"הו, למה איננו אומרים את מה שחשוב, הן כה קל היה לעשות זאת, וארורים אנו שלא עשינו. מילים קלות היו אלו, נדחקות מאחורי שינינו, נשרו בצחוקנו, אנו נחנקים בהן בגרוננו" (ברטולד ברכט/ מתוך שיר על אמי)

אבל לא כל המילים קלות, ברכט, היו דברים שכבר בזמן שקרו ידעתי שנידונתי להיחנק איתם לעד, ושאם אצליח, אי פעם, לעצב את הדברים למילים, איזה מין מילים יהיו אלו, קשות וחדות כמו אבנים?

יש דברים שבזמן אמת הרגשתי איך הם נחרטים אצלי מאחורי גלגלי העיניים, אני יכולה להסתכל פנימה ולראות אותם יום יום, ויום יום בדידותי הולכת וגדלה בגללם.

לא את הכל אפשר לומר, ברטולד, או שאולי אפשר ואני לא ידעתי?

מקץ עשר שנים, אנסה.

* * *

הגוף של אבי רזה כל כך, הראש שלו עגול וגדול, מזל שהוא שוכב במיטה כל היום, ולא צריך להתמודד עם ההבדל הזה. איך אפשר שנשארתי גדול כל כך, שואל הראש את הגוף בשקט, תראה אותך, כמה מוזר, אתה הולך ונעלם, אתה כמו קו שביר.

כל היום הוא שוכב במיטה, אבא שלי. כשאני באה אני חולצת את נעליי ונכנסת למקום שלידו, המקום של אמא שלי, אני מסדרת את הכריות, נשענת אחורה, לא תמיד בנוחות, הסדין חם ומקומט.

באתי, אבא.

הוא לא אומר כלום. בתי הקטנה, כמה טוב שבאת, אני אוהב אותך, הוא לא אומר, טוב שבאת להיות איתי כשאני גוסס, הוא בטח לא אומר, אני כל כך מפחד למות. אני מסתכלת עליו, גם את המילים הקלות של ברכט אני לא אומרת, גם אני אוהבת אותך, אבא, אבל אני חושבת אותן בכוח, הוא מפנה את ראשו ומסתכל לצד השני.

אבא?

שפתיו נקמצות בלי שאני רואה אותן. אולי הוא לא שם לב שהגעתי? אני עושה את עצמי לא מבינה ועוברת לצד השני, להיות ליד העיניים שלו, אין שם הרבה מקום בצד השני, בינו לבין מסגרת העץ המקום צר, בכל זאת אני יושבת שם, ואני שוב מסתכלת עליו. המבט שלו לא ממוקד לפינה העליונה והימנית של המזרון, אנחנו לא אומרים כלום, אני לא יודעת מה להגיד, מילים כמו מה שלומך, יכולות לנשור על המזרון כמו עכברים מתים, עדיף להמשיך לשתוק, אולי אני צריכה להפנות את המבט ממנו, אולי אני מגזימה, אני לא מצליחה.

הוא שוב מפנה את ראשו ממני, לצד הנגדי.

מה זה משנה אם אני מרגישה כעס או השפלה, גבירותיי ורבותיי, לא אני היא הגוססת בסיפור הזה, בזריזות אני מדלגת מעל הגוף הרזה שלו חזרה למקומי המקורי, כלומר המקום של אמא שלי, המקום הריק במיטה.

שוב מסדרת את הכריות, שוב נשענת, הפעם אני לא מגיבה כשהוא מפנה את ראשו שוב, הוא נצמד לקצה המיטה, כמעט ושוכב כולו על מסגרת העץ, אין מקום, לא אוכל לעבור שוב בעקבותיו, אלא אם כן אלמד איך לשבת על האוויר שלידו, זה בסדר, אני גם לא מנסה, אני לוקחת את השלט של הטלוויזיה ומעבירה תחנות הלוך ושוב, שוב והלוך, בלי קול.

אני פה.

* * *

אתה יודע אבא, כשאני מתעוררת בלילה, וכמעט כל לילה אני מתעוררת, אני עושה את אותה התנועה. אני מניעה את גופי השותק עד לקצה המיטה ונצמדת למסגרת, אצלי זו מסגרת ממתכת קרה, אני שוכבת כמעט כל כולי על החומר הקשה. המיטה רכה ונעימה ואני נצמדת אל החומר הקשה, למה אני עושה את זה אבא, למה עשית את זה אתה?

המיטה כל כך חמה אבא, אני מפחדת לטבוע.

* * *

אבא שלי כעס על המוות המתקרב, הוא לא קיבל אותו בכפות ידיים פתוחות, בכלל לא. מרוב כעס, כך חשבתי, הוא שתק חודשים ארוכים. בעיקר לידי. לפעמים בכוח הייתי לוקחת את כף ידו היפה ושמה אותה בשלי, מחזיקה, רק אני מחזיקה, אם אני עוזבת האצבעות נשמטות בכבדות על הסדין, למה אתה כועס עלי אבא, אתה כועס שאני לא יכולה להבין כלום? הרי, בינינו, אף אחד לא יכול להבין כלום ולהיות במקומך, אף אחד בעולם הזה לא יתנדב להיות במקומך.

אפילו אני.

אני לא אומרת שהיית מצפה לזה, חלילה.

אני מצטערת, אבא.

אחרי שעות ארוכות של שתיקה הייתי קמה, הייתי אומרת, אני הולכת, אבוא שוב במהרה, עומדת כאילו הודבקתי לרצפה, עוד כמה דקות. הוא היה אומר לי, בשקט בשקט, או שאולי דמיינתי, אל תלכי, או שאולי דמיינתי, למה את הולכת?

* * *

אתה מבין אבא, לא את הכל אפשר לספר, לא הכל מילים קלות, נשארתי כל כך לבד מאז שמתת, לא ידעתי לדבר על מה שאני זוכרת, למי יכולתי לספר את מה שאני מסרבת לשכוח? אני לא מבינה למה כעסת עלי כל כך בתהליך המוות, למה רק לכבודי היית שותק. הרי היית מגייס את חיוכך הטוב לנכדייך, וכשאמא היתה נכנסת לחדר העיניים שלך היו ממש מאירות, אפילו לאחי הגדול, שבא מארץ רחוקה, חייכת, ורק לכבודי היית מסב את הראש, שוב ושוב. אמרתי לעצמי, הוא רוצה שאהיה שם, תפקידי להחזיק לו את היד ולהבין את הכעס הזה, אמרתי לעצמי, אני צריכה לקבל זאת כמחמאה.

המוות הזה הוא באמת מכעיס, ותמיד הטבתי להבין את הכעס.

עוד אמרתי לעצמי, לאבא שלי אין מילים כנות לדבר, אף פעם לא היו לו. אולי פעם, כשהיה קטן ממש אבל אף אחד לא היה שם כדי להקשיב ומילים מסוג זה נשכחו.

תהיי גאה בעצמך, אמרתי לעצמי, לידך הוא לא צריך להעמיד פנים.

* * *

תעמיד פנים רק קצת בשבילי אבא, בבקשה, לפחות אחרי מותך, העיניים הסגורות שלך מתחמקות ממני כל לילה כשאני מתעוררת. ארבע שנים אחרי אני נצמדת למסגרת הקשה של מיטתי ואני פותחת עיניים חזק.

אני זוכרת הכל.

* * *

אני לא רוצה לזכור הכל. אני רוצה לשכוח את הפעם הזו, שפתחתי את דלת חדר השינה וראיתי אותך ואת המטפלת היפה שלך. היית מאוהב בה בהתחלה, נכון?

כמה נעלבת לגלות שהיא לא רואה בך גבר, אלא איש זקן. היא אף פעם לא פגשה את האיש שבתוך האיש הזקן, אבא, היא לא ראתה אותך בבוקר עם לחיים מגולחות, כמו של שארל אזנאבור, היא לא הריחה את הריח של המים הכחולים בבקבוק, אף פעם לא ראתה אותך בבית החולים כמו מנצח על תזמורת. היא לא ידעה שהיית מלך הרופאים, היא לא הכירה אותך.

פתחתי את דלת חדר השינה, זה היה כבר חודשים אחרי ההתאהבות שלך שנשכחה, ואם חשבתי שהגבר הזה כבר מת, נטמע בתוך הגוף הרזה והילדי של לפני המוות, טעיתי.

הגבר עם האפטר שייב הכחול היה שם, מהול באבא שלי.

העיניים שלנו נצמדו.

איך לתאר את המבט שלך אבא, כאב, בושה והשפלה אלו מילות קרטון, הן עולות באש.

כשהייתי בת ארבע לקחת אותי לים וכף היד שלך היתה גדולה וחמה, והמבט שלך היה כמו עיגול שמקיף ומסמן אותי, בצבע כתום זהב.

הלוואי ולא הייתי פותחת את הדלת אבא, הלוואי ולא הייתי רואה את הרגליים הרזות שלך ואת החיתול הלבן והגדול מדי, הלוואי שלא היית שם לב שאני עומדת בפתח, דווקא עכשיו נזכרת להסתכל עליי?

באיזו מהירות אני סוגרת את הדלת, ובאותו הרגע מרגישה איך המראה נצרב לי מאחורי העיניים.

לעד.

* * *

עוד זכרון מהשעות הארוכות האלו במיטה, הזמן מהיר ואיטי בו זמנית. פתאום עינייך נפקחות עגולות, אתה מסתכל על משהו, מה זה אבא? אני לא רואה כלום, אבל עינייך מזדהרות והזרוע הדקה שלך עולה, היא עולה בתנועת ריקוד יפה, כמו ציפור. התנועה כל כך לא מתאימה לגוף שלך, שכמו חפץ שוכב שם, דמום, בכל זאת והיד שלך עולה כמו ציפור ומלטפת משהו בלתי נראה, ברכות כזו, מלטפת קווי מתאר. איזו עדינות, מה זה שאני לא רואה? אני עוצרת את נשימתי.

בפעם הבאה שזה קורה אני לא מתאפקת, ואני שולחת את ידי, וכשאתה מצייר את תנועת הליטוף היפה באוויר, אני מניחה את כף היד שלי בשלך, כאילו שהתנועה הזו נעשתה לכבודי, ובבת אחת

עינייך נפקחות ואתה מסתכל עליי, שוב, ממש עלי, ויש כעס במבט שלך, אני מבינה שעשיתי משהו אסור ואני מורידה את היד, אני מתביישת, בבקשה, אני מוכנה לזה, תפנה את הראש לצד השני, זה ברור, אל תדבר איתי.

* * *

הוא אוהב אותי, אני אומרת לאמא שלי, הוא אוהב אותי כל כך שהוא יכול להראות לי את הפחד שלו. רק לי הוא מעז להראות את זה. בקול שלי יש גאווה. לפני שאני אומרת את זה לאמא שלי אני אומרת את זה לעצמי, שוב ושוב ושוב, אני מתאמנת על המילים האלו עד שאני מאמינה בהן, אני מוכרחה.

את חושבת? המבט של אמא שלי ספקני.

למה את מתכוונת? אני שונאת את המבט הזה שלה.

אני דווקא יודעת שאבא כועס עלייך על שאת לא פה.

אבל אני פה, אני פה שלושה ימים בשבוע, לפחות, וגם בסופי השבוע אני באה, ואני כל הזמן נמצאת לידו במיטה, אני הבת הנבחרת, אני השה לעולה, אין בית משפט שלא היה מזכה אותי, תגידי, למה את מתכוונת?

זה אולי נכון, היא נאנחת, אבל אבא היה מעדיף שתגורי פה, ושלא תעזבי אף פעם.

זה לא הגיוני.

כן, אני יודעת, אבל זה מה שהוא היה רוצה.

מאיפה את יודעת? הקול שלי חשדני.

הוא אמר לי.

מוזר, כי איתי הוא לא מדבר בכלל, בכלל לא ידעתי שהוא מסוגל עוד להגיד משפטים שלמים, אני לא אומרת לה שאני חושדת בה.

שתינו שותקות.

אני מסתכלת איך הסיפור היפה שלי מנופץ לרסיסים על הרצפה.

אני לא אומרת לה מה אני חושבת, אם אדבר אליה בכנות הבית יעלה באש, אתה מבין ברכט, כל כך הרבה מילים הן לא קלות, ביחוד אצלנו במשפחה, אני יודעת שיש מילים כמו, אני אוהבת אותך אבא, אבל מה עושים עם אלו, האחרות?

אני חוזרת לחדר השינה, נכנסת למקום הקבוע במיטה, ליד אבא שלי, לפעמים טוב שהוא לא מדבר, אני יכולה לשתוק לידו, כמו ליד כלב, לפחות השתיקה לא מביכה.

* * *

עכשיו הוא מת, אבא שלי, עשר שנים הוא כבר מת, ועכשיו אני יכולה לומר לעצמי שהלוואי, הלוואי שפעם אחת, בכל הזמן הזה, הוא היה מסתכל עלי ברכות, הלוואי והיה אומר לי, כשעוד יכול היה לדבר, שחשוב לו שאני שם, שהוא שמח שאני באה, שאני הבת הטובה בסיפור שלו, הלוואי.

אני באמת מצטערת אבא, אני מצטערת שלא עברתי חזרה לבית שלכם, רק כדי להיות איתך, אני מצטערת שבאתי והלכתי, שתמיד הלכתי, לא הבנתי איך זה יהיה כשלא תהיה יותר, לא הבנתי שום דבר על המוות ועל האכזריות שלו, למרות שהיה לי הרבה זמן להתכונן.

האם באמת הרשעת אותי בבית הדין הפרטי שלך?

אחרי שכבר מתת, ב"שבעה", ישבנו אחי ואני, והמטפלת היפה עם התלתלים הצהובים, על המיטה שלך ופתאום היא סיפרה לי שכל כך הרבה פעמים סירבת לדבר איתה, שהסתגרת בחדר כמו ילד ואמרת את השם שלי, שוב ושוב ושוב, שחיכית לי כל הזמן, שאבוא.

סליחה על כל השעות שלא הייתי לידך.

עכשיו תבקש סליחה גם אתה, על כל השעות שאתה לא היית לידי.

עכשיו בוא נשלים.

* * *

ביום האחרון, שלא ידעתי שהוא היום האחרון שלך, הסעתי אותך בכיסא הגלגלים לסלון, לא רצית לצאת החוצה ועצרתי את הכיסא מול החלון הגדול, תמיד אמרת שאתה הכי אוהב צבע ירוק, קיוויתי שאתה רואה את העלים שעל העץ, פתאום, בלי לדעת למה, שמתי את המוזיקה של ז'אק ברל לכבודנו.

כל ימי גסיסתך הארוכה נמנעתי מלהשמיע לך את המוזיקה שלו, הקול האדום שלו נשמע לי מוגזם העדפתי את אזנאבור, כי יש לו קול של קטיפה ואפשר לנשום.

אבל פעם, לפני שגססת, אהבנו שנינו את ברל.

הכי אהבנו אותו.

פעם, לפני שגדלתי והתחרטת, אפילו רצית שאהיה כמו ברל.

שאבער.

שמענו את ברל, ואני אמרתי לך שאני אוהבת אותך, גם אני, לחשת, אני יודעת שלחשת את זה, אני לא מדמיינת.

לא ידעתי שתמות בלילה הזה, לא היתה לי שום תחושה מוקדמת.

* * *

מאז שמתת הבדידות שלי נתעצמה, היא גרה לי בתוך הבטן והגרון כמו נמר, אני צריכה לנהוג איתה בעדינות, שלא תלפות אותי בציפורניים, או גרוע מזה.

אני צריכה להלך על קצות האצבעות.

אבל פעם, כשהייתי ילדה, הייתי רוקדת בפראות בסלון הגדול, ואתה היית שותה יין עד שאמא היתה אומרת לך שאתה מגזים, אני זוכרת את העיניים שלך אז, אבא.

* * *

אני רוצה לזכור הכל אבא, אבל אני גם רוצה לרקוד שוב.

אני הכי אוהבת צבע אדום.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה

כל אירוע קטקליזמי, הרה אסון – ומלחמה היא בקטגוריה הזו – יכול לפתוח פתח לשינויים, גם מסוגים שלא קשורים ישירות באירוע עצמו. יכולות לצוץ הזדמנויות שאחרת לא הייתה להן היתכנות ממשית.

אפשר אף להציע את הרעיון שאולי זה "תפקידם" של אירועים כאלה, לייצר הזדמנויות. כך שבצד הקשיים הרבים והסבל שמתלווים אליהם, הם מאפשרים "חילוץ פקקים" שתקועים כבר זמן רב.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.

פיצוץ עז הרעיד את ביתנו כולו והעיר אותנו בבהלה קצת לפני השעה 3 לפנות בוקר. לאחר שחיינו בישראל בתקופת המלחמה עם חמאס, ובהמשך גם במלחמה עם איראן, היינו אמורים להיות רגילים לזה. אבל הרעש הפעם היה חזק יותר והרגיש קרוב מאי פעם. האם טיל פגע בקרבת מקום? האם רסיסים נופלים סביבנו? למרות עוצמת הקול, לא נשמעו אזעקות באזור שלנו. מבולבלים, חזרנו לישון בחרדה.

למחרת בבוקר גילינו שתימן ירתה שוב טיל לעברנו, כפי שהיא ממשיכה לעשות. הרעש ששמענו היה יירוט שחצה את מחסום הקול בדרכו אל המטרה. כמה שזה עשוי להישמע מוזר, ההפרעות האלה באמצע הלילה עדיין מרגישות כמו ניצחונות קטנים. ואם ראיתם את ההרס שטיל בליסטי יכול לגרום לו, תבינו למה. טיל בודד יכול להפוך גוש בניינים שלם לעיי חורבות.

חיים לייטר הוא רב, מוהל, מסדר קדושין וחבר בית דין פרטי. הוא הקים את מגן הברית, ארגון המחויב לשמירה על הטקס הקדוש של ברית המילה, וכן על הילדים הנימולים. הוא עלה לארץ ב-2009 ומתגורר באפרת עם אשתו וארבעת ילדיו.

לא מדובר עוד רק בצדק חברתי או בזכויות מיעוטים – שילוב האוכלוסייה הערבית בתעסוקה הוא אינטרס לאומי מהמעלה הראשונה. מדינה שבה יסודות הדמוקרטיה נמצאים במבחן, מדינה המתמודדת עם אתגרים כלכליים, חברתיים ופוליטיים מורכבים – לא יכולה להרשות לעצמה להותיר מחוץ למעגל הכלכלי חמישית מהאוכלוסייה.

בתהליכים שעוברת המדינה, האוכלוסייה הערבית די שקופה ונדחקת אל השוליים. לזה יש ביטוי כלכלי משמעותי – אובדן של מיליארדי שקלים לכלכלה של המדינה.

חוסאם אבו בכר הוא מנכ"ל ארגון אלפנאר לפיתוח כלכלי חברתי וקידום תעסוקה, פעיל ויזם חברתי. מילא תפקידים בכירים במגזר הציבורי, במערכת החינוך ובחברה האזרחית. עמית בארגון צעד - תקשורת בונה אמון.