לא ידעתי שתמות בלילה הזה

 (צילום: iStock-sevendeman)
iStock-sevendeman

"הו, למה איננו אומרים את מה שחשוב, הן כה קל היה לעשות זאת, וארורים אנו שלא עשינו. מילים קלות היו אלו, נדחקות מאחורי שינינו, נשרו בצחוקנו, אנו נחנקים בהן בגרוננו" (ברטולד ברכט/ מתוך שיר על אמי)

אבל לא כל המילים קלות, ברכט, היו דברים שכבר בזמן שקרו ידעתי שנידונתי להיחנק איתם לעד, ושאם אצליח, אי פעם, לעצב את הדברים למילים, איזה מין מילים יהיו אלו, קשות וחדות כמו אבנים?

יש דברים שבזמן אמת הרגשתי איך הם נחרטים אצלי מאחורי גלגלי העיניים, אני יכולה להסתכל פנימה ולראות אותם יום יום, ויום יום בדידותי הולכת וגדלה בגללם.

לא את הכל אפשר לומר, ברטולד, או שאולי אפשר ואני לא ידעתי?

מקץ עשר שנים, אנסה.

* * *

הגוף של אבי רזה כל כך, הראש שלו עגול וגדול, מזל שהוא שוכב במיטה כל היום, ולא צריך להתמודד עם ההבדל הזה. איך אפשר שנשארתי גדול כל כך, שואל הראש את הגוף בשקט, תראה אותך, כמה מוזר, אתה הולך ונעלם, אתה כמו קו שביר.

כל היום הוא שוכב במיטה, אבא שלי. כשאני באה אני חולצת את נעליי ונכנסת למקום שלידו, המקום של אמא שלי, אני מסדרת את הכריות, נשענת אחורה, לא תמיד בנוחות, הסדין חם ומקומט.

באתי, אבא.

הוא לא אומר כלום. בתי הקטנה, כמה טוב שבאת, אני אוהב אותך, הוא לא אומר, טוב שבאת להיות איתי כשאני גוסס, הוא בטח לא אומר, אני כל כך מפחד למות. אני מסתכלת עליו, גם את המילים הקלות של ברכט אני לא אומרת, גם אני אוהבת אותך, אבא, אבל אני חושבת אותן בכוח, הוא מפנה את ראשו ומסתכל לצד השני.

אבא?

שפתיו נקמצות בלי שאני רואה אותן. אולי הוא לא שם לב שהגעתי? אני עושה את עצמי לא מבינה ועוברת לצד השני, להיות ליד העיניים שלו, אין שם הרבה מקום בצד השני, בינו לבין מסגרת העץ המקום צר, בכל זאת אני יושבת שם, ואני שוב מסתכלת עליו. המבט שלו לא ממוקד לפינה העליונה והימנית של המזרון, אנחנו לא אומרים כלום, אני לא יודעת מה להגיד, מילים כמו מה שלומך, יכולות לנשור על המזרון כמו עכברים מתים, עדיף להמשיך לשתוק, אולי אני צריכה להפנות את המבט ממנו, אולי אני מגזימה, אני לא מצליחה.

הוא שוב מפנה את ראשו ממני, לצד הנגדי.

מה זה משנה אם אני מרגישה כעס או השפלה, גבירותיי ורבותיי, לא אני היא הגוססת בסיפור הזה, בזריזות אני מדלגת מעל הגוף הרזה שלו חזרה למקומי המקורי, כלומר המקום של אמא שלי, המקום הריק במיטה.

שוב מסדרת את הכריות, שוב נשענת, הפעם אני לא מגיבה כשהוא מפנה את ראשו שוב, הוא נצמד לקצה המיטה, כמעט ושוכב כולו על מסגרת העץ, אין מקום, לא אוכל לעבור שוב בעקבותיו, אלא אם כן אלמד איך לשבת על האוויר שלידו, זה בסדר, אני גם לא מנסה, אני לוקחת את השלט של הטלוויזיה ומעבירה תחנות הלוך ושוב, שוב והלוך, בלי קול.

אני פה.

* * *

אתה יודע אבא, כשאני מתעוררת בלילה, וכמעט כל לילה אני מתעוררת, אני עושה את אותה התנועה. אני מניעה את גופי השותק עד לקצה המיטה ונצמדת למסגרת, אצלי זו מסגרת ממתכת קרה, אני שוכבת כמעט כל כולי על החומר הקשה. המיטה רכה ונעימה ואני נצמדת אל החומר הקשה, למה אני עושה את זה אבא, למה עשית את זה אתה?

המיטה כל כך חמה אבא, אני מפחדת לטבוע.

* * *

אבא שלי כעס על המוות המתקרב, הוא לא קיבל אותו בכפות ידיים פתוחות, בכלל לא. מרוב כעס, כך חשבתי, הוא שתק חודשים ארוכים. בעיקר לידי. לפעמים בכוח הייתי לוקחת את כף ידו היפה ושמה אותה בשלי, מחזיקה, רק אני מחזיקה, אם אני עוזבת האצבעות נשמטות בכבדות על הסדין, למה אתה כועס עלי אבא, אתה כועס שאני לא יכולה להבין כלום? הרי, בינינו, אף אחד לא יכול להבין כלום ולהיות במקומך, אף אחד בעולם הזה לא יתנדב להיות במקומך.

אפילו אני.

אני לא אומרת שהיית מצפה לזה, חלילה.

אני מצטערת, אבא.

אחרי שעות ארוכות של שתיקה הייתי קמה, הייתי אומרת, אני הולכת, אבוא שוב במהרה, עומדת כאילו הודבקתי לרצפה, עוד כמה דקות. הוא היה אומר לי, בשקט בשקט, או שאולי דמיינתי, אל תלכי, או שאולי דמיינתי, למה את הולכת?

* * *

אתה מבין אבא, לא את הכל אפשר לספר, לא הכל מילים קלות, נשארתי כל כך לבד מאז שמתת, לא ידעתי לדבר על מה שאני זוכרת, למי יכולתי לספר את מה שאני מסרבת לשכוח? אני לא מבינה למה כעסת עלי כל כך בתהליך המוות, למה רק לכבודי היית שותק. הרי היית מגייס את חיוכך הטוב לנכדייך, וכשאמא היתה נכנסת לחדר העיניים שלך היו ממש מאירות, אפילו לאחי הגדול, שבא מארץ רחוקה, חייכת, ורק לכבודי היית מסב את הראש, שוב ושוב. אמרתי לעצמי, הוא רוצה שאהיה שם, תפקידי להחזיק לו את היד ולהבין את הכעס הזה, אמרתי לעצמי, אני צריכה לקבל זאת כמחמאה.

המוות הזה הוא באמת מכעיס, ותמיד הטבתי להבין את הכעס.

עוד אמרתי לעצמי, לאבא שלי אין מילים כנות לדבר, אף פעם לא היו לו. אולי פעם, כשהיה קטן ממש אבל אף אחד לא היה שם כדי להקשיב ומילים מסוג זה נשכחו.

תהיי גאה בעצמך, אמרתי לעצמי, לידך הוא לא צריך להעמיד פנים.

* * *

תעמיד פנים רק קצת בשבילי אבא, בבקשה, לפחות אחרי מותך, העיניים הסגורות שלך מתחמקות ממני כל לילה כשאני מתעוררת. ארבע שנים אחרי אני נצמדת למסגרת הקשה של מיטתי ואני פותחת עיניים חזק.

אני זוכרת הכל.

* * *

אני לא רוצה לזכור הכל. אני רוצה לשכוח את הפעם הזו, שפתחתי את דלת חדר השינה וראיתי אותך ואת המטפלת היפה שלך. היית מאוהב בה בהתחלה, נכון?

כמה נעלבת לגלות שהיא לא רואה בך גבר, אלא איש זקן. היא אף פעם לא פגשה את האיש שבתוך האיש הזקן, אבא, היא לא ראתה אותך בבוקר עם לחיים מגולחות, כמו של שארל אזנאבור, היא לא הריחה את הריח של המים הכחולים בבקבוק, אף פעם לא ראתה אותך בבית החולים כמו מנצח על תזמורת. היא לא ידעה שהיית מלך הרופאים, היא לא הכירה אותך.

פתחתי את דלת חדר השינה, זה היה כבר חודשים אחרי ההתאהבות שלך שנשכחה, ואם חשבתי שהגבר הזה כבר מת, נטמע בתוך הגוף הרזה והילדי של לפני המוות, טעיתי.

הגבר עם האפטר שייב הכחול היה שם, מהול באבא שלי.

העיניים שלנו נצמדו.

איך לתאר את המבט שלך אבא, כאב, בושה והשפלה אלו מילות קרטון, הן עולות באש.

כשהייתי בת ארבע לקחת אותי לים וכף היד שלך היתה גדולה וחמה, והמבט שלך היה כמו עיגול שמקיף ומסמן אותי, בצבע כתום זהב.

הלוואי ולא הייתי פותחת את הדלת אבא, הלוואי ולא הייתי רואה את הרגליים הרזות שלך ואת החיתול הלבן והגדול מדי, הלוואי שלא היית שם לב שאני עומדת בפתח, דווקא עכשיו נזכרת להסתכל עליי?

באיזו מהירות אני סוגרת את הדלת, ובאותו הרגע מרגישה איך המראה נצרב לי מאחורי העיניים.

לעד.

* * *

עוד זכרון מהשעות הארוכות האלו במיטה, הזמן מהיר ואיטי בו זמנית. פתאום עינייך נפקחות עגולות, אתה מסתכל על משהו, מה זה אבא? אני לא רואה כלום, אבל עינייך מזדהרות והזרוע הדקה שלך עולה, היא עולה בתנועת ריקוד יפה, כמו ציפור. התנועה כל כך לא מתאימה לגוף שלך, שכמו חפץ שוכב שם, דמום, בכל זאת והיד שלך עולה כמו ציפור ומלטפת משהו בלתי נראה, ברכות כזו, מלטפת קווי מתאר. איזו עדינות, מה זה שאני לא רואה? אני עוצרת את נשימתי.

בפעם הבאה שזה קורה אני לא מתאפקת, ואני שולחת את ידי, וכשאתה מצייר את תנועת הליטוף היפה באוויר, אני מניחה את כף היד שלי בשלך, כאילו שהתנועה הזו נעשתה לכבודי, ובבת אחת

עינייך נפקחות ואתה מסתכל עליי, שוב, ממש עלי, ויש כעס במבט שלך, אני מבינה שעשיתי משהו אסור ואני מורידה את היד, אני מתביישת, בבקשה, אני מוכנה לזה, תפנה את הראש לצד השני, זה ברור, אל תדבר איתי.

* * *

הוא אוהב אותי, אני אומרת לאמא שלי, הוא אוהב אותי כל כך שהוא יכול להראות לי את הפחד שלו. רק לי הוא מעז להראות את זה. בקול שלי יש גאווה. לפני שאני אומרת את זה לאמא שלי אני אומרת את זה לעצמי, שוב ושוב ושוב, אני מתאמנת על המילים האלו עד שאני מאמינה בהן, אני מוכרחה.

את חושבת? המבט של אמא שלי ספקני.

למה את מתכוונת? אני שונאת את המבט הזה שלה.

אני דווקא יודעת שאבא כועס עלייך על שאת לא פה.

אבל אני פה, אני פה שלושה ימים בשבוע, לפחות, וגם בסופי השבוע אני באה, ואני כל הזמן נמצאת לידו במיטה, אני הבת הנבחרת, אני השה לעולה, אין בית משפט שלא היה מזכה אותי, תגידי, למה את מתכוונת?

זה אולי נכון, היא נאנחת, אבל אבא היה מעדיף שתגורי פה, ושלא תעזבי אף פעם.

זה לא הגיוני.

כן, אני יודעת, אבל זה מה שהוא היה רוצה.

מאיפה את יודעת? הקול שלי חשדני.

הוא אמר לי.

מוזר, כי איתי הוא לא מדבר בכלל, בכלל לא ידעתי שהוא מסוגל עוד להגיד משפטים שלמים, אני לא אומרת לה שאני חושדת בה.

שתינו שותקות.

אני מסתכלת איך הסיפור היפה שלי מנופץ לרסיסים על הרצפה.

אני לא אומרת לה מה אני חושבת, אם אדבר אליה בכנות הבית יעלה באש, אתה מבין ברכט, כל כך הרבה מילים הן לא קלות, ביחוד אצלנו במשפחה, אני יודעת שיש מילים כמו, אני אוהבת אותך אבא, אבל מה עושים עם אלו, האחרות?

אני חוזרת לחדר השינה, נכנסת למקום הקבוע במיטה, ליד אבא שלי, לפעמים טוב שהוא לא מדבר, אני יכולה לשתוק לידו, כמו ליד כלב, לפחות השתיקה לא מביכה.

* * *

עכשיו הוא מת, אבא שלי, עשר שנים הוא כבר מת, ועכשיו אני יכולה לומר לעצמי שהלוואי, הלוואי שפעם אחת, בכל הזמן הזה, הוא היה מסתכל עלי ברכות, הלוואי והיה אומר לי, כשעוד יכול היה לדבר, שחשוב לו שאני שם, שהוא שמח שאני באה, שאני הבת הטובה בסיפור שלו, הלוואי.

אני באמת מצטערת אבא, אני מצטערת שלא עברתי חזרה לבית שלכם, רק כדי להיות איתך, אני מצטערת שבאתי והלכתי, שתמיד הלכתי, לא הבנתי איך זה יהיה כשלא תהיה יותר, לא הבנתי שום דבר על המוות ועל האכזריות שלו, למרות שהיה לי הרבה זמן להתכונן.

האם באמת הרשעת אותי בבית הדין הפרטי שלך?

אחרי שכבר מתת, ב"שבעה", ישבנו אחי ואני, והמטפלת היפה עם התלתלים הצהובים, על המיטה שלך ופתאום היא סיפרה לי שכל כך הרבה פעמים סירבת לדבר איתה, שהסתגרת בחדר כמו ילד ואמרת את השם שלי, שוב ושוב ושוב, שחיכית לי כל הזמן, שאבוא.

סליחה על כל השעות שלא הייתי לידך.

עכשיו תבקש סליחה גם אתה, על כל השעות שאתה לא היית לידי.

עכשיו בוא נשלים.

* * *

ביום האחרון, שלא ידעתי שהוא היום האחרון שלך, הסעתי אותך בכיסא הגלגלים לסלון, לא רצית לצאת החוצה ועצרתי את הכיסא מול החלון הגדול, תמיד אמרת שאתה הכי אוהב צבע ירוק, קיוויתי שאתה רואה את העלים שעל העץ, פתאום, בלי לדעת למה, שמתי את המוזיקה של ז'אק ברל לכבודנו.

כל ימי גסיסתך הארוכה נמנעתי מלהשמיע לך את המוזיקה שלו, הקול האדום שלו נשמע לי מוגזם העדפתי את אזנאבור, כי יש לו קול של קטיפה ואפשר לנשום.

אבל פעם, לפני שגססת, אהבנו שנינו את ברל.

הכי אהבנו אותו.

פעם, לפני שגדלתי והתחרטת, אפילו רצית שאהיה כמו ברל.

שאבער.

שמענו את ברל, ואני אמרתי לך שאני אוהבת אותך, גם אני, לחשת, אני יודעת שלחשת את זה, אני לא מדמיינת.

לא ידעתי שתמות בלילה הזה, לא היתה לי שום תחושה מוקדמת.

* * *

מאז שמתת הבדידות שלי נתעצמה, היא גרה לי בתוך הבטן והגרון כמו נמר, אני צריכה לנהוג איתה בעדינות, שלא תלפות אותי בציפורניים, או גרוע מזה.

אני צריכה להלך על קצות האצבעות.

אבל פעם, כשהייתי ילדה, הייתי רוקדת בפראות בסלון הגדול, ואתה היית שותה יין עד שאמא היתה אומרת לך שאתה מגזים, אני זוכרת את העיניים שלך אז, אבא.

* * *

אני רוצה לזכור הכל אבא, אבל אני גם רוצה לרקוד שוב.

אני הכי אוהבת צבע אדום.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,769 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום ראשון, 19 במאי 2024
מה שחשוב ומעניין עכשיו
היום ה־226 ללחימה ● 128 חטופים עדיין בעזה

תנאי מזג האוויר מקשים על איתור המסוק; בישראל מעריכים שראיסי נהרג

הטלוויזיה הממלכתית באיראן דיווחה שהתרסקות המסוק נבעה מתנאי מזג האוויר הקשים ● מת מפצעיו רב־סרן גל שבת, מ"פ בחטיבת הצנחנים, שנפגע בשבוע שעבר באורח קשה בהיתקלות עם מחבלים בצפון רצועת עזה ● דיווח: נתניהו מנע מראשי המוסד ושב"כ מלהיפגש עם סגן יושב ראש ועדת המודיעין של הסנאט, מרקו רוביו, בעת ביקורו בישראל בחודש שעבר

עוד 39 עדכונים

מדינת ישראל וממשלת ישראל חותרות למטרות מלחמה הפוכות

דרישתו של שר הביטחון יואב גלנט מראש הממשלה בנימין נתניהו להגדיר את מטרות המלחמה, אי הסכמתו לממשל צבאי ישראלי ברצועה, והצטרפותו של בני גנץ בסגנונו לדרישה הזאת – המחישו אולי יותר מבעבר כי בין מדינת ישראל לבין ממשלת ישראל שורר ניגוד עניינים. ניגוד עניינים זה חריף יותר מניגוד העניינים בין ניהול המדינה על ידי ראש הממשלה נתניהו לבין הנאשם נתניהו שמנהל את משפטיו הפליליים במקביל.

כעת ברור כי ממשלת ישראל ומדינת ישראל חותרות לשתי מטרות מלחמה הפוכות. מדינת ישראל רוצה לשלב את פתרון בעיית עזה עם הקמת הברית הישראלית-סונית, שאבן היסוד שלה היא השלום עם סעודיה. אך ממשלת ישראל רוצה את ההפך – להתבצר בגטו יהודי, ולחדש את ההתנחלויות בעזה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 786 מילים
אמיר בן-דוד

הצפון בוער

זה נתון מדהים ממש: הפעם האחרונה שבה ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם ראשי רשויות מצפון הארץ שתושביהם פונו מבתיהם עם תחילת המלחמה, הייתה בסוף חודש ינואר. לפני כמעט ארבעה חודשים ● וגם: לא יחד, ולא מנצחים ● שמאלנים בוגדים חוטפים מכות ● עדכוני מלחמה ● יעל דיין נגאלה מייסוריה ● ועוד...

מבנה במטולה, שנפגע, ככל הנראה, מהאש הנורית מלבנון, 19 במרץ 2024 (צילום: Jalaa MAREY / AFP)
Jalaa MAREY / AFP

שלטון צבאי בעזה עלול להוביל לחורבן כלכלי

מי שמפנטז על שליטה אזרחית ישראלית ברצועת עזה – כולל לקחת אחריות על יותר משני מיליון עזתים עוינים הזקוקים לסיוע, כשכבר עתה נגמר הכסף בקופת המדינה והגירעון מזנק לשמיים – מתעלם מהעובדה שמדובר בהתאבדות כלכלית בעלות של עשרות מיליארדי שקלים ● פרשנות

עוד 1,122 מילים

למה האמריקאים בחרו את טיקטוק כזירת המאבק החדשה נגד הסינים?

בית הנבחרים האמריקאי אישר לאחרונה את הצעת החוק להגנת אמריקאים מפני אפליקציות בשליטת יריבים זרים. מטרת הצעת החוק היא לאסור על גורמים סינים לשלוט על הפעילות של טיקטוק בארה"ב. עם זאת, החוק רחב יותר ויכול לחול גם על אפליקציות נוספות בחנויות היישומים בארה"ב, שנמצאות בשליטת גורמים בצפון קוריאה, רוסיה ואיראן.

הצעה זו זכתה לתמיכה דו מפלגתית בבית הנבחרים האמריקאי – הן מהמפלגה הדמוקרטית והן מהמפלגה הרפובליקאית, והתקבלה ברוב של 352 תומכים אל מול 65 מתנגדים.

איתי יאיר חבר במעבדה למחקר, משפט, עבודה וטכנולוגיה, בפקולטה למשפטים, המסלול האקדמי המכללה למנהל. המעבדה עוסקת בסוגיות הקשורות לעבודה בעידן הדיגיטלי, בדגש על הזכות לפרטיות, עבודה מרחוק, קהילת העובדים/ות בעידן הדיגיטלי, כלכלת הפלטפורמה, והשפעות של בינה מלאכותית על הזכות לשוויון.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 560 מילים

למקרה שפיספסת

ארה"ב דוחפת להחלשת חמאס – ולא לחיסולו

גורמים בממשל ביידן טוענים כי השאיפה לחסל את חמאס היא לא ריאלית ודוחפים להפסקת אש ● ארה"ב – יחד עם שותפיה הערבים והאירופאים – מגבשת תוכנית שתאפשר לרשות פלסטינית מחודשת לחזור לרצועה ● "אנחנו מנסים לקדם חזון הכולל את דחיקת חמאס לשוליים וחיזוק ישראל"

עוד 1,707 מילים

בין הים לירדן - לא מדינה אחת, לא שתי מדינות - שלוש ישויות

הסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק פסק בימי המלחמה הקרה:

"אני כל כך אוהב את גרמניה, שאני מרוצה מכך שיש שתיים".

לשעבר - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,005 מילים ו-1 תגובות

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

עקורים

חזבאללה מזהה חולשה ישראלית – ומגביר את האש בצפון

חזבאללה הגביר משמעותית את הירי לעבר ישראל – וצה"ל מתקשה להתמודד עם המל"טים המתאבדים ● התגובה הישראלית לעליית המדרגה של חזבאללה נראית על פניה מינורית ● אולם, בצה"ל עדיין מעריכים כי ההיגיון של חזבאללה לא השתנה – הוא לא מעוניין במלחמה ● נסראללה מנצל את המתח הפוליטי בישראל כדי להגביר את האש ולצבור הישגים תודעתיים ● פרשנות

עוד 727 מילים ו-1 תגובות

הנאום שנשא גנץ אמש היה ללא יעדים ברי השגה, עם הרבה מלל ומעט תכלית, וללא גיבוי בינלאומי ● ממש כמו המלחמה בעזה, שגנץ שותף מלא לניהולה ● הלוא ברור שדיון אסטרטגי בכל הנושאים שגנץ העלה - כולם הרי גורל - לא יתקיים בשלושה השבועות הקרובים, אז למה למרוח את הזמן עד 8 ביוני? ● פרשנות

עוד 620 מילים ו-3 תגובות
מירוץ 2020
המרוץ לבית הלבן

משפט טראמפ הוא ההצגה הכי טובה בעיר

תורות ארוכים משתרכים בכניסה לבית המשפט בניו יורק, ואנשים בראש התור מציעים את מקומם עבור אלפי דולרים ● האמריקאים לא ממש מתעניינים בישראל או במחאות הקמפוסים הדועכות ומרכז הפוקוס הוא העדויות במשפט טראמפ - השבוע כיכב עורך דינו לשעבר מייקל כהן ● בינתיים, לא נראה שזה משפיע על הסקרים - טראמפ עדיין מוביל - אבל ניכר שביידן לא מאמין לסקרים ממילא

עוד 865 מילים
היום ה־225 ללחימה ● 128 חטופים עדיין בעזה

נתניהו: גנץ מציב אולטימטום לראש הממשלה במקום לחמאס

גנץ הכריז כי הוא דורש תוכניות פעולה חדשות עד 8.6 או שהמחנה הממלכתי תפרוש מהממשלה. בין השאר מדובר על השבת החטופים, מיטוט חמאס, ניהול אזרחי של עזה ומתווה גיוס ● צה״ל השיב את גופתו של החטוף רון בנימין שנרצח ב-7.10; ארבעת הגופות שהובאו בסוף השבוע במבצע מיוחד נמצאו במתחם תת קרקעי בצפון עזה ● חברת הכנסת לשעבר יעל דיין הלכה לעולמה בגיל 85

עוד 22 עדכונים

לרפא את החקלאות והכלכלה בישראל

אחרי שבנה את ביתו ממכולה של צים וסחף את תושבי טירת הכרמל לשמור על הסביבה, עמיעד לפידות מציג מודל לחקלאות שמצליחה להאכיל את העולם בלי לזהם אותו ● בחוות "גוונים" שבפאתי כרם מהר"ל מגדלים ירקות, שומרים על הקרקע ומארחים מתמודדי נפש צעירים שהמגע עם האדמה מרפא אותם ● האתגר הבא הוא להפוך את העשייה הברוכה לכלכלית

עוד 1,403 מילים

היהירות של נתניהו מסכנת את השלום עם מצרים

ההתקדמות לרפיח והיעדר האפיק המדיני מסכנים את יחסי ירושלים–קהיר ● למרות איום הסנקציות, הודו ואיראן חתמו על הסכם נמלים ענק ● אמיר כווית מאס בדמוקרטיה ● הצבא הסודאני הצית 201 עיירות וכפרים במדינה ● והשבוע ב־1916: הסכם סייקס־פיקו ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 1,187 מילים ו-3 תגובות

ישראל הורידה כפפות מול דרום אפריקה, אבל הקרב נראה אבוד

יום הדיונים השני בבית הדין הבינלאומי לצדק היה קצר מהמתוכנן: ישראל שלחה בסבב הנוכחי רק שני נציגים, ואלו הסתפקו בשעה וחצי להשמעת עמדת ישראל ● אף שהטיעונים היו משכנעים, ולמרות שלראשונה ישראל תקפה את קשרי דרום אפריקה וחמאס - לא ניתן היה להשתחרר מהתחושה שישראל מצויה כיום בלב שטח עוין לא רק ברצועת עזה, אלא גם בארמון השלום בהאג ● פרשנות

עוד 1,316 מילים ו-8 תגובות

האח בלוז

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: בחזרה ל"שאטו מרמונט", בונגלו מספר שלוש, שם נמצאה גופתו של ג'ון בלושי, שהתחזה לזמר נשמה שחור והיווה 50% מהאחים בלוז – הרכב מוזיקלי שייסד ביחד עם הקומיקאי דן אקרויד

עוד 2,183 מילים

הספין התורן משקף את מצבו הפוליטי של "הקוסם" של ישראל: נתניהו שולף ספינים פוליטיים ואין קונים לסחורה ● ה"קסם" לא מחזיק מעמד יותר משעה-שעתיים ● מספר זעום של כתבים מתלהבים לרגע קט הכתירו זאת כ"תרגיל מבריק" - הם עוד לא התרגלו למעמדו החדש של נתניהו כנטל, לא נכס ● פרשנות

עוד 937 מילים ו-3 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה