכמות רחבות עם השמאל על הבסיס הזה, ועל בסיס ההתנגדות לגלובליזציה, לחדירת אינטרסים וכוחות כלכליים זרים לכלכלה הלאומית. ביוון, למשל, מפלגת ימין כזאת חברה ל"סיריציה" השמאלית-רדיקלית כדי להקים קואליציה.

החלפת מנהיג שנשאר בשלטון שנים ארוכות ואף מתבצר בו למרות כישלון בבחירות, לצד הגנת המרחב הדמוקרטי – הם סדר יום מספיק למחנה פוליטי. השיח והחירויות הדמוקרטיים ספגו מהלומות איומות

המדיניות של נתניהו ושותפיו, בתפר שבין דת למדינה, הפכה לבעיה יותר אקוטית גם מחוץ לשמאל האידיאולוגי. הפיצוץ הגלוי הגיע אחרי בחירות אפריל 2019, כשנתניהו הגיע עם כיסים ריקים למו"מ עם ליברמן (כנציג הבכיר של העלייה מברית המועצות לשעבר). ריקים – מבחינת מה שליברמן יכל להסכים לו. נתניהו הקדים והסכים לכל דרישות "יהדות התורה" וש"ס.

הפיצוץ התבשל עשור קודם: הממסדים הדתיים ומשרד הפנים (עד רמת הפקידות הזוטרה) עלו על מסלול התנגשות עם "עליית המיליון". תשאלו מדגם מייצג מיוצאי בריה"מ לשעבר על חוויות ממשרד הפנים. זה לא הגיוס, זה המעמד האזרחי.

הסתירה הזאת גרמה למפלגת ימין מובהקת לשנות כיוון – וכפועל יוצא, הדבר חיסל את האג'נדה הישנה של המפלגה נגד האזרחים הערבים. משיחות עם פעילי "ישראל ביתנו", עולה עמדה רפובליקאית שיוויונית בענייני אזרחות. זה הפך אותם לבני ברית של האזרחים הערבים, שמעמדם האזרחי תחת איום מתמיד.

למחנה השינוי יש מכנה משותף ויש יכולת לגבש קו משותף. הצורך הדחוף לצאת ממשבר הקורונה, לשקם תשתיות, להתניע מחדש את הכלכלה – מספקים להם הסכמות רחבות למדי, שחלקן לא דורשות מאמצי מו"מ בכלל.

התחום המדיני הוא ללא ספק מסובך. אבל מדיניות הסחבת המדינית האינסופית, סבבי עימות מול רצועת עזה תוך תחזוקה ותמיכה בשלטון – היא דרך ללא מוצא בעיני השמאל ובעיני הימין הלא-ביביסטי כאחד. אבל מחנה השינוי לא צריך להגיע לנקודות הכרעה ולויכוח חריף בשנתיים הקרובות. הצורך של הרשות הפלסטינית לשקם את כלכלת הגדה ולשקם הכל ברצועת עזה, כמו מה שמכונה "הסדרה", נותן למחנה השינוי ארכה.  

הדיון סביב הכללת הרשימה המשותפת ורע"ם בקואליציה הוא סערה בכוס תה. הימין נשען על ח"כים ערבים כשנוח לו, השמאל והמרכז-שמאל נשען עליהם. הטאבו הזה נשבר מזמן ונותרו ממנו רק אגף הולך ומצטמצם בימין הפשיסטי-גזעני הגלוי, שממשיך באמת לפסול את הנהגת האזרחים הערבים בכנסת, ונשק תעמולתי של הליכוד, כדי למנוע מהמחנה היריב לגבש רוב. הרומן בין נתניהו למנסור עבאס ניטרל את הנשק, ומחנה השינוי יכול לחסל את הפקטור הזה אחת ולתמיד.

כבר אחרי בחירות 2020, ישיבתה של המשותפת בקבינט עצמו זכתה לתמיכה חסרת תקדים; כרגע סער נדרש רק "לבלוע" את הכללתם בקואליציה. תחזית: בוחרי "תקווה חדשה" יגיבו בפיהוק אדיש.

כבר אחרי בחירות 2020, ישיבתה של המשותפת בקבינט עצמו זכתה לתמיכה חסרת תקדים; כרגע סער נדרש רק "לבלוע" את הכללתם בקואליציה. תחזית: בוחרי "תקווה חדשה" יגיבו בפיהוק אדיש

אז כן, "מחנה השינוי", ולא "מחנה רק-לא-ביבי". יש הסכמות מוכנות מראש, יש הסכמות שאפשר לגבש במאמץ מסויים, ויש עבודה להרבה מאוד שנים.

נסתפק בשנתיים, כי המערכת הפוליטית לא יציבה, ולא תתייצב בהינף יד. אבל אפשר גם  להתחיל לייצב את הפוליטיקה שלנו מחדש.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

לפני ימים אחדים התבשרנו כי שירה איסקוב, שניצלה בזכות שכנתה מרצח על ידי בעלה דאז – תדליק משואה בטקס הדלקת המשואות המסורתי שיערך בערב יום העצמאות. שירה תדליק משואה יחד עם שכנתה, עדי גוזי, שהצילה אותה.

הקריאות נגד הבחירה אינן קלות ומייצרים טיעוני נגד על כך שמדובר במסע אישי נגדה שנגוע במיזוגיניה, איני סבור כך.

בישראל של 2021 זה לא קל לצאת נגד החלטה להעניק לקורבן טרור נגד נשים להדליק משואה. המקרה של איסקוב הוא מזעזע, מסמר שיער ובכל זאת אני לא משוכנע שמשואה לתפארת מדינת ישראל היא החיבור הנכון במקרה הזה, ממש כמו במקרים אחרים שקשורים לטקס הדלקת המשואות.

הסיפור פה אינו שירה איסקוב. שירה היא אולי הקש ששבר את גב הגמל וחידד את הצורך בדיון על טקס הדלקת המשואות, משמעויותיו ועל אופן בחירת משיאי המשואות.

הסיפור פה אינו שירה איסקוב. שירה היא אולי הקש ששבר את גב הגמל וחידד את הצורך בדיון על טקס הדלקת המשואות, משמעויותיו ועל אופן בחירת משיאי המשואות

קפיצה לשנת 1950: מטרת הטקס כשיוסד הייתה "להדגיש את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית".

את הטקס מנהל מרכז ההסברה, שמפרסם מדי שנה קול קורא לציבור להציע מועמדים. אחד הקריטריונים הוא: "רגישות למכאובים לאומיים כגון השואה, שכול, טרור".

השואה, שכול, טרור. כבר אז, בהחלטה ההיא, הוקם בליבו של טקס שאמור להיות שמח, מעצים ובעל מסרים של עצמאות, אי של שכול, מוות והצגת דמויות שקרה להם הרע מכל. אי של שכול שלמעשה ממשיך את יום הזיכרון במובנים רבים.

לא הייתי נדרש לסוגיה הזו אילולא בשש השנים האחרונות בהן מנהלת את הטקס מירי רגב, המופקדת על מרכז ההסברה – משהו באיזון של השכול, המוות והקורבנות התערער. ובתהליך מואץ האי של השכול והאסונות הפך לבמה המרכזית.

אחרי רונה רמון ז"ל ששכלה את בעלה ובנה והשיאה משואה ב-2015, מרים פרץ, ששכלה שני בנים והשיאה משואה ב-2018, שלוש האמהות רחלי פרנקל, בת גלים שער ואיריס יפרח, שבניהן נחטפו ונרצחו לפני מבצע צוק איתן וזכו לכבוד ב-2019, בטקס שלם שהוקדש לתושבי עוטפי עזה שרקטות שולטות בעולמן (השנה ה-71 לעצמאות ישראל), ואחרי שבחרו השנה להעניק את השאת משואה לרב איתן שנרב, שבתו נרצחה בפיגוע, הגיע הזמן לשאול בקול: האם משואה נועדה לשמש כצ'ופר לאומי שנועד לפצות על גורל לא קל. האם מדובר בטקס הוקרה (בתרומה חשובה או במפעל חיים) או הכרה (בסבל)?

שירה איסקוב אינה אדם בלתי ראוי, חלילה. להיפך. היא גיבורה שנאבקה כדי לשרוד. אבל היא נקלעה לסיטואציה של כוחות חזקים ממנה: ממשלת ישראל אוהבת את הגיבורים שלה קורבנות.

טקס הדלקת המשואות שאמור לייצג את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית לא יכול להתבסס רק על קורבנות. בשנת 2021 הגיע הזמן לעבור גם לשותפות גורל שמבוססת על חזון ולא רק על אסון. אבל עושה רושם שבחברה ישראלית, שמתפרקת בתהליך מואץ, יש מי שמושך בחוטי הכאב והאובדן כדי להעביר מסר של אחדות.

טקס הדלקת המשואות שאמור לייצג את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית לא יכול להתבסס רק על קורבנות. בשנת 2021 הגיע הזמן לעבור גם לשותפות גורל שמבוססת על חזון ולא רק על אסון

זה נכון, אין ספק שייצוגים קורבניים גורמים לאהדה וקונצנזוס, אבל השאלה היא מה תפקידה של המדינה בכל העניין הזה. האם ישראל, שבוחרת להעניק את הדלקת המשואה לאיסקוב, מעניקה לה בכך כתף חמה או יוצאת למלחמה בטרור שמופנה כלפי נשים?

כמה כסף בכלל הושקע בשנים האחרונות במלחמה באלימות נגד נשים? כי להחליט על הדלקת משואה זה קל. להחליט על חזון, למשל כזה שיתחייב לכך שבשנת 80 לישראל לא יהיו יותר נשים שירצחו בביתן, כי המדינה תילחם בתופעה הזו, הוא דבר הרבה יותר קשה. אבל זה מה שמצופה מממשלת ישראל לעשות. לקחת אחריות למיגור התופעה במקום להאדיר את קורבנותיה.

במקום להעלות טקס שחוגג את הקמתה של מדינת ישראל אנחנו מקבלים מדי שנה ייצוגים שמזכירים לנו מי השולט, מי המיעוט ומי האליטות, ואילו איומים באים עלינו לכלותינו.

יש משהו גס בתפר בין הסמליות שאמורה להיות לטקס לבין התוכן שלו. שהרי טקס הדלקת המשואות הוא שער המעבר ליום העצמאות, וככזה הוא אמור לדבר עליה, על דמוקרטיה, על מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל כשמציצים פנימה מגלים כי החל משנת 2015 רכיבי הטקס עשויים יותר ויותר מאירועים שאינם התמונה הגדולה.

קחו למשל את שלומי שבת שחלה בקורונה, הבריא וידליק משואה. שבת הוא דמות חשובה בעולם התרבות הישראלית אבל האם העובדה שהבריא מקורונה מצדיקה הדלקת משואה? מה בינה לבין עצמאות ישראל?

וכשמחברים את האלמנות, היתומים, נשים שנפגעות מטרור מבית, זמר מפורסם שהבריא מקורונה, מתגנבת ללב תהייה: האם זו דרכה של ממשלת ישראל? לשים פלסטר צבעוני במקום שבו אמור טיפול שורש ורפואה?

האם לא היה עדיף לזמן את איסקוב ולהכריז במעמדה על מלחמת חורמה באלימות נגד נשים? האם במקום שבו יעמוד שלומי שבת לא היה צריכה לעמוד וועדת חקירה ממלכתית לכשלי הקורונה? האם כשמקדישים טקס שלם לתושבי עזה שסובלים מרקטות הדבר לא מעביר מסר שלפיו: קחו את הבאסה עם קורטוב של דגל, כי ככה זה, טיפול שורש לכאן או לכאן לא יהיה לכם.

האם לא היה עדיף לזמן את איסקוב ולהכריז במעמדה על מלחמת חורמה באלימות נגד נשים? האם במקום שבו יעמוד שלומי שבת לא היה צריכה לעמוד וועדת חקירה ממלכתית לכשלי הקורונה?

הבחירה למקם את תשומת הלב במדליקי משואות שפקדו אותם אסונות מאפשרת למדינה להתחמק באופן שיטתי מהצבתו של חזון מדינה יהודית ודמוקרטית כערכים היסודיים שמתוכם גדלים לעצמאות.

רון קסלר הוא איש תוכן ודיגיטל, שימש כמבקר טלוויזה וכתב תרבות במעריב וכדובר הוועד למלחמה באיידס והשתתף בקמפיינים פוליטיים וחברתיים. קסלר ליווה את הפעילות התוכן והדיגיטל של נבחרי ציבור בכירים, ועובד כיום במגזר השלישי. התכנים המתפרסמים בזמן ישראל מבוססים על דעותיו בלבד ולא מייצגים דבר מלבד את עצמו. אתם מוזמנים לעקוב אחריו בטוויטר: https://twitter.com/kessleron_il?s=09.

בארבע מערכות הבחירות האחרונות זכה גוש הימין (ובשמו העדכני, גוש רק-ביבי) בישראל ב-2.2, 2.05, 2.25 ו-1.8 (ללא ימינה ותקווה חדשה) מיליון קולות, לפי סדר כרונולוגי.

באותן מערכות בחירות ממש קיבל גוש השמאל-מרכז (ובשמו המתעדכן, גוש השינוי) 1.8, 2.33, 2.3 ו-1.65 מיליון קולות (ללא רע"מ). אלמלא ליברמן ואחוז החסימה שבלם את ימינה וזהות שבזבזו רבע מיליון קולות (כ-6 מנדטים) בסבב הראשון, היינו חיים כעת תחת ממשלת החלומות הימנית של נתניהו.

אלמלא חוסר בשלות והיעדר הנכונות ליזום מצד גנץ ושורה ארוכה של חברים במפלגתו (מהנדל עד אשכנזי) ובגוש (אורלי לוי אבקסיס, זוכרים?) היינו חיים בעידן ממשלת יהודים-ערבים שלא נראתה כאן מאז 1992.

יתרון של רבע מיליון קולות – בשני המקרים – "צונזר". וככלות כל זאת, בתום הסבב השלישי קיבלנו ממשלה פריטטית הזויה ומסוכסכת שאיימה לפרק את מה שעוד נותר מהסולידריות הישראלית.

יתרון של רבע מיליון קולות לימין או לשמאל במערכות הבחירות האחרונות – "צונזר". בתום הסבב השלישי קיבלנו ממשלה פריטטית הזויה ומסוכסכת שאיימה לפרק את מה שעוד נותר מהסולידריות הישראלית

בהנחה הסבירה שמדינת ישראל לא תתעורר לשחר של יום חדש עם "ממשלת שינוי" מזה או "ממשלת ימין מלא-מלא" מזה בשבועות הקרובים, סבב הבחירות הרביעי יניב כנראה סבב בחירות חמישי. צירוף המילים המדובר יהפוך מדבר-מה שאיש לא העלה בדעתו כשקראנו בעיתונים על אי היציבות בבלגיה, למשל, למציאות נושכת במיוחד. אבל הנתונים שלעיל מלמדים שמי שצריך לחשוש מסבב כזה הוא דווקא הימין הביביסטי.

ראשית, כי כוחו האלקטורלי של הימין מוצה עד תום וסובל מתקרה ברורה. מ-2.25 מיליון מצביעים בשיאו (סבב ג'), כש-300 אלף איש יוצאים להצביע עבור הליכוד כדי לאפשר לנתניהו הכרעה חד משמעית – הוא ירד ל-1.8 בבחירות האחרונות. זאת כאשר 0.47 מיליון מצביעים בוחרים בימין אידאלוגי לא-ביביסטי ולפחות מחציתם עושים זאת, כשהם נותנים את קולם למפלגה שמנהיגה הבהיר באופן בלתי משתמע לשני פנים שלא יחבור לנתניהו בשום מצב (תקווה חדשה).

כלומר, גם אם נניח שכל מצביעי בנט – ולא היא בפועל, אבל ניחא – ציפו וקיוו שיחבור לממשלה עם הליכוד, החרדים והציונות הדתית, הרי שהימין איבד במערכת הבחירות הזו כרבע מיליון חברים טריים ב"גוש השינוי".

שנית, כי המגזר הערבי, מתוך שאננות וחוסר אמונה ביכולתו להשפיע, שיחזר בסיבוב הנוכחי את הישגו הגרוע ביותר ב-4 סבבים: 380 אלף מצביעים, שהניבו 10 מנדטים בלבד (עלייה קלה בכמות המצביעים ביחס למרץ 2019, יש לציין).

כעת, כשהערבים מבינים שהפכו לחלק לגיטימי בממשלות עתידיות – ממשלות שמאל-מרכז יותר מאשר ממשלות ימין, אם להאמין לסמוטריץ' – אין סיבה שלא ישובו אל הקלפיות, כשלנגד עיניהם השפעה ממשית על דרכה של המדינה. אם אמנם יעשו כן ונראה חצי מיליון ויותר מצביעים במגזר, המשותפת עשויה להתעורר עם למעלה מ-10 מנדטים גם בלי רע"ם, שתעבור בתורה את אחוז החסימה גם לבד.

כעת, כשהערבים מבינים שהפכו לחלק לגיטימי בממשלות עתידיות – ממשלות שמאל-מרכז יותר מאשר ממשלות ימין, אם להאמין לסמוטריץ' – אין סיבה שלא ישובו אל הקלפיות, כשלנגד עיניהם השפעה ממשית על דרכה של המדינה

שלישית, כי הסיבוב הנוכחי התאפיין, בין היתר, בבלגן במרכז-שמאל, שלא יחזור על עצמו (יש לקוות). העבודה התעוררה ויכולה הייתה לקבל גם עשרה ויותר מנדטים, אם לא החשש שמא כחול לבן או מרצ לא תעבורנה את אחוז החסימה, החשש הניב תוצאות מוטות, שכנראה לא תחזורנה על עצמן.

ובתוך כך, "ימינה" ו"תקווה חדשה" לא תגענה למספר דומה של 13 מנדטים. ככל שתקווה חדשה יציבה עם קולות הליכודניקים נגמלי נתניהו – הרי ימינה פריכה לגמרי. בנט כבר הראה שהוא סובל מתקרה אלקטורלית בעת הנוכחית, אחרי שהביא 0,7,6 ושוב 7 מנדטים בכל מערכות הבחירות האחרונות, עם תוצאות שנעות בין 140 אלף ל-270 אלף קולות ביום פנטסטי.

וכמובן, הפעם לא נראה מפלגות כמו "הישראלים" או "תנופה" קמות, אבל כן נראה, אולי, דמויות כמו עפר שלח, סתיו שפיר, ציפי לבני או גדי אייזנקוט חוברות למערכה.

רביעית, החלוקה הפנימית בתוך הגושים מלמדת אותנו את שידענו עוד לפני שעם ישראל הלך לקלפיות לפני שבועיים: התפרקותה של הרשימה המאוחדת של כחול לבן, יש עתיד ותל"ם גרמה לכך שקולות רבים נטשו את המחנה כולו. את 1.1 מיליון הקולות שקיבלה הרשימה בסבב האחרון (1.2 מיליון בשיאה – בחירות ספטמבר 2019), החליפו 900 אלף הפעם.

אפשר לטעון במידה של צדק, שחלק מהקולות הללו הלכו לעבודה או מרצ. אולם בספטמבר שעבר ראינו את שלוש המפלגות מביאות יחד מעל 1.5 מיליון קולות, ואילו הפעם הן הסתפקו ב-1.35 מיליון, שהתפזרו על-פני ארבע רשימות. מה שמוכיח שוב, אגב, שמעל מאה אלף קולות של מצביעי לא-ביבי כאלה ואחרים, הלכו ימינה – ל"ימינה".

קשה לדמיין בשלב זה כיצד תיראה היערכות מחודשת של מה שמכונה "גוש השינוי" לקראת הבחירות הבאות. אולם המספרים מלמדים שהוא נהנה מפוטנציאל גידול משמעותי ועתודה אלקטורלית רחבה ומגוונת יותר מזו של נתניהו והימין.

קשה לדמיין כיצד תיראה היערכות מחודשת של מה שמכונה "גוש השינוי" לבחירות הבאות. אך המספרים מלמדים שהוא נהנה מפוטנציאל גידול משמעותי ועתודה אלקטורלית רחבה ומגוונת יותר מזו של נתניהו והימין

המספרים, בצירוף הניסיון הפוליטי הפרקטי שצברו השחקנים הרלוונטיים בזמן הזה ביישום יתרון מספרי לכדי יתרון פוליטי, יכולים להביא לתוצאה דרמטית, שתוליד ממשלת שינוי אמיתית, בלי בנט ובלי ספיחים עודפים אחרים של נתניהו.

אם נדע להתגבר על המכשולים ולממש את היתרון התיאורטי של המחנה, זה יהיה שווה גם עוד כמה חודשי ממשלת מעבר, עוד כותרות על משפט נתניהו ואפילו קמפיין בחירות חמישי.

עידו דמבין כותב ומרצה על חברה ופוליטיקה בישראל ומתמחה בפוליטיקה של ארה"ב. בעשור האחרון גר בתל אביב, פריז וניו יורק - ולאחרונה שב לישראל עם זוגתו. עורך דין, בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בזכויות אדם מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. מאמין בכוחו של עט משונן לקדם שינוי, ונשען על הסופרים הגדולים של שנות ה-20 לקבלת השראה. מנהל המשרד הישראלי של itrek, המחבר את דור ההנהגה הבא של מיטב המוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב ואירופה עם ישראל.