אבא אהרון ז״ל העריץ את שמעון פרס. אני לא זוכר אם הצביע מערך. אבא היה איש תם וישר כפי שכתוב על המצבה שלו. גם אם היית יורק עליו הוא היה מוריד את הראש והולך. וירקו עליו.

אמא צועקת "רק ביבי", ועדיין צלולה לזכור את החיים הקשים במעברה ואת תעודת ההצטיינות שקיבלה מהנשיא המנוח והנערץ עליה יצחק נבון. היא עבדה ב״אמונה״. הייתה מנקה. כילד אני זוכר שהייתי הולך איתה ומנקה את המשרדים. אמא הייתה משרתת של כולם. של סבא וסבתא, אבא, הילדים, והאנשים האלה שדיברו שפה אחרת.

כשהגיע הזמן להרשם לתיכון נסעתי עם אמא בשני אוטובוסים משכונת עזרא (היה צריך ללכת ברגל מרחק הליכה די ניכר עד לתחנת האוטובוס בשכונת התקווה. עד היום זה כך. אין גישה. מה עושים הקשישים שצריכים קופת חולים?) אל מה שהיה ויצ״ו צרפת בתכנית ל׳.

אמא זוכרת עד היום מה אמרה לה היועצת: ״ילדים מהמקום בו אתם באים – אין להם סיכוי להצליח״. אני הצלחתי. חברים לא היו לי. זה אולי מרחק 40 דקות נסיעה אבל מרחק שנות אור מבחינה סוציו-אקונומית.

יש לי אג׳נדה חברתית-מזרחית, אני בטוח שהגזענות כאן בכל מקום. היא מתחבאת, מרימה ראש, לעתים יורקת. אני זוכר כמה הייתי גאה באחותי שיחד עם חבורת אקטיביסטים מזרחים פרצו ללשכה של ציץ׳, התבצרו בתוכה, וכבלו את עצמם בשרשראות. את הלילה היא בילתה במעצר.

זו היתה קבוצת צעירים משכונת התקווה, בשם אל"ה – ״אזרחים למען התקווה״. חלקם היו סטודנטים. אחרים מדריכי חבורות רחוב שעבדו עם בני נוער. היו שם הבמאים בני תורתי ובני זאדה, אחותי זהבה גולדשטיין, מוטי לוי ואחרים. בין הפעילויות היתה קייטנה לילדי שכונת התקווה או צביעת בתים של קשישים.

נוצר קשר בין הקבוצה לפעילים מזרחים כמו ויקי שירן ויוסי שילוח, אנשי רוח ואקדמיה, והם היו נפגשים בביתו של עולה מצרפת בשם עופר ברונשטיין ומדברים על נושאים חברתיים ופוליטיים ועל חוסר השיוויון בחברה, בעיקר בשכונות ובפריפריה.

הם נפגשו עם קבוצות נוספות כמו תנועת האוהלים או פועלים מהפנתרים השחורים והיו בקשר עם פעילים חברתיים שכיום מכהנים באקדמיה כמו ד״ר אשר עידן ופרופ׳ יוסי דהן, אנשי רוח כמו המשורר ארז ביטון, והזמר שלמה בר מהברירה הטבעית.

בשנת 1981 פרצה הקבוצה ללשכתו של ראש העיר תל אביב צ'יץ'. הם קשרו את עצמם בשרשראות ומיסמרו את הדלת, כך שציץ לא יוכל לצאת. שוטרי ימ״ר פרצו למקום, עצרו את כולם באלימות ושיחררו את צ'יץ'. אחותי זהבה הייתה אז בהריון.

״ביקשנו מצ'יץ מבנה לעשות תנועת נוער לילדי שכונת התקווה או מועדון לצעירים מהשכונה", מספרת אחותי. "לא התייחסו. אז יזמנו את הפגישה עם ציץ׳. ולאחר הסירוב וחוסר ההתייחסות. נעלנו אותו במשרדו. קשרנו את עצמנו ושרנו שירי חנוכה.

כל משטרת תל אביב בראשות אלי חמו עמדו על הרגליים. הימ״ר פרצו לחדר של ציץ׳. הכו אותנו ועצרו אותנו באבו כביר. שלמה בר ויוסי שילוח שיחררו אותנו בערבות אחרי מעצר של 48 שעות. לא פתחו לאף אחד מאיתנו תיק פלילי. כיום מרבית הפעילים שהיו בקבוצה ההיא אקדמאים, חלקם עורכי דין. היינו צעירים ואידאליסטים וכמובן תמימים״.

בשנת 2012 קצת לפני שהמאניה באה לביקור. עשיתי קולות של מקים מפלגה של הומואים. פתחתי דף בפייסבוק בשם ״גאווה״, אפילו עשיתי מימון המונים (רק 2 תרמו). יום אחד התקשר אלי יועץ של רון חולדאי לענייני הומואים (חולדאי הקיף את עצמו בכאלה אחרי שאמר: ״שני הומואים מתנשקים מגעילים אותי כמו ג’וקים״).

קבענו ב״בראסרי״, קרוב לעירייה. ישב מולי אדם שדיבר בלי הפסקה. בעיקר אני זוכר שאמר: ״לא ניתן לך להיכנס מאף דלת״. נותרתי המום ממנו, מהמילים, מההתנשאות, מהרוע. נאלמתי דום. הומואית רעה! את דבריו קינח כשאמר: ״עכשיו כשאני רואה שמדובר בדלעת, נרגעתי״. אני כנראה דומה לאבא, ירקו עליי ושילמתי על הארוחה.

אני זוכר את כל הבדיחות על דוד לוי. פחות אהבתי את ההיעלבויות הפומביות והבריחה לבית שאן. בסוף גורש. אין מילה אחרת. אני די מחבב את עמיר פרץ מהרבה בחינות. הוא לעולם לא יהיה ראש ממשלה. בבחירות האחרונות הצבעתי לאורלי לוי כי האג׳נדה החברתית חשובה לי. אני לא מסכים עם העמדות הימניות שהיא מביא איתה אל מה שהיה פעם המערך.

פרץ לא יהיה ראש ממשלה. בישראל מאמינים בגנרלים ובאליטה. גם הפועל המסכן מדימונה רוצה שהאליטה תמשיך לשלוט, היא תמיד הרי שלטה. עמיר פרץ לא יהיה ראש ממשלה אבל אולי נשיא. נשיא מזרחי זה עובר. זה עבד עם נבון יעבוד עם פרץ.

שנים שלא הצבעתי למרצ. אבי בוסקילה לא הצליח במרצ. לא רצו אותו. הוא הלך עם ברק. אני לא אוהב את ברק. יש לי בעיה עם אנשים עשירים. אני סוחב איתי את הילדות של אמא מנקה בתים של עשירים. ואני זרקתי את הזבל. האמת, יש הרבה זבל לזרוק.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.

יום אחד חניה אשתי לקחה את שקית התרופות שלה ועברה לישון בחדר אחר.

"זה הרבה יותר נוח ככה", היא אמרה.

והיא צדקה, כרגיל.

מאז אנחנו ישנים בחדרים נפרדים.

זה לא שיש או היה בינינו סכסוך כלשהו או ריב – אנחנו דווקא באחת מתקופות הזוהר של העניין המוזר והבלתי-ברור-בעליל הזה שנקרא "נישואין".

כאן המקום לציין שבשלושים ושמונה שנות נישואין רבנו כל כך הרבה, שהיום אנחנו כבר לא צריכים לנהל ריב קולני – כל אחד מאתנו כבר יודע מה השני חושב ויגיד, כך שבשביל לחסוך זמן לכולם אנחנו יודעים לריב בלי להוציא מילה מהפה.

גם בלי לעלות לטונים גבוהים ובלי להתנצח זה עם זה, אם כבר הרחבתי בעניין זה – זר שיביט בנו מהצד יראה זוג ברגעי שתיקה, כל אחד עסוק בענייניו, ולא ינחש אפילו שהרגע עברנו ריב קשה ללא מילים.

כשהזוגיות בינך לבין זוגתך מגיעה לכאלה רמות של הבנה הדדית וטלפתיה, אפשר לנהל ריב יפה אפילו כששניכם נמצאים בחדרים נפרדים.

זה מה שיפה בזוגיות אינטימית.

כתבתי למעלה שיום אחד חניה לקחה את שקית התרופות שלה ועברה לחדר אחר – הצעירים מבין הקוראים אינם יודעים זאת עדיין, אבל מגיע גיל שבו אתה מגדיר "בית" לפי המקום שבו שקית התרופות שלך נמצאת.

אדם צעיר מבין קוראיי כאן עלול למצוא עצמו עם הבנה לקויה בעליל של הפיזיולוגיה האנושית – הוא עלול לחשוב שאדם נושם, קם, יושב, זז ממקום למקום, מעכל, מייצר דם בעורקים ומזרים אותו ממקום למקום, מחרבן, משתין, ושאר פעולות גופניות יומיומיות כי ככה זה בטבע.

אז זה לא!

מגיע שלב מסוים בחיים שבו כל הדברים האלה אינם אמורים לקרות ללא תרופות וכדורים – לפחות ככה הסביר לי ד"ר סברדלוב מהכללית, ורשם לי תקציר של בית-מרקחת אישי שאני צריך לקנות.

בטח גם הרופא שלכם הסביר לכם את הדברים האלה, ואם במקרה אתם לא זוכרים את זה, גם לזה יש כדורים מתאימים.

הסתכלתי על חבילת המרשמים שהרופא נתן לי, חשבתי על הארון הקטן שתלוי אצלי באמבטיה, מעל הכיור, ועלה בדעתי שאני צריך להחליף אותו בארון איקאה מסוג "בילי", זה עם החמש דלתות, שני מטר גובהו.

לאמריקאים יש ביטוי כזה, שבא להבהיר שהחיים לא פיקניק והם צריכים לעבוד לממן את מחייתם, ועל כן הם עובדים To pay the rent, "עובדים כדי לשלם את שכר הדירה".

ישראלים בגילנו עובדים בשביל לממן את הוצאות קופת חולים.

* * *

אז חניה עברה לישון בחדר אחר, כאמור.

זה כל כך יותר נוח ככה, אני יכול לספר לכם עכשיו, שלפעמים כשאני שוכב במיטה ומביט בתקרה, ולידי לא שוכבת מישהי שמביטה בתקרה יחד אתי ומציינת שהגיע הזמן לסייד אותה, אני שואל את עצמי למה אנשים צעירים חייבים להיות כל כך מטומטמים ולעשות את מה שלימדו אותם בסרטים ואולי גם בבית, ולא את מה שנוח באמת.

כמו לישון בחדרים נפרדים.

בעבר, חניה ואני נהגנו להתחלק במיטה הזוגית כמו כל הזוגות הנשואים – שני שליש משטח המיטה הלך אל חניה והשליש האחרון נשאר עבורי. אחרי שעברנו לישון בחדרים נפרדים לקח לי שנה וחצי עד שהעזתי לפלוש לחלק של חניה במיטה הזוגית שנשארה אצלי.

שנה וחצי.

עד אז ישנתי כהרגלי בשליש שבצד שלי והשתדלתי לא ליפול מהמיטה. כמו שעשיתי תמיד כשחניה עדיין הייתה במיטה אתי.

* * *

גם אתם למדתם במהלך הנישואין לכסות את כל הגוף בעזרת הקצה של השמיכה הזוגית? בקיץ זה לא נורא, אפשר להסתדר ככה, רק בחורף זו קצת בעיה.

עד שלמדנו שאפשר לישון במיטה זוגית עם שתי שמיכות.

היום זה אולי נראה טבעי – בתחילת שנות השמונים, כשהתחתנו, לא היו שמיכות מפוצלות למיטה זוגית. זה נראה רעיון מופרך. היית אמור להילחם בלילה מלחמת קיום על כל סנטימטר של שמיכה. שיחקת משיכת-חבל עם זוגתך, והכל מתוך שינה-לא-שינה. מאבק הישרדות לחיים או למוות על השמיכה.

שלא לדבר על הבעיטות שנתנו זה לזו תוך כדי שינה.

אז בשלב הראשון למדנו להפריד שמיכות, ואחר-כך למדנו להפריד חדרים.

זה נקרא אבולוציה.

ועדיין לא הזכרתי טלוויזיות נפרדות – מישהו מצפה ממני ברצינות לראות את הכלה מאיסטנבול? מצד שני – מישהו יכול להושיב את חניה לראות סרט פעולה של ג'ייסון סתייט'ם? אתם רציניים?

* * *

בפוסט "אהבה היא לא כל הסיפור" שהעליתי לפני שבוע תיארתי משבר שעברנו בחיי הנישואין, לפני הרבה שנים, ובמהלכו עברנו לישון בשני חדרים נפרדים והיינו על סף פירוד, עד שחזרנו לישון יחד בשלב כלשהו. זה עניין אחר לגמרי כשאתה ישן בנפרד כי אתה רוצה לבטא כעס שיש בך, או כשאתה ישן בנפרד כי בסופו של דבר זה באמת הרבה יותר נוח, וכלפי בן או בת הזוג שלך אין לך כעס ואפילו להיפך – הרבה אהבה.

חייב לציין שהמעבר לשני חדרי שינה נפרדים גם שידרג משמעותית את חיי המין שלי – אני כבר לא צריך לחכות שחניה תירדם לידי לפני שאני מדליק את הטאבלט וגולש באתרי פורנו. אני יכול להדליק אותו מתי שבא לי!

הגברים מבין הקוראים שלי מתפוצצים עכשיו מקנאה, אני יודע.

פעם ביום, בשעת ערב לפני השינה, יש לנו זמן איכות זוגי – אנחנו נפגשים במיטה הזוגית הישנה ובוחרים סרט או סדרה לצפות בהם יחד. זה לוקח לנו חצי-שעה להגיע להסכמה על משהו ששנינו מוכנים לצפות בו, ואז אנחנו צופים בו בהרמוניה מלאה. שזה אומר – שנינו לא סובלים את מה שבחרנו.

ואז, אחרי חצי שעה כזו, בהרמוניה מלאה אנחנו מגיעים להסכמה לעצור את הסרט או הסדרה ולחפש משהו אחר.

ההרמוניה פנים רבות לה. רק אומר.

* * *

בשלב הזה של הדיון בלינה המשותפת אני חייב להתעכב על נושא שאולי אינו נעים לחלק מהקוראים לדון בו, אבל מדובר בפעולות טבעיות לחלוטין של הגוף, ובאורח ספציפי יותר – מדובר בפעולת העיכול.

העיכול נושא עימו גם תוצרים שאינם מוצקים אלא הם נדיפים במצב צבירה של גזים. ניסיון החיים שלי מלמד שככל שאתה עולה בגילך בשנים, כך מראים הגזים הללו פחות ופחות נטייה להישאר כלואים בגוף והם מחפשים את דרכם החוצה, לחופש.

נראה שכמו שיש תרנגולות-חופש, יש גזים שהחופש הוא המקום הטבעי להם.

גזי-חופש.

הזמן האהוב על הגזים הללו, הקרויים בשפה עממית "נודים", לצאת ולטייל, הן דווקא שעות החשיכה, שעות הלילה. אני חושד שהנודים הללו שייכים למשפחת העטלפים או הערפדים, והזמן המועדף עליהם על כן לצאת אל אוויר העולם הוא כשאתה שוכב בלילה בחשיכה במיטה, בין אם אתה ער או לא.

והם נוטים לעשות זאת בליווי קולות תרועה כאילו יום כיפור בעיצומו ומישהו עומד בחלל החדר ותוקע בשופר.

תקיעה, תרועה, שברים.

מסורת היא דבר יפה, אגב.

כשאתם שניים בלילה בחדר, העניין הזה יכול להפוך לסכנת חיים. קראתי לפעמים על אנשים שנרדמו בלילה עם תנור נפט דולק והתעוררו בבוקר מתים, וחשבתי: "ריבונו של עולם – אנחנו ישנים הרי כל לילה בחדר מלא גזים!"

פעם, כשעדיין נהגנו לישון באותו חדר, חניה הביעה את חששה מכך שאני לא נועל את דלת חדר השינה, "כי אם ייכנסו גנבים לבית בלילה הם עלולים להיכנס לחדר השינה!"

"אין לך מה לדאוג", אמרתי לה. "אם הם ייכנסו לחדר השינה שלנו בלילה, המקסימום שיקרה הוא שנראה כותרת בעיתון או בוויינט – 'גופות של גנבים נמצאו ללא הכרה בחדר שינה באחד מיישובי עמק-חפר. כוחות הצלה מנסים להנשים אותם' ".

אם אתם מעל גיל חמישים אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.