תלמידים יקרים, זהו מכתב אישי לכל אחד ואחת מכן;

התלמיד מכיתה ה' שמסרב לפתוח את המצלמה בשיעורי מתמטיקה,
המתבגרים מכיתה ט' שמשתתקים כאשר המורה שואלת שאלה בכיתה,
והנערה בת ה-16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין השיעורים, ולא חיכתה לצלצול הגואל שיוציא אותה לזרועות אהובה מהשכבה שמעל.

זה לא טבעי. זה לא רצוי. ובשלב זה אני תוהה כאן בקול רם ומעל דף זה האם זה עדיין הכרחי.

תלמיד כתה ה' שמסרב לפתוח מצלמה בשיעורי מתמטיקה, מתבגרים מ-ט' שמשתתקים כשהמורה שואלת שאלה, ונערה בת 16, שלא חוותה אהבה ראשונה בין שיעורים. זה לא טבעי, ובשלב זה אני תוהה אם עדיין הכרחי

אין לי מספיק מילים על מנת לתאר עד כמה נורא וכואב הריחוק מכולכם. להציץ מבעד לשער בית הספר – כשהוא סגור ופתוח לפרקים. ואנחנו מתקרבים לרגע – ושוב נאלצים לסגת ומתרחקים. במיוחד עכשיו, כשמרבית המשק כבר חזר לשגרה מלאה, ואתם ואנחנו עדיין כלואים מאחורי החלונות השחורים – זה בעיקר מקומם ונורא.

אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם; ההנאה מהשיעורים ומהקניית הידע, והסיפוק מלשמוע אתכם מגיבים, ברוח המילניאלית שנושבת בכם.

אני מתגעגע לרגעים בהם אנוכי והצוות עושים הכל כדי להפוך אתכם לאנשים טובים יותר, ואתם לא מהססים מצדכם להפוך את כולנו למדריכים טובים וגאים יותר.

לא רצוי ולא נכון לחוות את גיל הנעורים הסוער, שרבות כבר נכתב וסופר עליו, הרחק מחברים, הרחק מיד מכוונת, הרחק ממערכת "מחזיקה" ומאחורי מסכים מנוכרים; וליבי נשבר בכל פעם שעל קו הטלפון אם אחרת שמתריעה כי המתבגר שלה כבר "על סף".

ולי – אין אלא להצטער ולהתנצל, לבקש מכם סליחה, על שהופקעו ממני הכלים, אשר אספתי ודייקתי במעלה הדרך; אותו מבט דואג בעיניים גדולות, שמהווה פתח לשיחה אינטימית על מה שמתחולל בלב, הנחת היד התומכת על הכתף לאחר מאמץ מרוכז שהניב "רק" 65, והתעלמות מכוונת מכמה דקות איחור בכניסה לשיעור, בעודכם פורקים עול בהפסקה.

אני רוצה לשתף אתכם, בכנות ובלי שמץ של בושה, בכל אותם ערבים בהם בכיתי במהלך השנה. התגעגעתי לכולכם. הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לעסוק בחינוך היא האינטראקציה עם כל אחד ואחת מכם

אומרים ש"מורה טוב אוהב את מה שהוא עושה". כל שאני מבקש הוא שישיבו לי ולכל צוותי ההוראה את הזכות לחנך; להוביל, להנהיג, לקבל את ההחלטות בשטח, לחשוב מחוץ לקופסא, להתגמש, ובעיקר – לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב שאפשר.

דני פסלר הינו מנכ"ל רשת החינוך ובתי הספר עתיד. כיהן כמנכ"ל מרכז החינוך "ליאו באק" בחיפה משך 20 שנה וכראש מינהל החינוך, התרבות והרווחה בעיריית חיפה. מורה, מחנך, מנהל ומוביל רפורמה פדגוגית המבוססת על מיומנויות המאה 21 (צילום: יח"צ רשת עתיד)

הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.

מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.

האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.