תלמידים יקרים, זהו מכתב אישי לכל אחד ואחת מכן;

התלמיד מכיתה ה' שמסרב לפתוח את המצלמה בשיעורי מתמטיקה,
המתבגרים מכיתה ט' שמשתתקים כאשר המורה שואלת שאלה בכיתה,
והנערה בת ה-16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין השיעורים, ולא חיכתה לצלצול הגואל שיוציא אותה לזרועות אהובה מהשכבה שמעל.

זה לא טבעי. זה לא רצוי. ובשלב זה אני תוהה כאן בקול רם ומעל דף זה האם זה עדיין הכרחי.

תלמיד כתה ה' שמסרב לפתוח מצלמה בשיעורי מתמטיקה, מתבגרים מ-ט' שמשתתקים כשהמורה שואלת שאלה, ונערה בת 16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין שיעורים. זה לא טבעי, ובשלב זה אני תוהה אם עדיין הכרחי

אין לי מספיק מילים על מנת לתאר עד כמה נורא וכואב הריחוק מכולכם. להציץ מבעד לשער בית הספר – כשהוא סגור ופתוח לפרקים. ואנחנו מתקרבים לרגע – ושוב נאלצים לסגת ומתרחקים. במיוחד עכשיו, כשמרבית המשק כבר חזר לשגרה מלאה, ואתם ואנחנו עדיין כלואים מאחורי החלונות השחורים – זה בעיקר מקומם ונורא.

אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם; ההנאה מהשיעורים ומהקניית הידע, והסיפוק מלשמוע אתכם מגיבים, ברוח המילניאלית שנושבת בכם.

אני מתגעגע לרגעים בהם אנוכי והצוות עושים הכל כדי להפוך אתכם לאנשים טובים יותר, ואתם לא מהססים מצדכם להפוך את כולנו למדריכים טובים וגאים יותר.

לא רצוי ולא נכון לחוות את גיל הנעורים הסוער, שרבות כבר נכתב וסופר עליו, הרחק מחברים, הרחק מיד מכוונת, הרחק ממערכת "מחזיקה" ומאחורי מסכים מנוכרים; וליבי נשבר בכל פעם שעל קו הטלפון אם אחרת שמתריעה כי המתבגר שלה כבר "על סף".

ולי – אין אלא להצטער ולהתנצל, לבקש מכם סליחה, על שהופקעו ממני הכלים, אשר אספתי ודייקתי במעלה הדרך; אותו מבט דואג בעיניים גדולות, שמהווה פתח לשיחה אינטימית על מה שמתחולל בלב, הנחת היד התומכת על הכתף לאחר מאמץ מרוכז שהניב "רק" 65, והתעלמות מכוונת מכמה דקות איחור בכניסה לשיעור, בעודכם פורקים עול בהפסקה.

אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם

אומרים ש"מורה טוב אוהב את מה שהוא עושה". כל שאני מבקש הוא שישיבו לי ולכל צוותי ההוראה את הזכות לחנך; להוביל, להנהיג, לקבל את ההחלטות בשטח, לחשוב מחוץ לקופסא, להתגמש, ובעיקר – לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב שאפשר.

דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)