אבא אהרון ז"ל העריץ את שמעון פרס. אני לא זוכר אם הצביע מערך. אבא היה איש תם וישר כפי שכתוב על המצבה שלו. גם אם היית יורק עליו הוא היה מוריד את הראש והולך. וירקו עליו.

אמא צועקת "רק ביבי", ועדיין צלולה לזכור את החיים הקשים במעברה ואת תעודת ההצטיינות שקיבלה מהנשיא המנוח והנערץ עליה יצחק נבון. היא עבדה ב"אמונה". הייתה מנקה. כילד אני זוכר שהייתי הולך איתה ומנקה את המשרדים. אמא הייתה משרתת של כולם. של סבא וסבתא, אבא, הילדים, והאנשים האלה שדיברו שפה אחרת.

כשהגיע הזמן להרשם לתיכון נסעתי עם אמא בשני אוטובוסים משכונת עזרא (היה צריך ללכת ברגל מרחק הליכה די ניכר עד לתחנת האוטובוס בשכונת התקווה. עד היום זה כך. אין גישה. מה עושים הקשישים שצריכים קופת חולים?) אל מה שהיה ויצ"ו צרפת בתכנית ל'.

אמא זוכרת עד היום מה אמרה לה היועצת: "ילדים מהמקום בו אתם באים – אין להם סיכוי להצליח". אני הצלחתי. חברים לא היו לי. זה אולי מרחק 40 דקות נסיעה אבל מרחק שנות אור מבחינה סוציו-אקונומית.

יש לי אג'נדה חברתית-מזרחית, אני בטוח שהגזענות כאן בכל מקום. היא מתחבאת, מרימה ראש, לעתים יורקת. אני זוכר כמה הייתי גאה באחותי שיחד עם חבורת אקטיביסטים מזרחים פרצו ללשכה של ציץ', התבצרו בתוכה, וכבלו את עצמם בשרשראות. את הלילה היא בילתה במעצר.

זו היתה קבוצת צעירים משכונת התקווה, בשם אל"ה – "אזרחים למען התקווה". חלקם היו סטודנטים. אחרים מדריכי חבורות רחוב שעבדו עם בני נוער. היו שם הבמאים בני תורתי ובני זאדה, אחותי זהבה גולדשטיין, מוטי לוי ואחרים. בין הפעילויות היתה קייטנה לילדי שכונת התקווה או צביעת בתים של קשישים.

נוצר קשר בין הקבוצה לפעילים מזרחים כמו ויקי שירן ויוסי שילוח, אנשי רוח ואקדמיה, והם היו נפגשים בביתו של עולה מצרפת בשם עופר ברונשטיין ומדברים על נושאים חברתיים ופוליטיים ועל חוסר השיוויון בחברה, בעיקר בשכונות ובפריפריה.

הם נפגשו עם קבוצות נוספות כמו תנועת האוהלים או פועלים מהפנתרים השחורים והיו בקשר עם פעילים חברתיים שכיום מכהנים באקדמיה כמו ד"ר אשר עידן ופרופ' יוסי דהן, אנשי רוח כמו המשורר ארז ביטון, והזמר שלמה בר מהברירה הטבעית.

בשנת 1981 פרצה הקבוצה ללשכתו של ראש העיר תל אביב צ'יץ'. הם קשרו את עצמם בשרשראות ומיסמרו את הדלת, כך שציץ לא יוכל לצאת. שוטרי ימ"ר פרצו למקום, עצרו את כולם באלימות ושיחררו את צ'יץ'. אחותי זהבה הייתה אז בהריון.

"ביקשנו מצ'יץ מבנה לעשות תנועת נוער לילדי שכונת התקווה או מועדון לצעירים מהשכונה", מספרת אחותי. "לא התייחסו. אז יזמנו את הפגישה עם ציץ'. ולאחר הסירוב וחוסר ההתייחסות. נעלנו אותו במשרדו. קשרנו את עצמנו ושרנו שירי חנוכה.

כל משטרת תל אביב בראשות אלי חמו עמדו על הרגליים. הימ"ר פרצו לחדר של ציץ'. הכו אותנו ועצרו אותנו באבו כביר. שלמה בר ויוסי שילוח שיחררו אותנו בערבות אחרי מעצר של 48 שעות. לא פתחו לאף אחד מאיתנו תיק פלילי. כיום מרבית הפעילים שהיו בקבוצה ההיא אקדמאים, חלקם עורכי דין. היינו צעירים ואידאליסטים וכמובן תמימים".

בשנת 2012 קצת לפני שהמאניה באה לביקור. עשיתי קולות של מקים מפלגה של הומואים. פתחתי דף בפייסבוק בשם "גאווה", אפילו עשיתי מימון המונים (רק 2 תרמו). יום אחד התקשר אלי יועץ של רון חולדאי לענייני הומואים (חולדאי הקיף את עצמו בכאלה אחרי שאמר: "שני הומואים מתנשקים מגעילים אותי כמו ג'וקים").

קבענו ב"בראסרי", קרוב לעירייה. ישב מולי אדם שדיבר בלי הפסקה. בעיקר אני זוכר שאמר: "לא ניתן לך להיכנס מאף דלת". נותרתי המום ממנו, מהמילים, מההתנשאות, מהרוע. נאלמתי דום. הומואית רעה! את דבריו קינח כשאמר: "עכשיו כשאני רואה שמדובר בדלעת, נרגעתי". אני כנראה דומה לאבא, ירקו עליי ושילמתי על הארוחה.

אני זוכר את כל הבדיחות על דוד לוי. פחות אהבתי את ההיעלבויות הפומביות והבריחה לבית שאן. בסוף גורש. אין מילה אחרת. אני די מחבב את עמיר פרץ מהרבה בחינות. הוא לעולם לא יהיה ראש ממשלה. בבחירות האחרונות הצבעתי לאורלי לוי כי האג'נדה החברתית חשובה לי. אני לא מסכים עם העמדות הימניות שהיא מביא איתה אל מה שהיה פעם המערך.

פרץ לא יהיה ראש ממשלה. בישראל מאמינים בגנרלים ובאליטה. גם הפועל המסכן מדימונה רוצה שהאליטה תמשיך לשלוט, היא תמיד הרי שלטה. עמיר פרץ לא יהיה ראש ממשלה אבל אולי נשיא. נשיא מזרחי זה עובר. זה עבד עם נבון יעבוד עם פרץ.

שנים שלא הצבעתי למרצ. אבי בוסקילה לא הצליח במרצ. לא רצו אותו. הוא הלך עם ברק. אני לא אוהב את ברק. יש לי בעיה עם אנשים עשירים. אני סוחב איתי את הילדות של אמא מנקה בתים של עשירים. ואני זרקתי את הזבל. האמת, יש הרבה זבל לזרוק.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.

לפני שבוע פורסם ריאיון שערכו טובה צימוקי ויובל קרני עם חבר הכנסת שמחה רוטמן במוסף ידיעות אחרונות. מאז כבר הספיקה המציאות להתהפך במהירות והריאיון כמעט נשכח.

עם זאת, אני מקדיש לריאיון עם רוטמן את הפוסט הזה, כדי לבחון כמה מהאמירות שהועלו בו מול העובדות בשטח. במיוחד כעת, כשהעסקה לשחרור החטופים נחתמה רק שבוע לאחר פרסום אותו ריאיון.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

לעניינים "כבדים" לוקח זמן להתברר לעומק. בייחוד כך כאשר הם גם נמצאים במצב של שינוי מתמשך. בסיפורה של מדינת ישראל יש שני נושאים עם חשיבות מרכזית לעצם קיומה, כאלו שהצלחה בהם לא יכולה להיות ברורה מלכתחילה.

הראשון הוא הצלחת השתלבותה של המדינה החדשה במזרח-התיכון, בו היא ממוקמת (מעבר ובנוסף ליכולת ההישרדות הפיזית שלה במלחמות בתחילת דרכה). אי אפשר להיות "נטע זר" לנצח.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.