יש התפתחות מעניינת בדיבור הפוליטי ובמוסכמות התקשורת: המונח "מחנה השינוי" מחליף את "מחנה רק לא ביבי". זה דווקא שם לא רע. יש בו הכרה במכנה המשותף (המורכב) שנוצר, מפורשי הליכוד שהתאחדו בהנהגת גדעון סער ו"ישראל ביתנו" מימין, ועד הרשימה המשותפת משמאל.

יש התפתחות מעניינת בדיבור הפוליטי ובמוסכמות התקשורת: המונח "מחנה השינוי" מחליף את "מחנה רק לא ביבי". זה דווקא שם לא רע. יש בו הכרה במכנה המשותף המורכב

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הכינוי "מחנה רק לא ביבי" הוא כינוי של לעג, שלא נולד בימין, אלא במחנה השמאל האידיאולוגי לפני כמה שנים: זאת היתה עמדה של גורמים בשמאל החברתי, המדיני והחילוני, שלא אהבו את האג'דה הבלעדית שעיקרה החלפת ראש הממשלה (אבל לא שליחת מפלגת הליכוד לאופוזיציה), פלוס ארומה כללית של טוהר מידות; זאת, לטענתם, על חשבון הדרישה להתקדמות מדינית או כלכלית-חברתית. הלעג הזה הפסיק להיות מוצדק סופית ב-2019, כפי שכבר כתבתי ברשימות קודמות – כאן וכאן.

בנימין נתניהו, משפחתו וצבא התומכים שלו הם המשטר החדש: הם הכיבוש, ההון-שלטון, התיאוקרטיה הזוחלת. סילוקם מהשלטון – תנאי הכרחי לשינוי (אכן, לא מספיק).

"מחנה רק לא ביבי" הפך כמובן לנשק בידי תועמלני הימין הפופוליסטי: "אין לכם מה להציע חוץ מרק-לא-ביבי" (רוב קווי התעמולה שלהם אינם אלא העתקה וסילוף של רעיונות שמאליים). זה פשוט לא נכון. החלפתו של מנהיג שנשאר בשלטון שנים ארוכות ואף מתבצר בו למרות כישלון בבחירות, לצד הגנת המרחב הדמוקרטי – הם סדר יום מספיק למחנה פוליטי. השיח והחירויות הדמוקרטיים ספגו מהלומות איומות בשנים האחרונות; בשנה האחרונה התהליך הואץ, בחסות משבר הבריאות ו"חוק הסמכויות".

מאז משבר הקורונה, ולמעשה קצת לפניו, גם התנגדות למדיניות הכלכלית-מבנית שהוביל נתניהו הפכה למכנה משותף בין פלגים שמאליים, מרכזיים וימניים. מדיניות חיסול השירותים הציבוריים, או ייבוש שלהם – קרי, המימוש של הניאו-ליברליזם של נתניהו וסיעתו, אינה לרוחו של חלק מהימין. זה ניכר בחינוך ובתחומי חיים שהם השלב הבא בשרשרת המזון, הנשענים על החינוך וההשכלה הגבוהה והמקצועית (כמו שוק התעסוקה והתעשיות), זה ניכר בתחבורה, וזה התפוצץ ברעש גדול במערכת הבריאות.

"ישראל ביתנו" או משה יעלון לא הפכו לסוציאליסטים – הם פשוט חרדים לסולידריות הלאומית ולמשק הלאומי. באירופה לא חסרות מפלגות "ימין רפובליקאי" שמגיעות להסכמות רחבות עם השמאל על הבסיס הזה, ועל בסיס ההתנגדות לגלובליזציה, לחדירת אינטרסים וכוחות כלכליים זרים לכלכלה הלאומית. ביוון, למשל, מפלגת ימין כזאת חברה ל"סיריציה" השמאלית-רדיקלית כדי להקים קואליציה.

החלפת מנהיג שנשאר בשלטון שנים ארוכות ואף מתבצר בו למרות כישלון בבחירות, לצד הגנת המרחב הדמוקרטי – הם סדר יום מספיק למחנה פוליטי. השיח והחירויות הדמוקרטיים ספגו מהלומות איומות

המדיניות של נתניהו ושותפיו, בתפר שבין דת למדינה, הפכה לבעיה יותר אקוטית גם מחוץ לשמאל האידיאולוגי. הפיצוץ הגלוי הגיע אחרי בחירות אפריל 2019, כשנתניהו הגיע עם כיסים ריקים למו"מ עם ליברמן (כנציג הבכיר של העלייה מברית המועצות לשעבר). ריקים – מבחינת מה שליברמן יכל להסכים לו. נתניהו הקדים והסכים לכל דרישות "יהדות התורה" וש"ס.

הפיצוץ התבשל עשור קודם: הממסדים הדתיים ומשרד הפנים (עד רמת הפקידות הזוטרה) עלו על מסלול התנגשות עם "עליית המיליון". תשאלו מדגם מייצג מיוצאי בריה"מ לשעבר על חוויות ממשרד הפנים. זה לא הגיוס, זה המעמד האזרחי.

הסתירה הזאת גרמה למפלגת ימין מובהקת לשנות כיוון – וכפועל יוצא, הדבר חיסל את האג'נדה הישנה של המפלגה נגד האזרחים הערבים. משיחות עם פעילי "ישראל ביתנו", עולה עמדה רפובליקאית שיוויונית בענייני אזרחות. זה הפך אותם לבני ברית של האזרחים הערבים, שמעמדם האזרחי תחת איום מתמיד.

למחנה השינוי יש מכנה משותף ויש יכולת לגבש קו משותף. הצורך הדחוף לצאת ממשבר הקורונה, לשקם תשתיות, להתניע מחדש את הכלכלה – מספקים להם הסכמות רחבות למדי, שחלקן לא דורשות מאמצי מו"מ בכלל.

התחום המדיני הוא ללא ספק מסובך. אבל מדיניות הסחבת המדינית האינסופית, סבבי עימות מול רצועת עזה תוך תחזוקה ותמיכה בשלטון – היא דרך ללא מוצא בעיני השמאל ובעיני הימין הלא-ביביסטי כאחד. אבל מחנה השינוי לא צריך להגיע לנקודות הכרעה ולויכוח חריף בשנתיים הקרובות. הצורך של הרשות הפלסטינית לשקם את כלכלת הגדה ולשקם הכל ברצועת עזה, כמו מה שמכונה "הסדרה", נותן למחנה השינוי ארכה.  

הדיון סביב הכללת הרשימה המשותפת ורע"ם בקואליציה הוא סערה בכוס תה. הימין נשען על ח"כים ערבים כשנוח לו, השמאל והמרכז-שמאל נשען עליהם. הטאבו הזה נשבר מזמן ונותרו ממנו רק אגף הולך ומצטמצם בימין הפשיסטי-גזעני הגלוי, שממשיך באמת לפסול את הנהגת האזרחים הערבים בכנסת, ונשק תעמולתי של הליכוד, כדי למנוע מהמחנה היריב לגבש רוב. הרומן בין נתניהו למנסור עבאס ניטרל את הנשק, ומחנה השינוי יכול לחסל את הפקטור הזה אחת ולתמיד.

כבר אחרי בחירות 2020, ישיבתה של המשותפת בקבינט עצמו זכתה לתמיכה חסרת תקדים; כרגע סער נדרש רק "לבלוע" את הכללתם בקואליציה. תחזית: בוחרי "תקווה חדשה" יגיבו בפיהוק אדיש.

כבר אחרי בחירות 2020, ישיבתה של המשותפת בקבינט עצמו זכתה לתמיכה חסרת תקדים; כרגע סער נדרש רק "לבלוע" את הכללתם בקואליציה. תחזית: בוחרי "תקווה חדשה" יגיבו בפיהוק אדיש

אז כן, "מחנה השינוי", ולא "מחנה רק-לא-ביבי". יש הסכמות מוכנות מראש, יש הסכמות שאפשר לגבש במאמץ מסויים, ויש עבודה להרבה מאוד שנים.

נסתפק בשנתיים, כי המערכת הפוליטית לא יציבה, ולא תתייצב בהינף יד. אבל אפשר גם  להתחיל לייצב את הפוליטיקה שלנו מחדש.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.