ירושלים מלקקת את פצעיה מגל מהומות בין יהודים וערבים, שהסתיים ב-157 עצורים ויותר מ-150 פצועים, והאווירה בעיר הבירה עדיין מתוחה. אבל מחקרים חדשים של מכון ירושלים למחקרי מדיניות, על החיים במזרח ירושלים, מצביעים דווקא על התקרבות של התושבים הערבים של הבירה לרשויות המדינה והשתלבות בחברה הישראלית.

מחקר של המכון שעוסק במערכת החינוך במזרח ירושלים, מצביע על גידול בהשקעת משרד החינוך ועיריית ירושלים בחינוך במוסדות שבהם התלמידים הערבים לומדים במסגרת תוכנית הלימודים הישראלית, ועל גידול במספר התלמידים הערבים במוסדות הללו.

במחקר, שכתבו ד"ר אמנון רמון, בן אברהמי, יוחנן צורף וג'וני עיסא, תחת הכותרת "בין פרגמטיזם להתנגדות לאומית – עמדות הציבור במזרח ירושלים כלפי תוכנית החומש הישראלית בחינוך", נכתב: "משרד החינוך והמשרד לענייני ירושלים החלו ב-2015, על רקע גל האלימות במזרח ירושלים, לקדם תוכנית לעידוד מעבר תלמידים ללמוד לפי תוכנית הלימודים הישראלית".

לפי המחקר, הממשלה השקיעה כחצי מיליארד שקל בשיפור החינוך במזרח ירושלים במסגרת "תוכנית חומש" לשנים 2018-2023. התוכנית כוללת העמקה של לימודי העברית, חיזוק החינוך הבלתי פורמלי, קידום החינוך הטכנולוגי ותמריצים למעבר לתוכנית הלימודים והבגרות הישראלית.

בית ספר לנערות פלסטיניות במזרח ירושלים (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"כמעט מחצית מהתקציב הוקצה למעבר תלמידים לתוכנית הלימודים הישראלית", מציין המחקר.

התוכנית כללה תוספת שעות לימוד לבתי ספר שעברו לתוכנית הישראלית, הרחבת שעות הייעוץ, פעילויות ההעשרה, השתלמויות למורים ועוד. עם זאת, התוכנית לא כללה קיצוצים בתקציבי בתי הספר שממשיכים ללמד בתוכנית הלימודים הפלסטינית.

לפי המחקר, ב-2018, למדו 92% מהתלמידים לפי התוכנית הפלסטינית. ואילו כיום לומדים 14.7% מהתלמידים לפי תוכנית הלימוד הישראלית.

שיעור התלמידים בתוכנית הישראלית בכיתה א' עלה מ-6.5% ב-2018 ל-16.5% כיום. שיעור הזכאים לבגרות ישראלית עלה מ-19% ל-27%. מספר התלמידים בחינוך הטכנולוגי, שכמעט אינו קיים בתוכנית הפלסטינית, עלה מ-1,950 ל-2,499 תלמידים ושיעור הזכאים לתעודה טכנולוגית עלה מ-37% ל-51%.

מעבר התלמידים בין בתי הספר ותוכניות הלימוד לא עבר בקלות, ולווה בוויכוח סוער בקרב האוכלוסייה הערבית.

תלמידים בבית ספר בשכונת א-טור במזרח ירושלים (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

"הורים רבים במזרח ירושלים סבורים שתוכנית הלימודים הישראלית טובה יותר ומתאימה יותר לילדיהם ולרוח הזמן", נכתב במחקר, "היא הולמת מודלים חינוכיים מודרניים, מעשירה, מפתחת חשיבה עצמאית וביקורתית, ופותחת לתלמידים דלתות לעתיד.

"בתי ספר המלמדים בתוכנית הישראלית מקבלים תמיכה מהעירייה ומשרד החינוך, זוכים לסבסוד, תשתיות ושירותים פרטניים טובים יותר.

"בחינת התוג'יהי (בחינת הבגרות הירדנית והפלסטינית, ת.ג), נתפסת כמיושנת, מלחיצה, לא מאפשרת השלמות ותיקונים לציונים, ולא מתאימה לתנאי החיים והשאיפות המעודכנות של התלמידים והוריהם".

"בחינת התוג'יהי (בחינת הבגרות הירדנית והפלסטינית), נתפסת כמיושנת, מלחיצה, לא מאפשרת השלמות ותיקונים לציונים, ולא מתאימה לתנאי החיים והשאיפות המעודכנות של התלמידים והוריהם"

"מאידך, הורים מגנים בחריפות את התוכנית הישראלית, בהיותה ניסיון להשתמש בחינוך ככלי פוליטי לאינדוקטרינציה ישראלית ומחיקת הזהות הפלסטינית. המתנגדים מפעילים לחץ כבד על ההורים להשאיר את ילדיהם בבתי ספר שבהם לומדים בתוכנית הפלסטינית.

תלמידים בכיתה במזרח ירושלים (צילום: פלאש90)

"ההורים המעבירים ילדים לתוכנית הישראלית נתפסים כמי שמוותרים על זהותם תמורת טובות הנאה. בתגובה, מסבירים ההורים שאין להם פתרון אחר, בשל המחסור בכיתות לימוד ובמסגרות חינוכיות ברמה ראויה והמצב הכלכלי הקשה, שמקשה על תשלום שכר הלימוד בבתי הספר שבחלקם הם פרטיים או פרטיים-למחצה. הם מבקשים הבנה למניעיהם ומבהירים כי הם מעדיפים בלב כבד את טובת ילדיהם על פני השיקול הלאומי".

מי שחיזק את המתנגדים היו פוליטיקאים ישראלים, שליוו את השקת התוכנית בהצהרות לאומניות משלהם. שר החינוך לשעבר נפתלי בנט הצהיר כי הוא רוצה "לתת רוח גבית חזקה לבתי ספר שבוחרים בתוכנית הישראלית. לעזור לתהליך הישראליזציה". לכך נוספה גם העובדה שהתוכנית פורסמה יום לפני טקס העברת השגרירות האמריקאית לירושלים.

"לטהר את הילקוטים מתוכנית הלימוד הישראלית"

מאחר שבחלק מבתי הספר במזרח ירושלים קיימת הפרדה בין בנים לבנות, והקפדה על מצוות השרעה, ואילו בבתי הספר שעברו לתוכנית הישראלית הלימודים מעורבים, השינוי עורר התנגדות עזה מאנשי דת.

המופתי של ירושלים והרשות הפלסטינית, שייח' מחמד חסין, הוציא פסק הלכה האוסר "באיסור חמור" ללמוד וללמד בתוכנית הלימודים הישראלית. "התוכנית הישראלית סותרת את האמונה האסלאמית והזהות הערבית, מתעלמת מסבל עם הפלסטיני, חושפת את הדור הצעיר לשטיפת מוח ובלבול ותגרום להם לעבור על איסורי הדת", כתב השייח' בפסיקה.

בית ספר לנערות במזרח ירושלים (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

נוהא גול, מנהלת בית ספר לבנות בעיר העתיקה, הצהירה: "משרד החינוך בונה על זה שהמנהלים יפחדו ללכת למאבק נגדו, אבל זו התערבות פוליטית". עבד אל-כרים לאפי, שהיה יו"ר ועד ההורים המרכזי המזרח ירושלמי, הצהיר: "זו לא תוכנית חינוכית אלא פוליטית, שרוב התושבים לא רוצים".

ועד ההורים קרא "לטהר את ילקוטי התלמידים מהתוכנית הישראלית". הוועד קיים עשרות מפגשי הסברה עם הורים נגד "הסכנות" ו"ההשלכות ההרסניות" של התוכנית, והפיץ כרוזים המזהירים את ההורים לבל ירשמו את ילדיהם אליה. ראשי הוועד התראיינו בתקשורת הפלסטינית ופרסמו פוסטים וסרטונים ברשתות החברתיות נגד התוכנית, בין השאר בעמוד הוועד שלו כ-13 אלף עוקבים.

באחד הפוסטים, למשל, נכתב: "התוכנית הישראלית נועדה להטמיע תפיסה ציונית, לטשטש את הזהות הערבית, האסלאמית והנוצרית של ירושלים, להכשיר דור שנאמן למדינת ישראל. מסגד אלאקצא מוצג (בשיעורים) כהר הבית, הנכבה כמלחמת העצמאות". בפוסטים נטען כי "התוכנית עוצבה בשיתוף עם השב"כ" ומטרתה "לייהד את ירושלים".

"התוכנית הישראלית נועדה להטמיע תפיסה ציונית, לטשטש את הזהות הערבית של ירושלים, להכשיר דור שנאמן למדינת ישראל. מסגד אלאקצא מוצג (בשיעורים) כהר הבית, הנכבה כמלחמת העצמאות"

אחד המגיבים כתב: "מינוי המנהלת לבתי הספר נעשה בשאלה אחת: 'האם את מסכימה להיות שפחה לנורמליזציה?', 'כן', 'אם כך את מנהלת'".

יצחק רבין מבקר בבית ספר יסודי לילדות שכונת שועפט במזרח ירושלים, 1 בספטמבר 1992 (צילום: AP Photo/Nati Harnik)

התעמולה התייחסה גם לנעשה בבתי ספר ספציפיים. פוסט אחד הצהיר על "קריאה למחאה גדולה של תלמידות בית הספר 'עבדאללה', בעקבות כוונת הכיבוש להמיר את תוכנית הלימודים לישראלית".

בכרזה אחרת נכתב: "קריאה, קריאה: אנשינו בעיר העתיקה, רשמו את בניכם ובנותיכם לחטיבות הביניים 'אלקדס' ו'ח'ליל אלסכאכיני', כדי שעיריית הכיבוש תחמיץ את ההזדמנות לסגור אותם ולהעביר את הילדים למוסדות ההתנחלות".

פורסמו פוסטים וכתבות על בתי ספר שלומדים בתוכנית הפלסטינית שנסגרו לאחר שחלק מהתלמידים עזבו אותם ושתלמידיהם נזרקו לרחוב, ושל בתי ספר פרטיים שעברו ללמד לפי התוכנית הישראלית ושלשלו את התקציבים שקיבלו מהממשלה לכיסם.

טיעון נוסף שהעלו המתנגדים, היא שהבגרות הישראלית אינה מוכרת במדינות ערב ובוגריה לא יתקבלו לאוניברסיטאות ערביות, בעוד שהתוכנית הפלסטינית מוכרת באוניברסיטאות בישראל.

כדי לחזק את ההתנגדות, הודיעה הרש"פ על צעדים משלה לחיזוק מערכת החינוך הפלסטינית בירושלים. ראש הממשלה הפלסטיני דאז, ראמי חמדאללה, הודיע על העברת 24 מיליון שקל לתמיכה במוסדות חינוך בירושלים.

בית ספר במזרח ירושלים (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"תבינו: התוכנית הפלסטינית כושלת"

גם תומכי התוכנית ניהלו קמפיין, בעמוד הפייסבוק של מנח"י בערבית, שגם לו יש אלפי עוקבים, וכן בתגובות לפוסטים של המתנגדים.

"אתם צריכים להבין, למען השם, שתוכנית הלימודים הפלסטינית כושלת. עם כל הכבוד למדינה שלי, פלסטין", כתב אחד המגיבים. "התוכנית הישראלית מצוינת, לומדים דת, היסטוריה הכול", כתב מגיב אחר.

ושלישי הוסיף: "אתם צריכים להבין איפה אתם חיים. אתה חי תחת כיבוש, עם הישראלים, עובד איתם, מקבל זכויות? למה אתה פועל על גב התלמידים ועושה בלגן? עזוב את הזהות, תתחיל קודם לדאוג לעצמך".

"אתם צריכים להבין איפה אתם חיים. אתה חי תחת כיבוש, עם הישראלים, עובד איתם, מקבל זכויות? למה אתה פועל על גב התלמידים ועושה בלגן? עזוב את הזהות, תתחיל קודם לדאוג לעצמך"

המחקר מצטט ראיונות עומק עם ערבים ממזרח ירושלים שמסבירים מדוע הם מעדיפים את התוכנית הישראלית.

ס', תלמיד שסיים בגרות לפני שנתיים וכעת לומד מדעי המחשב באוניברסיטה העברית, אמר: "בבגרות הישראלית אתה לומד לחשוב מחוץ לקופסא, להתמיד ולתרגל עוד ועוד עד שאתה מגיע לפתרון. חברים שלי שלומדים לתוג'יהי לומדים בעל פה קובץ תרגילים מוכן שיש בו את כל השאלות".

תלמידות בבית ספר פלסטיני במזרח ירושלים (צילום: פלאש90)

מ', אימא לשני תלמידים, תוהה: "מה יש להם לעשות בירושלים עם תעודה מאוניברסיטת ביר זית? עדיף ללמוד באוניברסיטה בישראל. דבר שני, בתוג'יהי אתה בקושי לומד עברית. רק בשפה הזו נוכל לעבוד ולהתפרנס. אנחנו חיים בירושלים. משלמים ארנונה, קונים וכו', אז אם כבר, שהילדים גם ירוויחו מזה".

ח', מורה לשעבר בבית ספר לתוג'יהי וכיום מורה לבגרות ישראלית, אמר: "הבגרות גמישה יותר, יש מועדי ב' ומועד חורף וקיץ, ואילו בתוג'יהי אם נפלת, תחזור רק אחרי שנה. אם מישהו יתייעץ איתי, אשאל אותו היכן הוא רוצה לעבוד בעתיד. ואם הוא רוצה לעבוד במגזר היהודי אמליץ לו ללכת לבגרות".

"ניתן להבחין בשינוי שעיקרו יחס חיובי יותר לתוכנית הישראלית", נכתב במחקר. "מסוף 2018 דעך היקף ההתבטאויות והפרסומים נגדה. בסופו של דבר, היא לא הביאה למחאה נרחבת".

המחקר רואה בכך חלק ממגמה בחברה המזרח ירושלמית, שחלקה פונה לגישה פרגמטית כלפי הרשויות הישראליות ומגדיל את נכונותו לשתף פעולה עמן.

"התהליך מתבטא בגידול במספר מבקשי האזרחות, בלימודי עברית, ולימודים גבוהים בישראל. צעירים משתחררים מכבלי הממסד הפוליטי של הרש"פ, ונכונים לקיים סדר יום עצמאי ירושלמי משלהם", נכתב במחקר, "צעירים מחפשים התקדמות והגשמה עצמית, ודעתם פנויה פחות לעניין הלאומי".

אוניברסיטת אל קודס באבו דיס (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

עם זאת, במחקר מופיעה "הערת אזהרה" שנשמעת כרגע כחיזוי נכון של המציאות: "שינויים חיצוניים, כמו התחזקות מעמד הרש"פ בעקבות עליית ממשל ביידן, וגל מחאה גדול נגד השלטון הישראלי, עשויים להפוך את הקערה על פיה".

המחקר ממליץ לממשלת ישראל "להמשיך בהשקעה בחינוך במזרח ירושלים ברציפות, לאורך זמן, בעקביות וללא נסיגות תקציביות, כדי ליצור חלופה שלמה ותחרותית לתוכנית הפלסטינית. ולשקול כיצד להתמודד עם התנגדות הרשות הפלסטינית".

המחקר ממליץ לממשלה "להמשיך בהשקעה בחינוך במזרח ירושלים ברציפות, לאורך זמן, בעקביות וללא נסיגות תקציביות, כדי ליצור חלופה שלמה ותחרותית לתוכנית הפלסטינית"

"במקביל יש להשקיע גם בבתי הספר בהם לומדים לפי התוכנית הפלסטינית", ממליצים כותבי המחקר, "השקעה רק בתוכנית הישראלית עלולה ליצור פערים גדולים בהישגים שיעמיקו את ההתנגדות והמרמור. יש להמשיך במדיניות של אי כפייה של תוכנית הלימודים הישראלית כדי לא לעורר התנגדויות מיותרות.

"יש לחשוב על לימודי האזרחות, ההיסטוריה והספרות הנוגעים לזהות הפלסטינית ולמעמד ירושלים ולימודי הדת בתוכנית הלימוד הישראלית במזרח ירושלים. הלימודים יגדילו את השתלבות המזרח-ירושלמים, אך ספק אם ישפיעו על זהותם הלאומית. רובם ימשיכו לראות את עצמם כחלק מהעם הפלסטיני".

"אם המהומות יימשכו, התוכנית עלולה לקרוס"

על רקע המהומות שהתחוללו בירושלים השבוע, אומר לזמן ישראל ד"ר אמנון רמון, אחד החוקרים שכתבו את המחקר: "אם המהומות יתרחבו, תוכנית החינוך עלולה לקרוס. אבל בינתיים, אסור להרפות ידיים וחייבים להמשיך להשקיע בה".

ד"ר אמנון רמון, מכון ירושלים למחקרי מדיניות (צילום: חן לאופולד, מכון ירושלים למחקרים)

המחקר מצביע על התנגדות העזה של חלק מהפלסטינים לתוכנית הישראלית. הייתכן שאותם כוחות חברתיים הם גם בין אלה שמלבים את המהומות? או שזה מגיע מאותם זרמי עומק חברתיים?
"אין לנו מידע על קשר של אליטות פוליטיות למהומות. המפגינים הם צעירים בלי הנהגה מסודרת. חבר'ה שלא מצייתים ומקשיבים להנהגה המסורתית, לרש"פ ולמטיפים במסגדים, אלא פורקים כל עול.

"הם מחוברים חזק לרשתות החברתיות ושם משלהבים אחד את השני. זה דומה לנוער הגבעות והנוער החרדי-לאומי, שמפגינים ומתפרעים מהצד השני, והמהומות התחילו בהתקפות הדדיות של נערים משני המגזרים הללו".

"אבל ברמת העומק בהחלט יש קשר בין המהומות להתנגדות ל'ישראליזציה'. הלאומיות הפלסטינית לא נעלמת לשום מקום. ירושלים לא תהפוך להיות בזמן הנראה לעין עיר כמו אבו גוש או כפר קאסם. וזה דבר שכדאי שהרשויות הישראליות ייקחו בחשבון".

"בהחלט יש קשר בין המהומות להתנגדות ל'ישראליזציה'. הלאומיות הפלסטינית לא נעלמת לשום מקום. ירושלים לא תהפוך לאבו גוש או כפר קאסם. וזה דבר שכדאי שהרשויות הישראליות ייקחו בחשבון"

"הבעיה במדיניות הישראלית היא שהיא סותרת את עצמה", אומר רמון, "מצד אחד, יש יותר השקעה בחינוך ובתשתיות, ובתקופת הקורונה הייתה תמיכה באוכלוסייה במזרח העיר. הערבים מרגישים שמתחילים לספור אותם, ויש לזה תוצאות חיוביות בהשתלבות שלהם".

"אבל בתחומים שהם ציפור הנפש של שני הצדדים, ישראל מגלה נוקשות. ההתעקשות שתוכנית הלימודים הישראלית תכלול תכנים לאומיים זהים לאלה שלומדים בתוך הקו הירוק".

"ההשקעה הלא סימטרית בבנייה ליהודים בירושלים בזמן שאין בנייה לערבים ועידוד התיישבות יהודים על חשבון הערבים. וכמובן, התנהלות המשטרה, במחסומי הגישה לגדה, בעיסאוויה, בסילוואן, בשער שכם, ועוד ועוד, שמהווה סדרה אינסופית של השפלות. ואז התושבים ממשיכים להרגיש שלא סופרים אותם – והתוצאה בהתאם".