לא ידעתי שתמות בלילה הזה

 (צילום: iStock-sevendeman)
iStock-sevendeman

"הו, למה איננו אומרים את מה שחשוב, הן כה קל היה לעשות זאת, וארורים אנו שלא עשינו. מילים קלות היו אלו, נדחקות מאחורי שינינו, נשרו בצחוקנו, אנו נחנקים בהן בגרוננו" (ברטולד ברכט/ מתוך שיר על אמי)

אבל לא כל המילים קלות, ברכט, היו דברים שכבר בזמן שקרו ידעתי שנידונתי להיחנק איתם לעד, ושאם אצליח, אי פעם, לעצב את הדברים למילים, איזה מין מילים יהיו אלו, קשות וחדות כמו אבנים?

יש דברים שבזמן אמת הרגשתי איך הם נחרטים אצלי מאחורי גלגלי העיניים, אני יכולה להסתכל פנימה ולראות אותם יום יום, ויום יום בדידותי הולכת וגדלה בגללם.

לא את הכל אפשר לומר, ברטולד, או שאולי אפשר ואני לא ידעתי?

מקץ עשר שנים, אנסה.

* * *

הגוף של אבי רזה כל כך, הראש שלו עגול וגדול, מזל שהוא שוכב במיטה כל היום, ולא צריך להתמודד עם ההבדל הזה. איך אפשר שנשארתי גדול כל כך, שואל הראש את הגוף בשקט, תראה אותך, כמה מוזר, אתה הולך ונעלם, אתה כמו קו שביר.

כל היום הוא שוכב במיטה, אבא שלי. כשאני באה אני חולצת את נעליי ונכנסת למקום שלידו, המקום של אמא שלי, אני מסדרת את הכריות, נשענת אחורה, לא תמיד בנוחות, הסדין חם ומקומט.

באתי, אבא.

הוא לא אומר כלום. בתי הקטנה, כמה טוב שבאת, אני אוהב אותך, הוא לא אומר, טוב שבאת להיות איתי כשאני גוסס, הוא בטח לא אומר, אני כל כך מפחד למות. אני מסתכלת עליו, גם את המילים הקלות של ברכט אני לא אומרת, גם אני אוהבת אותך, אבא, אבל אני חושבת אותן בכוח, הוא מפנה את ראשו ומסתכל לצד השני.

אבא?

שפתיו נקמצות בלי שאני רואה אותן. אולי הוא לא שם לב שהגעתי? אני עושה את עצמי לא מבינה ועוברת לצד השני, להיות ליד העיניים שלו, אין שם הרבה מקום בצד השני, בינו לבין מסגרת העץ המקום צר, בכל זאת אני יושבת שם, ואני שוב מסתכלת עליו. המבט שלו לא ממוקד לפינה העליונה והימנית של המזרון, אנחנו לא אומרים כלום, אני לא יודעת מה להגיד, מילים כמו מה שלומך, יכולות לנשור על המזרון כמו עכברים מתים, עדיף להמשיך לשתוק, אולי אני צריכה להפנות את המבט ממנו, אולי אני מגזימה, אני לא מצליחה.

הוא שוב מפנה את ראשו ממני, לצד הנגדי.

מה זה משנה אם אני מרגישה כעס או השפלה, גבירותיי ורבותיי, לא אני היא הגוססת בסיפור הזה, בזריזות אני מדלגת מעל הגוף הרזה שלו חזרה למקומי המקורי, כלומר המקום של אמא שלי, המקום הריק במיטה.

שוב מסדרת את הכריות, שוב נשענת, הפעם אני לא מגיבה כשהוא מפנה את ראשו שוב, הוא נצמד לקצה המיטה, כמעט ושוכב כולו על מסגרת העץ, אין מקום, לא אוכל לעבור שוב בעקבותיו, אלא אם כן אלמד איך לשבת על האוויר שלידו, זה בסדר, אני גם לא מנסה, אני לוקחת את השלט של הטלוויזיה ומעבירה תחנות הלוך ושוב, שוב והלוך, בלי קול.

אני פה.

* * *

אתה יודע אבא, כשאני מתעוררת בלילה, וכמעט כל לילה אני מתעוררת, אני עושה את אותה התנועה. אני מניעה את גופי השותק עד לקצה המיטה ונצמדת למסגרת, אצלי זו מסגרת ממתכת קרה, אני שוכבת כמעט כל כולי על החומר הקשה. המיטה רכה ונעימה ואני נצמדת אל החומר הקשה, למה אני עושה את זה אבא, למה עשית את זה אתה?

המיטה כל כך חמה אבא, אני מפחדת לטבוע.

* * *

אבא שלי כעס על המוות המתקרב, הוא לא קיבל אותו בכפות ידיים פתוחות, בכלל לא. מרוב כעס, כך חשבתי, הוא שתק חודשים ארוכים. בעיקר לידי. לפעמים בכוח הייתי לוקחת את כף ידו היפה ושמה אותה בשלי, מחזיקה, רק אני מחזיקה, אם אני עוזבת האצבעות נשמטות בכבדות על הסדין, למה אתה כועס עלי אבא, אתה כועס שאני לא יכולה להבין כלום? הרי, בינינו, אף אחד לא יכול להבין כלום ולהיות במקומך, אף אחד בעולם הזה לא יתנדב להיות במקומך.

אפילו אני.

אני לא אומרת שהיית מצפה לזה, חלילה.

אני מצטערת, אבא.

אחרי שעות ארוכות של שתיקה הייתי קמה, הייתי אומרת, אני הולכת, אבוא שוב במהרה, עומדת כאילו הודבקתי לרצפה, עוד כמה דקות. הוא היה אומר לי, בשקט בשקט, או שאולי דמיינתי, אל תלכי, או שאולי דמיינתי, למה את הולכת?

* * *

אתה מבין אבא, לא את הכל אפשר לספר, לא הכל מילים קלות, נשארתי כל כך לבד מאז שמתת, לא ידעתי לדבר על מה שאני זוכרת, למי יכולתי לספר את מה שאני מסרבת לשכוח? אני לא מבינה למה כעסת עלי כל כך בתהליך המוות, למה רק לכבודי היית שותק. הרי היית מגייס את חיוכך הטוב לנכדייך, וכשאמא היתה נכנסת לחדר העיניים שלך היו ממש מאירות, אפילו לאחי הגדול, שבא מארץ רחוקה, חייכת, ורק לכבודי היית מסב את הראש, שוב ושוב. אמרתי לעצמי, הוא רוצה שאהיה שם, תפקידי להחזיק לו את היד ולהבין את הכעס הזה, אמרתי לעצמי, אני צריכה לקבל זאת כמחמאה.

המוות הזה הוא באמת מכעיס, ותמיד הטבתי להבין את הכעס.

עוד אמרתי לעצמי, לאבא שלי אין מילים כנות לדבר, אף פעם לא היו לו. אולי פעם, כשהיה קטן ממש אבל אף אחד לא היה שם כדי להקשיב ומילים מסוג זה נשכחו.

תהיי גאה בעצמך, אמרתי לעצמי, לידך הוא לא צריך להעמיד פנים.

* * *

תעמיד פנים רק קצת בשבילי אבא, בבקשה, לפחות אחרי מותך, העיניים הסגורות שלך מתחמקות ממני כל לילה כשאני מתעוררת. ארבע שנים אחרי אני נצמדת למסגרת הקשה של מיטתי ואני פותחת עיניים חזק.

אני זוכרת הכל.

* * *

אני לא רוצה לזכור הכל. אני רוצה לשכוח את הפעם הזו, שפתחתי את דלת חדר השינה וראיתי אותך ואת המטפלת היפה שלך. היית מאוהב בה בהתחלה, נכון?

כמה נעלבת לגלות שהיא לא רואה בך גבר, אלא איש זקן. היא אף פעם לא פגשה את האיש שבתוך האיש הזקן, אבא, היא לא ראתה אותך בבוקר עם לחיים מגולחות, כמו של שארל אזנאבור, היא לא הריחה את הריח של המים הכחולים בבקבוק, אף פעם לא ראתה אותך בבית החולים כמו מנצח על תזמורת. היא לא ידעה שהיית מלך הרופאים, היא לא הכירה אותך.

פתחתי את דלת חדר השינה, זה היה כבר חודשים אחרי ההתאהבות שלך שנשכחה, ואם חשבתי שהגבר הזה כבר מת, נטמע בתוך הגוף הרזה והילדי של לפני המוות, טעיתי.

הגבר עם האפטר שייב הכחול היה שם, מהול באבא שלי.

העיניים שלנו נצמדו.

איך לתאר את המבט שלך אבא, כאב, בושה והשפלה אלו מילות קרטון, הן עולות באש.

כשהייתי בת ארבע לקחת אותי לים וכף היד שלך היתה גדולה וחמה, והמבט שלך היה כמו עיגול שמקיף ומסמן אותי, בצבע כתום זהב.

הלוואי ולא הייתי פותחת את הדלת אבא, הלוואי ולא הייתי רואה את הרגליים הרזות שלך ואת החיתול הלבן והגדול מדי, הלוואי שלא היית שם לב שאני עומדת בפתח, דווקא עכשיו נזכרת להסתכל עליי?

באיזו מהירות אני סוגרת את הדלת, ובאותו הרגע מרגישה איך המראה נצרב לי מאחורי העיניים.

לעד.

* * *

עוד זכרון מהשעות הארוכות האלו במיטה, הזמן מהיר ואיטי בו זמנית. פתאום עינייך נפקחות עגולות, אתה מסתכל על משהו, מה זה אבא? אני לא רואה כלום, אבל עינייך מזדהרות והזרוע הדקה שלך עולה, היא עולה בתנועת ריקוד יפה, כמו ציפור. התנועה כל כך לא מתאימה לגוף שלך, שכמו חפץ שוכב שם, דמום, בכל זאת והיד שלך עולה כמו ציפור ומלטפת משהו בלתי נראה, ברכות כזו, מלטפת קווי מתאר. איזו עדינות, מה זה שאני לא רואה? אני עוצרת את נשימתי.

בפעם הבאה שזה קורה אני לא מתאפקת, ואני שולחת את ידי, וכשאתה מצייר את תנועת הליטוף היפה באוויר, אני מניחה את כף היד שלי בשלך, כאילו שהתנועה הזו נעשתה לכבודי, ובבת אחת

עינייך נפקחות ואתה מסתכל עליי, שוב, ממש עלי, ויש כעס במבט שלך, אני מבינה שעשיתי משהו אסור ואני מורידה את היד, אני מתביישת, בבקשה, אני מוכנה לזה, תפנה את הראש לצד השני, זה ברור, אל תדבר איתי.

* * *

הוא אוהב אותי, אני אומרת לאמא שלי, הוא אוהב אותי כל כך שהוא יכול להראות לי את הפחד שלו. רק לי הוא מעז להראות את זה. בקול שלי יש גאווה. לפני שאני אומרת את זה לאמא שלי אני אומרת את זה לעצמי, שוב ושוב ושוב, אני מתאמנת על המילים האלו עד שאני מאמינה בהן, אני מוכרחה.

את חושבת? המבט של אמא שלי ספקני.

למה את מתכוונת? אני שונאת את המבט הזה שלה.

אני דווקא יודעת שאבא כועס עלייך על שאת לא פה.

אבל אני פה, אני פה שלושה ימים בשבוע, לפחות, וגם בסופי השבוע אני באה, ואני כל הזמן נמצאת לידו במיטה, אני הבת הנבחרת, אני השה לעולה, אין בית משפט שלא היה מזכה אותי, תגידי, למה את מתכוונת?

זה אולי נכון, היא נאנחת, אבל אבא היה מעדיף שתגורי פה, ושלא תעזבי אף פעם.

זה לא הגיוני.

כן, אני יודעת, אבל זה מה שהוא היה רוצה.

מאיפה את יודעת? הקול שלי חשדני.

הוא אמר לי.

מוזר, כי איתי הוא לא מדבר בכלל, בכלל לא ידעתי שהוא מסוגל עוד להגיד משפטים שלמים, אני לא אומרת לה שאני חושדת בה.

שתינו שותקות.

אני מסתכלת איך הסיפור היפה שלי מנופץ לרסיסים על הרצפה.

אני לא אומרת לה מה אני חושבת, אם אדבר אליה בכנות הבית יעלה באש, אתה מבין ברכט, כל כך הרבה מילים הן לא קלות, ביחוד אצלנו במשפחה, אני יודעת שיש מילים כמו, אני אוהבת אותך אבא, אבל מה עושים עם אלו, האחרות?

אני חוזרת לחדר השינה, נכנסת למקום הקבוע במיטה, ליד אבא שלי, לפעמים טוב שהוא לא מדבר, אני יכולה לשתוק לידו, כמו ליד כלב, לפחות השתיקה לא מביכה.

* * *

עכשיו הוא מת, אבא שלי, עשר שנים הוא כבר מת, ועכשיו אני יכולה לומר לעצמי שהלוואי, הלוואי שפעם אחת, בכל הזמן הזה, הוא היה מסתכל עלי ברכות, הלוואי והיה אומר לי, כשעוד יכול היה לדבר, שחשוב לו שאני שם, שהוא שמח שאני באה, שאני הבת הטובה בסיפור שלו, הלוואי.

אני באמת מצטערת אבא, אני מצטערת שלא עברתי חזרה לבית שלכם, רק כדי להיות איתך, אני מצטערת שבאתי והלכתי, שתמיד הלכתי, לא הבנתי איך זה יהיה כשלא תהיה יותר, לא הבנתי שום דבר על המוות ועל האכזריות שלו, למרות שהיה לי הרבה זמן להתכונן.

האם באמת הרשעת אותי בבית הדין הפרטי שלך?

אחרי שכבר מתת, ב"שבעה", ישבנו אחי ואני, והמטפלת היפה עם התלתלים הצהובים, על המיטה שלך ופתאום היא סיפרה לי שכל כך הרבה פעמים סירבת לדבר איתה, שהסתגרת בחדר כמו ילד ואמרת את השם שלי, שוב ושוב ושוב, שחיכית לי כל הזמן, שאבוא.

סליחה על כל השעות שלא הייתי לידך.

עכשיו תבקש סליחה גם אתה, על כל השעות שאתה לא היית לידי.

עכשיו בוא נשלים.

* * *

ביום האחרון, שלא ידעתי שהוא היום האחרון שלך, הסעתי אותך בכיסא הגלגלים לסלון, לא רצית לצאת החוצה ועצרתי את הכיסא מול החלון הגדול, תמיד אמרת שאתה הכי אוהב צבע ירוק, קיוויתי שאתה רואה את העלים שעל העץ, פתאום, בלי לדעת למה, שמתי את המוזיקה של ז'אק ברל לכבודנו.

כל ימי גסיסתך הארוכה נמנעתי מלהשמיע לך את המוזיקה שלו, הקול האדום שלו נשמע לי מוגזם העדפתי את אזנאבור, כי יש לו קול של קטיפה ואפשר לנשום.

אבל פעם, לפני שגססת, אהבנו שנינו את ברל.

הכי אהבנו אותו.

פעם, לפני שגדלתי והתחרטת, אפילו רצית שאהיה כמו ברל.

שאבער.

שמענו את ברל, ואני אמרתי לך שאני אוהבת אותך, גם אני, לחשת, אני יודעת שלחשת את זה, אני לא מדמיינת.

לא ידעתי שתמות בלילה הזה, לא היתה לי שום תחושה מוקדמת.

* * *

מאז שמתת הבדידות שלי נתעצמה, היא גרה לי בתוך הבטן והגרון כמו נמר, אני צריכה לנהוג איתה בעדינות, שלא תלפות אותי בציפורניים, או גרוע מזה.

אני צריכה להלך על קצות האצבעות.

אבל פעם, כשהייתי ילדה, הייתי רוקדת בפראות בסלון הגדול, ואתה היית שותה יין עד שאמא היתה אומרת לך שאתה מגזים, אני זוכרת את העיניים שלך אז, אבא.

* * *

אני רוצה לזכור הכל אבא, אבל אני גם רוצה לרקוד שוב.

אני הכי אוהבת צבע אדום.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,769 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום שישי, 24 ביוני 2022
מה שחשוב ומעניין עכשיו

הקצין השנוא באמריקה

איש לא רצה לשרת לצד האדמירל היהודי היימן ריקובר ● אופיו הקשוח והלא מתפשר הפך אותו לדמות שנויה במחלוקת אך גם לאדם שהנשיא קרטר כינה "המהנדס הגדול ביותר אי פעם" ● הסופר מארק וורטמן מגולל את הסיפור הלא ייאמן של אבי הצוללת הגרעינית ומספר בריאיון לזמן ישראל: "היו אנשים שהוא פשוט התעלל בהם, אין לזה מילה אחרת"

עוד 1,333 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
הַחֲמִישִׁית 137

האזנה מודרכת לסימפוניה החמישית לקמפיין ותזמורת מאת לודוויג ואן נתניהו

עוד 1,073 מילים

קריב הצהיר כי יקיים דיון בראשון על הצעות החוק לפיזור הכנסת וחוק הנאשם - אך לוועדה שלו אין כל סמכות לעשות זאת, ומדובר בניסיון פוליטי להפעיל לחץ על ניר אורבך, יו"ר ועדת הכנסת האמונה על הטיפול בהצעות החוק הללו ● אין למעשה מניעה משפטית למנות רמטכ"ל, וגם בג"ץ יאשר מינוי כזה ● וגם: פסק הדין נגד סנ"צ גואטה הוא סנונית ראשונה וחשובה במאבק באלימות המשטרתית

עוד 1,204 מילים

לילה ראשון בסרייבו

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)
בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)
תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)
הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)
אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)
רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,052 מילים

למקרה שפיספסת

עודכן לפני 3 שעות
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

הדילמה של יולי אדלשטיין

אדלשטיין הודיע לפני שנה שיתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד - אולם התקופה הייתה אחרת וכיום נתניהו בשיא כוחו ● בקרבתו של אדלשטיין חלוקים מה יגרום לו פחות נזק - להפסיד בגדול או לא להתמודד בכלל ● גורמים בפלג הירושלמי החרדי מקימים מפלגה חדשה שתרוץ בבחירות ● וגם: משלחת לפיד באנקרה המשיכה את הדיונים עם הטורקים על החזרת כתובת השילוח ● פרשנות

עוד 609 מילים

תגובות אחרונות

דיווח: גנץ וסער בוחנים את האפשרות לרוץ ביחד בבחירות

דרמה בארה"ב: ביהמ"ש העליון ביטל את הזכות להפלות; מיכאלי: שלטון חשוך ושונא נשים ● האו"ם: שירין אבו עאקלה נהרגה מירי צה"ל; גנץ: תחקיר חסר אחיזה במציאות; צה"ל: מציעים לפלסטינים להעביר את הקליע ● בנט: "עוד לא החלטתי אם אני רץ בבחירות" ● שקד: אפסו הסיכויים לממשלה חליפית – הולכים לבחירות ● המלחמה באוקראינה: רוסיה השלימה את כיבוש לוהנסק

עוד 37 עדכונים

האפיפיור שוחח עם היטלר, סייע למוסוליני וידע על השואה

פיוס ה־12 נמנע לצאת באופן פומבי נגד הנאצים ונגד ההשמדה השיטתית ● ההיסטוריון דיוויד קרצר חושף בספרו החדש חומרי ארכיון שמוכיחים את "אדישות" הוותיקן ביחס לרצח העם היהודי ● בריאיון לזמן ישראל הוא מסביר: "ההיסטוריה האנטישמית של הכנסייה – וחוסר הגינוי של האפיפיור – תרמו להצדקת הקמפיינים האנטי־יהודיים"

עוד 847 מילים
הנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן מתקבל באנקרה, 22 ביוני 2022

מי היה מאמין שנסיך הכתר הסעודי יחזור כל כך מהר למרכז העניינים? ● בטהרן עוקבים אחר מסע הדילוגים שלו בין קהיר, עמאן ואנקרה ומבינים היטב: הברית הסונית מצופפת שורות ומהדקת את הקשר עם ישראל ● וגם: גנץ אומנם שיפר את כישוריו הפוליטיים אבל לא שמע את פעמוני האזהרה ופספס ככל הנראה את ההזדמנות למנות רמטכ"ל ● פרשנות

עוד 953 מילים

הממשלה הפחיתה את הפשיעה בחברה הערבית? תלוי את מי שואלים

לא ברור עדיין אם התוכנית למיגור הפשיעה בחברה הערבית עובדת ● הנתונים על ירידה במספר הנרצחים הם בעלי ערך סטטיסטי קלוש ● אנשי הציבור הערבי חלוקים בדעתם: ראשי רשויות מעידים על פעילות משטרתית נחרצת אבל הפעילים החברתיים ספקניים יותר ● אולם, כולם מסכימים: המלחמה הזאת דורשת זמן – והרבה

עוד 2,571 מילים

דיווח: בית ראש הממשלה במצב ירוד, שלא מאפשר להתגורר בו

לפיד מעוניין לעבור לגור במעון מייד עם מינויו לראש הממשלה, אך בשל מצב הבית ספק אם הדבר יסתייע ● אוקראינה מועמדת להיות חברה באיחוד האירופי ● טורקיה: סיכלנו ניסיון איראני לחטוף את שגריר ישראל לשעבר ואשתו ● הסתדרות המורים הקפיאה את העיצומים ● בניסיון לעקוף את ועדת הכנסת תדון ועדת החוקה בפיזור הכנסת ובחוק שימנע מנתניהו לכהן כראש הממשלה

עוד 35 עדכונים

בחירות חמישיות ברצף הן ההגדרה של אי־שפיות

במשך ארבע מערכות בחירות רצופות, גוש הליכוד השיג בין 55 ל-59 מנדטים ● דבר מהותי לא השתנה באוכלוסייה הישראלית מאז הבחירות ב-2021 והבחירות הבאות לא צפויות להשיג תוצאה שונה ● מה שעשוי לשנות את המפה הפוליטית, גם אם לא את גודל הגושים, הוא המהלך שמובילים ביהדות התורה להורדת אחוז החסימה - שני המחנות ירוויחו מכך ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
אחוזי הצבעה בני ברק 74%. אלעד 81%. אין מנדט נוסף לחרדים האשכנזים. אין ינהרו–לקלפיות. כי הם תמיד נוהרים. הפוטנציאל הגדול באחוזי הצבעה הוא בשמאל תל אביבי עם 60% והמגזר הערבי 46%. חלקו של... המשך קריאה

אחוזי הצבעה בני ברק 74%. אלעד 81%. אין מנדט נוסף לחרדים האשכנזים. אין ינהרו–לקלפיות. כי הם תמיד נוהרים. הפוטנציאל הגדול באחוזי הצבעה הוא בשמאל תל אביבי עם 60% והמגזר הערבי 46%. חלקו של המגזר הערבי באוכלוסיה – 25 מנדטים!!! (מעל 21%, שיום אחד יצאו לקלפי)

נראה שמפספסים את הנקודה, הימין ועכשיו גם השמאל פשוט נהנים מהמשחק החדש שנפל לידהם. הם נלחמים מלחמה מדומה אחד בשני על גב האזרחים המוסתים. התקשורת מתמוגגת כי יש אקשן והאזרחים חושבים שיש פ... המשך קריאה

נראה שמפספסים את הנקודה, הימין ועכשיו גם השמאל פשוט נהנים מהמשחק החדש שנפל לידהם. הם נלחמים מלחמה מדומה אחד בשני על גב האזרחים המוסתים. התקשורת מתמוגגת כי יש אקשן והאזרחים חושבים שיש פה משהו מהותי ובפועל חברי הכנסת חברים ועושים קירקס מכולנו.

עוד 1,003 מילים ו-3 תגובות

עם האישור להקמת שני יישובים פרבריים חדשים ברמת הגולן, איילת שקד יכולה לסמן וי על משימה שהושלמה לפני שהממשלה מתאיידת ● פוליטיקאים אוהבים לנפנף ב"עשייה", אבל מה גרם לנציגי מנהל התכנון ומשרד התחבורה להצביע בעד? ● החברה להגנת הטבע: "מדובר בשיקולים פוליטיים שלא נועדו להיטיב עם תושבי הגולן"

עוד 989 מילים

גם אם "חוק הנאשם" יעבור, זה אינו סוף פסוק עבור נתניהו

הצעת החוק שמטרתה למנוע מנאשם בפלילים לקבל את המנדט להרכיב ממשלה - שוב על הפרק, והיא עשויה לעלות להצבעת הכנסת בשבועות הקרובים ● השאלה האם ראוי ואיך ניתן לחוקק חוק כזה בשלהי הכנסת הנוכחית, תעמוד בוודאי בכל עתירה נגד החוק - לו יעבור ● וגם אם נניח שכל המשוכות המשפטיות ייפתרו, מה מונע מ-61 ח"כים פשוט לבטל את החוק אחרי הבחירות? ● פרשנות

עוד 1,192 מילים

רכבת ישראל בונה ומממנת מנחת פרטי מכספי הציבור

תחקיר זמן ישראל חברת הרכבת הממשלתית סוללת ומממנת עבור המנחת הפרטי "פרדייב" שליד חוף הבונים מסלול תעופה משודרג בעלות של כ־50 מיליון שקל על חשבון הציבור ● זאת, על אף שמדובר בעסק פרטי ובניגוד לכאורה לנכתב בתוכנית המקורית ● היזם: "ההסכם ביני לבין הרכבת סודי" ● רכבת ישראל: "בין הרכבת ליזם אין התקשרות עסקית. אנחנו פועלים בהתאם לאישורים" ● הבונים לטיס: כתבה חמישית בסדרה

עוד 2,321 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה