מקרי ההתעללות העלו דרישה לפיקוח ממשלתי בפעוטונים. הפיקוח הקיים בגני העירייה לרוב תורם, לעיתים מכביד, אך לא פותר את חוסר האמון ההורי כלפי גננות ומטפלות. הנבואה השלילית עלולה להגשים את עצמה – או להיפך

* * *

בגיל ארבע וחצי מבינים לא מעט ועדיין לא הרבה. מה הייתי אמורה לחשוב כשבתי בת הארבע וחצי חזרה מגן העירייה שלה בספטמבר וסיפרה שהגננת בכתה היום במטבח? היא הוסיפה שהסייעת חיבקה אותה ואמרה שיהיה בסדר, אבל הגננת המשיכה לבכות.

זה קרה לפני שנים רבות. בהתחלה חשבתי שזה משונה: אולי לא הבינה נכון, אולי קלטה שמועות משובשות מילדים אחרים. אך לא יכולתי להתעלם מהעובדה שבדרך כלל לא נהגה לספר שטויות כאילו היו דברים רציניים. אם זה מה שקרה, מה זה אומר? בינתיים, מיום למחרת נעדרה הגננת ובמקומה הגיעו מחליפות, כשבגן משתררים חוסר-שקט ואי-וודאות.

מה באמת קרה שם? קשה להורים לדעת מה קורה בגן. מה עובר הילד, האם "רואים" אותו, איזה יחס הוא מקבל, איך באמת מתפקד הצוות. מדי יום משגיחים מבוגרים רבים על הילד שעובר מיד ליד – לא כי זה מה שנכון לעשות, פשוט כי ככה יוצא.

בבוקר מפקידים אותו בידי גננת או סייעת וממשיכים לענייני היום. בדרך כלל שבים לאסוף אותו בשעות אחר הצהריים, לרוב לא מידי מי שקלט אותו בבוקר. מי שמביא את הילד לגן אינו בהכרח זה שאוסף אותו.

רק הילד עצמו נוכח ברצף האירועים המלא, שלא ברור כיצד הוא מבין אותם, האם הוא רוצה ויכול לשתף בחוויותיו וכמה קשובים ההורים לקלוט את איתותיו. אז כיצד נדע שהופקד בידיים ראויות וטובות, ושהוא מקבל בגן את מה שהוא אמור לקבל?

בצל אירועי ההתעללות האחרונים שוב עולה הדרישה הציבורית החשובה לפיקוח על גנים ופעוטונים. אך מהי משמעותו של פיקוח? האם הוא נועד בעיקר למנוע אירועים מחרידים של התעללות? והאם מדובר בפתרון אקסקלוסיבי והרמטי לסכנות הפוטנציאליות שנשקפות בגן?

הטיפול בגיל הרך קריטי. אינספור מחקרים ותיאוריות דנים במשקל העצום של חוויות השנים הראשונות, שלמרות שקשה לזכור בצורה מובחנת וברורה, הן מתוות את ציפיותינו מעצמנו ומאחרים, ואת מערך המבנים המנטלי שלנו. טיפול ראוי בגיל הרך לא יסולא בפז ואילו טיפול פוגעני, מזניח ומתעלל מותיר חותם רעיל מתמשך.

לגדל ילד קטן זה פרויקט יקר, שלרוב פוקד הורים בשלבי בניית הקריירה, בעודם טרודים ולחוצים בזמן ובמשאבים. נגישות הורים לילדיהם מצטמצמת ככל שהם טרודים במלחמת הקיום: ככל שהפקקים מתארכים, המשכנתא גדלה, שוק העבודה מסתחרר, ככל שהתקשורת מציפה בתכתיבים ובמודלים תובעניים ותחרותיים למצוינות הורית ולהתפתחות הילד, ומנגד, בתרחישי זוועה ובביקורת על המתרחש בגנים ובפעוטונים.

בממשלה מתמסרים מזה עשורים באחריות לפעוטונים בין משרדי הכלכלה-העבודה-הרווחה-הבריאות, כשהפוליטיקאים חומדים את תקציבי הבינוי, את הכוח ואת הג'ובים אך נרתעים מהאחריות החינוכית המערכתית.

כך נותר משרד החינוך מחוץ לעסק; הכשרת גננות, מטפלות וסייעות בגיל הרך אינה קיימת או מפוקחת; ותקינת כוח-העזר בפעוטונים הציבוריים תקועה במינימום אבסורדי.

עבודת הגננת קשה, אחראית ומורכבת. גננות מנהלות אופרציית גן, מנהיגות צוות, מחנכות ומטפלות בילדים ונמצאות במגע עם הוריהם. כעת עולה לכותרות הדרישה לפיקוח בפעוטונים הפרטיים.

בגני-עירייה לעומתם קיים פיקוח נרחב במסגרתו כפופות הגננת ומדווחת למגוון גורמים: מפקחות, רכזות-אשכול, יועצות חינוכיות, מדריכות-התנהגות, מנהלי אגפי-חינוך ברשות המקומית, שירות-פסיכולוגי, מתי"א, רכזי סייעות ועוד.

בנוסף, פועלת הגננת מול עמותות וארגונים פרטיים ששולחים לגן מטפלים, מדריכים ומפעילים. כל אלו אמורים לתרום לעבודת הגננת, לדייק ולהעשיר אותה, אך במקביל גם עלולים גם לגזול מתשומת-לבה ומזמנה ואף לפגוע בפְּנִיוּת הרגשית שלה.

הגננת המסורתית ניהלה בשנים עֲבַרוּ את הגן ביד-רמה כשהיא שולטת בכל פינה מתוך עמדה סמכותית המגובה בנוכחותה הפיזית והרגשית הרציפה, ללא ימים חופשיים או ישיבות בגן ומחוצה לו. כיום, גננות-עירייה (או כפי שהן קרויות "מנהלות גן") אחראיות לתאם בין המון גורמים מוניציפליים, פדגוגיים, טיפוליים, קהילתיים ובירוקרטיים.

כל אלו דורשים תשומת-לב ועלולים להידחף לראש סדר-העדיפויות של הגננת. במצב זה הדחוף עלול לגבור על החשוב והתפל עלול להפוך לעיקר, ולהסיט מהמשימה העיקרית, ניהול הגן פנימה והחזקתו כחממה מטופחת ומטפחת למוטביו העיקריים – הילדים. פיקוח יתר עלול להפוך מאמצעי למטרה ולכן מנכס לנטל.

בדרך כלל, מי שבוחרת להיות גננת ולחילופין מי שבוחרת לעבוד כמטפלת או כסייעת עושה זאת מתוך רצון לעבוד עם ילדים ופעוטות. היא יכלה לבחור במקצוע דומה או מקביל בַּדרישות, בתהליכי ההכשרה וברמת ההכנסה, ובחרה במקצועה לא מתוך חוסר ברירה, גם לא מתוך אדישות לילדים ולטובתם.

נכון, פה ושם מסתננות לפעוטונים עוֹבדות שמוטב היה שלא יבואו במגע עם קטַנים חסרי-ישע כי קשה להן לווסת תסכולים. חלקן הקטן, מיעוט שבמיעוט, אף פועל ממניעים זרים של השפלה וניצול וצריך היה להיות מורחק היטב ממגע עם ילדים.

"הגננת המתעללת" או "המטפלת המתעללת" שניצפו בסרטונים שפורסמו מייצגות התעללות מסוג פגיעה פיזית אקטיבית. חשוב לציין שקיימים סוגי התעללות נוספים ופוגעניים לא פחות, כמו אלימות מילולית, Tantalizing (משחק ברגשות באמצעות יצירת ציפיות והכזבתן תוך התגרות וקינטור) וכמובן – הזנחה. קשה ללכוד אלימות מסוגים אלו באמצעות מצלמות אבטחה.

לרוב, ילדים לא ידווחו על אירועי התעללות לסוגיהם, כי הם מתקשים לתאר אירועים מורכבים וטעונים. לעיתים הם מבינים אותם בצורה גולמית, כמו למשל תיאור בכיה של הגננת ע"י בתי.

אך כדי לתאר אירוע קשה וטראומטי שקורה ישירות לילד, ראשית עליו לחוות אותו; וכדי לחוות, נדרשת יכולת ייצוג ועיבוד נפשית. חוויות קשות ובלתי נסבלות כמו חוויוֹת התעללות נבלעות בירכתי הנפש כמזון בלתי ניתן לעיכול, שמרקיב ותוסס מבפנים.

הפסיכואנליטיקאי ויניקוט כינה זאת "חוויה שקרתה ולא נחוותה": אירוע בלתי נסבל שקרה לילד אך בהיעדר מנגנון נפשי בשל שמאפשר לו לקלוט, לזהות, לחשוב ולעבד את המתרחש, נותר האירוע בלתי מיוצג ולא ידוע, ובאותו הזמן, משפיע עליו מבפנים בצורה רעילה.

בדרך כלל, הורי הילד רוצים בטובתו ובמוגנותו יותר מכל אדם אחר בעולם, אך מטבע הדברים הם אינם עמו בגן ולכן עולה הדרישה לפיקוח.

בהמשך למפגש אינטנסיבי ומגוון שלי עם עולם הגנים לאורך השנים – כאם, כמדריכת הורים, כמטפלת בגננות במסגרת הסתדרות המורים, כפסיכולוגית שמקשיבה למטופלים שעסוקים בילדיהם, כמי שעבדה בגני עירייה כפסיכולוגית גן וכמטפלת רגשית בגנים, וכמי שהייתה ממובילי חקיקת חוק מעונות יום שיקומיים לפעוטות – אחד השיעורים החשובים שלמדתי קשור דווקא לסיפור עם הגננת שבכתה.

ממנו למדתי המון על ההבדל שבין פיקוח, לבין תשומת לב אישית "מרימה" ומטפחת, ועל אופיו הדו-סטרי של אפקט פגמליון – אפקט הנבואה שמגשימה את עצמה, שמוכר כפועל על הילדים אך משפיע גם על הגננת שלהם. וכאן ההורים נכנסים לתמונה. על כל זה ארחיב בחלקו השני של הפוסט.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.