בסוף חודש אוגוסט 1993 ליוויתי את שר החוץ שמעון פרס בטיסה ארוכה לקליפורניה כדי לעדכן את מזכיר המדינה וורן כריסטופר בהסכם הסודי שנחתם זה עתה באוסלו. פרס הזדרז לדווח לעמיתו כי החל בהכנה זהירה של הקרקע מול ראשי הקהילה היהודית האמריקאית כדי שיתמכו בהסכם. כריסטופר לא הסתיר את שביעות רצונו למשמע הדברים. השניים, כול אחד מן הזווית שלו, הכירו במשקלה הפוליטי של יהדות אמריקה וחששו מהתנגדותה להסכם עם אש"ף.

באוגוסט 93' ליוויתי את שר החוץ פרס בטיסה לקליפורניה כדי לעדכן את מזכיר המדינה וורן כריסטופר בהסכם הסודי שנחתם באוסלו. פרס דיווח כי החל בהכנת הקרקע מול ראשי הקהילה היהודית בארה"ב לתמיכה בהסכם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אנקדוטה זו חושפת דינמיקה המתחוללת במשולש היחסים בין ירושלים, וושינגטון ויהדות ארה"ב. משולש אסטרטגי זה הוכיח עצמו במהלך השנים כמכפיל כוח חיוני לעוצמת ישראל והעם היהודי. אחרי הכול, לישראל אין משענת מעצמתית מלבד זו שמעניקה לה ארה"ב, המהווה גם בית בו משגשגים ומשפיעים 40 אחוז מבניו של העם היהודי.

עד תקופת כהונתו של נתניהו, ממשלות ישראל פעלו לשמירת חוסנו של "משולש היחסים", והקפידו על המתבקש מכך: שמירת אהדה דו-מפלגתית אמריקאית כלפי ישראל, וטיפוח הסולידריות עם כלל יהדות אמריקה. גישה זו ביטאה הבנה כי האפקטיביות של המשולש האסטרטגי מחייבת יחסים מוצקים בשלוש צלעותיו: יחסי ישראל עם ארה"ב, יחסי יהדות אמריקה עם הממשל וכמובן, יחסי ישראל עם יהודי ארה"ב.

תקופת נתניהו-טראמפ חשפה חוסר איזון באיתנות של צלעות המשולש: מחד, יחסי ירושלים–וושינגטון היו מצוינים. מאידך, אווירת ניכור קשה שררה ביחסי רוב יהודי אמריקה (70 אחוז) תומכי המפלגה הדמוקרטית, הן מול הנשיא טראמפ והן מול ממשלת נתניהו.

במציאות האמריקאית המקוטבת, משימתה של ממשלת ישראל לשמור על האהדה הדו-מפלגתית ועל סולידריות יהודית הופכת למורכבת יותר. אלא שנתניהו, במקום לפעול ברגישות במרחב שבין הקטבים, העדיף להתייצב לצד המחנה הרפובליקני וללבות את תופעת הפיכתה של ישראל לנושא תלוי-מפלגה בארה"ב.

עד תקופת נתניהו, ממשלות ישראל פעלו לשמירת חוסנו של "משולש היחסים", אלא שנתניהו העדיף להתייצב לצד המחנה הרפובליקני וללבות את הפיכת ישראל לנושא תלוי-מפלגה בארה"ב

והנה, אנו נמצאים עתה בפתחה של תקופה חדשה בה חילופי השלטון בישראל מצטרפים אל חילופי השלטון בארה"ב. האם תהיה כאן תפנית חיובית שתוביל לשיקום חוסנו של משולש היחסים?

אין לזלזל בהשפעה שיש לעצם החילופים הפרסונליים בשתי המדינות, אך אין בהם כדי להעלים את הסוגיות הגיאופוליטיות שמאתגרות את יחסיהן. למרות כובד משקלה של סוגיית איראן, הנושא הפלסטיני מחזיק השלכות עמוקות יותר, משום שהוא נוגע לשאלות של ערכים ומוסר שטבועים עמוק בבסיס היחסים המיוחדים בין ישראל וארה"ב: צדק, דמוקרטיה, זכויות אדם, חירות, שוויון בפני החוק.

לא בכדי, אירגון איפא"ק, הפועל להעמקת התמיכה האמריקאית בישראל, מבליט במסריו את הערכים המשותפים, ומצהיר:

"אמריקה וישראל הן דמוקרטיות אחיות המחויבות לשלטון החוק, זכויות האדם וחופש הדיבור והדת".

אלא שמסרים אלה הולכים ומאבדים את אמינותם משום שבעיני אמריקאים רבים, המשך הכיבוש לא מתיישב עם "הערכים המשותפים". למרבה הצער, גם ממשלתה החדשה של ישראל אינה נושאת באמתחתה בשורה למחנה הדמוקרטי בארה"ב, ליהדות הליברלית ולרבים מקרב בני הדור הצעיר של יהודי אמריקה שמתקשים להזדהות עם ישראל ומתרחקים ממנה.

למרות כובד משקלה של סוגיית איראן, הנושא הפלסטיני מחזיק השלכות עמוקות יותר, הנוגעות לשאלות של ערכים ומוסר שבבסיס היחסים המיוחדים בין ישראל וארה"ב: צדק, דמוקרטיה, זכויות אדם, חירות, שוויון

נפתלי בנט נהג להסביר:

"האמריקאים אוהבים אמת, והאמת היא שלא תקום מדינה פלסטינית".

ח"כ @naftalibennett בתגובה לדברי הנשיא טראמפ: "נשיא ארה"ב הוא ידיד אמיתי של ישראל. עם זאת, חשוב להדגיש שכל עוד הבית היהודי בממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית שהיא אסון לישראל" @BarakRavid https://t.co/yB1ptGdFTe

— חדשות 13 (@newsisrael13) September 26, 2018

כראש ממשלה בנט צפוי לגלות שבמקביל להתעלמותו מן הסוגיה הפלסטינית, האמריקאים (ובכללם יהודים רבים) ימשיכו לאהוב את האמת, אבל יפסיקו לאהוב את ישראל.

הסקר של מכון פיו שהתפרסם לאחרונה מלמד כי שליש בלבד מיהודי ארה"ב סבורים שממשלת ישראל עושה מאמץ כן כדי להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים. מבין היהודים תומכי המפלגה הדמוקרטית רק 20 אחוז חושבים כך.

ממשלת לפיד-בנט לא תשנה תמונה מדאיגה זו מאחר שקיומה מותנה בשמירת הסטטוס-קוו בנושא הפלסטיני, ולכן השאיפה לשקם את חוסנו של 'משולש היחסים' תיתקל במוקדם או במאוחר במחסום: הסוגיה הפלסטינית.

בנט נהג להסביר ש"האמריקאים אוהבים אמת, והאמת היא שלא תקום מדינה פלסטינית". כרה"מ הוא צפוי לגלות שבמקביל להתעלמותו מן הסוגיה הפלסטינית, האמריקאים ימשיכו לאהוב אמת, אבל יפסיקו לאהוב את ישראל

אותו מחסום ימנע גם את הצלחת מאמצי "ההסברה" של ישראל בארה"ב ובמערב בכלל. ב-1993 המזכיר כריסטופר ושר החוץ פרס חששו שמא יהדות ארה"ב לא תתמוך בהסכם אוסלו כי יחושו שישראל הלכה רחוק מיד בוויתוריה לפלסטינים. במרוצת השנים תמונה זו התהפכה לחלוטין. רוב יהודי ארה"ב סבורים שישראל כלל אינה מעוניינת לצעוד לקראת הסדר.

נתניהו הצליח לשכנע ישראלים רבים כי הנושא הפלסטיני ירד מסדר היום ושוב אינו מעיק על בטחונה של ישראל, על זהותה ועל מעמדה הבינ"ל. העימות האחרון עם חמאס, והאירועים האלימים בירושלים ובערים המעורבות בישראל, הוכיחו עד כמה טענה זו מופרכת.

הסוגיה הפלסטינית אינה אתגר הסברתי שטיעון מוצלח יכול להביסו. היא מציאות חיה שמאיימת על זהותה ועתידה של ישראל. האשליה שפתרון הבעייה מצוי בעולם הרטורי לא החלה עם נתניהו. כאשר מנחם בגין התווה את "יסודות ההסברה באומות", הוא כתב:

"אל נבולל לתוך שפת עֶבֶר את הברבריזם הלשוני 'פלשתינה'… מדוע אין אנו יכולים לאמור לעצמנו ולעמים אחרים: ערביי א"י? הן זה שם טבעי יותר מקודמו. ובאומרנו כך, אנו יוצרים מיד פרספקטיבה מוסרית ומדינית אחרת".

בהשוואה לעידן נתניהו, הממשלה החדשה היא אכן משב רוח מרענן. אך גם ממשלה זו תגלה שנחמדות ונימוסים משופרים לא יוצרים "פרספקטיבה מוסרית ומדינית אחרת". יועיל אם יעיינו בדבריו של שמעון פרס:

"בלי מדיניות של יוזמה לשלום, אין ישראל יכולה לנהל מדיניות הסברה אפקטיבית… הבעיה אינה רק מה מסבירים אלא באיזה מידה מאמינים להסברה שלנו".

נתניהו שכנע ישראלים רבים כי הנושא הפלסטיני ירד מסדר היום ושוב אינו מעיק על בטחון ישראל, זהותה ומעמדה הבינ"ל. העימות האחרון עם חמאס, והאירועים האלימים ברחבי הארץ, הוכיחו עד כמה טענה זו מופרכת

בעיית ההסברה של ישראל היא כמובן רק סימפטום לתופעות חמורות הרבה יותר, ביניהן: האיום על יחסינו עם ארה"ב ויהודייה. אם איננו מצליחים לזכות באמונם של אחינו היהודים, כיצד נצליח לשכנע את הגויים?

אבי גיל הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר. ספרו החדש "תקוות הלווייתן - סיפור של דיפ סטייט", ניתן להורדה באתר "עברית".