שלום. קוראים לי מיכל ברגמן ואני אוהבת לאכול.

אפשר להגיד עלי שאני אמא שלושה בנים. שאני כבר שנה אמא לחייל. שאני פמיניסטית. שחילוניים יקראו לי דתיה, ודתיים יגידו שלא בדיוק. ואני עוד כמה דברים מקצועיים של חינוך ואומנות ועוד.

ואני גם אוהבת לאכול.

הייתי ילדה בררנית להחריד. גם היום אני מפונקת באוכל, אבל אני אוהבת לאכול. ממש. הנגיסה בשניצל שהרגע יצא מהמחבת. הפצפוץ של השמן עם הפירורים והבשר. התוספת של פירה נימוח ליד. הריח המשכר של פיצה חדשה שמביאה נחמה לעולם. הבציעה של פיתה טרייה לתוך טחינה.

כל אלה מפעילים אצלי את בלוטות שמחת החיים. אין דבר מפיל יותר ממבט עגום לעבר אוכל טוב. זה משמין. זה לא בריא. אני לא יכולה. רק ביס קטן. חלבונים ופחמימות. זה עם גלוטן. טוב ממחר דיאטה – כל המשפטים שגם אותי אפשר למצוא אומרת אותם.

כי אני אשה ואני אמורה להיראות רזה וזוהרת. וכי אוכל אולי הוא נחמה גדולה אבל הוא גם האויב ולכן צריך להילחם בו ולהדביר את התשוקה אליו. במלחמה הזו יש מנצחים: עוגת השמרים, הכריך עם הסלומון, הצלי וכל שאר החברים שהגדרנו כאויב.

כי אני אשה ואני אמורה להיראות רזה וזוהרת. וכי אוכל אולי הוא נחמה גדולה אבל הוא גם האויב ולכן צריך להילחם בו ולהדביר את התשוקה אליו

כנראה אהבה לאוכל היא דבר מידבק, כי שלושת הבנים שלי אהבו לאכול מיומם הראשון. המבט שלהם כתינוקות שטועמים את הביס הראשון חקוק היטב בזיכרונות שלי. העיניים נפקחות והגוף הקטן מתחיל להניע ידיים ורגליים מרוב שמחה. אצלנו במשפחה מחלקים את האנושות לשתי קבוצות – אלה שאוהבים אוכל ואלה שאוכלים כדי לשרוד. אתם כבר יודעים לאיזו קבוצה אנחנו משתייכים.

גם אני שואפת להיגאל מטומאת ההשמנה

אני פמיניסטית כאמור, ובכל זאת אני לגמרי שותפה לאמביוולנטיות שהמזון מייצר בעולמנו. אם יש השפעה גרועה של נשים על גברים היא הצטרפות הגברים ליחס האויב-אוהב לאוכל. עכשיו לא רק נשים יספרו בפירוט מהו המרכיב החשוב בגאולה החדשה שלנו. גאולת הבריאות.

אני באה ממשפחה שהסוכרת מככבת בה, כך שאני לא מקילה ראש בענייני בריאות. להיפך. אחרי מסע כאוב מצאתי גאולה והיא לא מתבטאת בפריכית עם כף גבינה כחושה. אם תרצו ואם לא, אני מסוגלת לנאום לכם שעות על גילויי הבריאות שגיליתי.

במקרה שלי הם גם משביעים ומשמחים, כי אם לחיות על שתי פריכיות ביום וכף קוטג' אז בואו נגמור עם כל הסיפור. זה גם לא הביא אפילו גרם אחד לזוז ממקומו, וחוץ מייסורי מצפון ורעב עצוב זה לא גאל את משמני. הגאולה לא באה.

מאוהב לאויב. או להיפך

היחס שלנו לאוכל הוא כה מורכב, שרק צפייה בטלוויזיה מצליחה לעשות לי קצת סדר: תוכניות שהן פולחן ליכולות הבישול האנושיות. אמנם אנו בבית נידונו לצפות במזון שאין לו לא טעם ולא ריח, אך זה לא מונע מאתנו לצפות בסיפורים משפחתיים על הקציצות של סבתא ולהזיל דמעות לנוכח הדבר החם ביותר בעולם – הקשר בין אוכל, זיכרונות ומשפחה.

מרסל פרוסט אמר את זה טוב מכולם עם עוגיות המדלן שלו, ומאז כולנו מתרפקים על השילוש הקדוש. בטוח שלא נוכל לשחזר בדיוק את הטעם ההוא, אבל לפחות ננסה להחזיר אלינו את החריימה או המרק עם הקרעפאלך.

הצפייה במזון שנראה טעים נורא אך נעדר טעם וריח הוא משל מצוין ליחס שלנו לרצון לאכול אוכל טוב, אבל לא להיטמא בהשמנה. להישאר טהורים ורזים, ורק להציץ אל שערי גן העדן השמנמן והאסור, שהוא בעצם הגיהינום. או להיפך

במהלך התוכניות יופיעו פרסומות שיפתו אותנו לאכול ארטיק עם כמות משולשת של שוקולד ולצד זאת תופיע פרסומת שתסביר לנו מהו המפתח להרזיה. ואז ננשנש משהו במטבח כי כל התוכניות האלה עושות נורא חשק, ובבוקר נאכל מלפפון כפיצוי.

הצפייה במזון שנראה טעים נורא אך נעדר טעם וריח הוא משל מצוין ליחס שלנו לרצון לאכול אוכל טוב, אבל לא להיטמא בהשמנה. להישאר טהורים ורזים, ורק להציץ אל שערי גן העדן השמנמן והאסור, שהוא בעצם הגיהינום. או להיפך.

אשה אוכלת זה מוזר

אני מיכל ואני אוהבת לאכול. החיים במשטר תזונה של שבויי מלחמה בשבי היפני של 1945 לא מתאימים לי. אני לא נהנתנית ולא קונה סכיני פלטנום מצרפת [יש כזה דבר?] . אני יודעת מה הסכנות שמחכות לאנשים עם גנטיקה כמו שלי וברוך השם מתמודדת אתן בהצלחה.

אני אישה ואני נשפטת הרבה על מה נכנס לי לפה ובעיקר מתי אני פוערת אותו ומתחילה ללעוס. מסתבר שזה לא מנומס לאישה לאכול. גיליתי בגיל די מאוחר שמפגשים עם גברים בהם הגעתי מהעבודה רעבה ורזה והזמנתי על חשבוני אמבטיית פסטה בשמנת, וחיסלתי אותה לנוכח עיניו המשתאות של גבר צעיר – היו מעשה חתרני שנוגד את כל המוסכמות הטובות בחברה הוויקטוריאנית. סליחה בחברה הישראלית. מה לאשה צעירה ורזה ולאוכל.

אני חוששת מהיום בו יכחדו האוכלים וניוותר עם שתי כנסיות מאמינים: כנסיית מאמיני הבישול האנין וכנסיית מאמיני הפריכיות. סתם עוף בגריל יביא קבוצות מאורגנות לבתים לראות איך אכלו פעם, כשאוכל היה משהו פשוט שגם השביע וגם הביא קצת שמחה לחיים.

בינתיים אני ממשיכה לאכול בתיאבון ובשמחה. הפעולה הבסיסית הזו היא אולי אקט חתרני של פמיניסטיות. בתיאבון לכולנו.

מיכל ברגמן היא פמיניסטית דתייה. עוסקת בחינוך ובאומנות. אמא לשלושה בנים. עוד רגע בת חמישים. כותבת

איתן יהלומי בן ה-12 סיפר שהוא אולץ על-ידי שוביו לצפות בסרט הזוועות, שמקבץ את מעשי האלימות מהשביעי באוקטובר. למרות שרובנו לא חויבנו תחת איום נשק לצפות בסרט ההוא, כן נחשפנו לסצנות אלימות רבות מאז אותו יום נורא ובמהלך המלחמה שנכפתה עלינו. למרות שמדובר בעוצמה נמוכה בהרבה – גם בימי שגרה אנחנו חשופים לאלימות בחדשות וגם לאלימות בסרטים, בסדרות ובמשחקי מחשב.

יש כיום מודעות גוברת לכך שתזונה משפיעה גם על הגוף וגם על התודעה (ידוע למשל, שתזונה של פחמימות ריקות לא בריאה לגוף, ושבנוסף לזה היא מגבירה היפראקטיביות, קשיי ריכוז ומתח. ברור לנו גם שמרק חם מרגיע את הבטן וגם את ההכרה), אבל כיצד משפיעה צריכה של דימויים אלימים על הגוף, על הרגש ועל המחשבות שלנו?

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)

בנובמבר 2012 חיסלה ישראל את ראש הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי, האיש שגם החזיק בגלעד שליט וניהל את המו"מ האכזרי לשחרורו. הייתה זאת הפעם האחרונה שישראל חיסלה בכיר בחמאס.

מאז חלפו 11 שנים עד אוקטובר 2023, בו הוסרה החסינות של בכירי חמאס ככל הנראה לתמיד. במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 ניסתה ישראל מספר פעמים לחסל את מוחמד דף, אך הניסיונות כשלו.

ד”ר למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. עבודת הדוקטורט שלי בנושא “כללי משחק בלוחמה א-סימטרית” זכתה בפרס הקרן ע”ש ענבר עטיה ז”ל למחקרים בנושא טרור.