בפרשת פנחס אנחנו קוראים על ניצנים ראשונים של מאבק פמיניסטי בעת הקדומה. מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, חמש בנותיו הגיבורות של צלפחד, העזו לדרוש שנחלת אביהן תועבר להן למרות שנחלות הועברו אז רק לגברים.

משה פונה להחלטת אלוהים וזה משיב: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת־נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן: וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כז, ז-ח). התעוזה השתלמה!

אלפי שנים אחרי סיפור זה צבר המאבק הפמיניסטי תאוצה. הדבר קרה בזכות שורה של נשים אמיצות ובזכות חדירת הליברליזם לעולם המערבי, והפך לנחשול גדול ששינה את פני האנושות.

מוזמנים ומוזמנות להאזין בקישור זה לפרק החדש בפודקאסט 'קולות של רוח' בהנחייתי העוסק בפמיניזם, בזרמים בתוכו, במחלוקות הפנימיות, במקומם של גברים בתנועה זו ובעבודה שלפנינו.

כאן אבקש להאיר זווית אחת של העניין –

ניתן לחלק את הדיכוי בעולם לשני סוגים: דיכוי מכוון ודיכוי שיסודו ברשלנות תמימה.

הדיכוי המכוון קובע שיש להפלות ציבור מסוים. הדיכוי התמים מתקיים ללא כל כוונות רעות. הוא נובע מהתניות תרבותיות וסדר חברתי והוא כלל לא מודע. זה, לדוגמה, ההסבר לכך שיש שכר שונה לגברים ונשים בתפקידים מקבילים. זה לרוב גם ההסבר לכל אותם כנסים ורבי-שיח ללא נשים. יוזמי האירוע לא התכוונו להדיר נשים. זה לא עולה על דעתם ומנוגד לתפיסת עולמם! אבל ברשלנותם הם לא שמו לב שאין קול נשי בשיח. וכך במאות דוגמאות אחרות.

המבט הפמיניסטי לא מתרשל. הוא מבחין בעוול שנעשה תחת ידינו ותחת תרבותנו גם אם מבלי משים. הוא כל הזמן ער לזה. הוא מחנך את כולנו למבט ער. אכן, המבט הפמיניסטי מעורר אותנו לא רק בנושא המגדרי. הוא דורש מקום לכולם בעיצוב פני החברה והתרבות. הוא דורש ריבוי מבטים וקולות. הוא לא מקבל את הסדר החברתי כנתון טבעי. המבט הפמיניסטי לא חושש לעמוד מול יסודות התשתית של החברה ולטעון כנגדם. הוא רואה תמיד לנגד עיניו את אלה שבעלי הכוח בחברה רואים פחות. הוא שם לעצמו תמיד כמטרה את צמיחתן של אוכלוסיות מוחלשות יותר.

גם מאבקם החשוב של קהילת יוצאי אתיופיה יסודו במבט שכזה. מדינת ישראל הממוסדת לא מפלה במכוון את בני הקהילה. מחקרים מראים אומנם לצערנו גזענות גלויה ומכוונת מצד עשרות אחוזים בחברה הישראלית, אך זו לא גזענות ממוסדת.

יחד עם זאת, נציגי המדינה בהחלט מתרשלים פעמים רבות מאוד ומפלים דה פקטו את בני ובנות קהילת יוצאי אתיופיה. במאבק הזה, כמו במאבק הפמיניסטי, קמו גיבורים בכאבם לזעוק את זעקתם ולתבוע את השותפות והשוויון.

גם מאבקה של קהילת הלהט"ב, המופלה הן באופן גלוי וממוסד והן באופן סמוי ותמים, יסודו במאבק שכזה. סערת טיפולי ההמרה היא דוגמה אחת מיני רבות לכך. החברה הישראלית צריכה להיות גאה ברעש האדיר שיצרה סביב הנושא עד ששר החינוך חזר בו והודיע שהוא למד את העניין ומעתה הוא מתנגד לטיפולי המרה.

אכן, קו ישר וברור מחבר בין מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה למאבקים חברתיים בימינו.

סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.

אחת ההתפתחויות המטרידות, שלא נָתַנּוּ לה את תשומת הלב הראויה, היא הודעת ארצות הברית כי תטיל סנקציות על "מתנחלים קיצונים שתקפו פלסטינים", אחרי שציפתה שישראל תעניש אותם, וזה לא קרה.

הודעה זאת עלולה להתברר כציון דרך במעמדה של ישראל, לא רק בעיני ארצות הברית, אלא בכלל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

חודשיים עברו והכאב על אובדן חיי הנרצחים ונפילת הלוחמים לא שוכך, הערגה להחזרת כל החטופים לא מרפה, והזעם על אטימות הלב ושמחת ההרג של קיצוני  חמאס לא דועך.

עם זאת, חשוב מאוד לא להתעלם מן העובדה שההתקפה הרצחנית של חמאס על התושבים של עוטף עזה הייתה מזימה לרצוח לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. מטרת העל של מלחמת הדת הקנאית של חמאס לא כל כך שונה מזו של החוגים הכי קיצוניים בין היהודים – הם רוצים תיאוקרטיה הומוגנית מהירדן ועד הים. אולי לכן התמקדו דווקא בישובים המלאים באנשים שקידמו שלום ודו-קיום. אם ניתן לחמאס להתנקש בחמלה שלנו, הם כבר ניצחו.

ג'ק גילרון הוא פרופ' אמריטוס ממכון לחקר המים ע"ש צוקרברג באונ' בן-גוריון, תושב באר שבע זה 31 שנה. הוא עוסק בחקר התפלה וטיפול במים ופעיל בנושאי אקלים וסביבה.