ראיתי אותם על בימה אחת בערב של שיח מול סטודנטים למשפטים, חברי אגודת הסטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית.

המקום: שוק מחנה יהודה התוסס. חצר בית אליאנס. מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור מראיינת את שר המשפטים החדש אמיר אוחנה.

פורשת בפניו שטיח אדום. מדברת איתו על יציאה מן הארון כדחף מניע בחייו להישגיות. נשמעת למאזיניה הצעירים כמי שנכונה מאד לצאת לדרך חדשה עם הבוס החדש – אם ישרוד בסערה הפוליטית האופפת את המערכת כולה.

מנכ"לית בטוחה בעצמה. משפיעה. מכירה היטב את המערכת. לא אחת שאפשר להקפיץ לדום. מבינה תקשורת. מקדמת נושאים חברתיים כבלימת פגיעה בעדה האתיופית.

מניעה הליכים – אך עם ניסיון מוכח בקריאת רצון הבוסית גם כשהיא שרה דעתנית ונחושה לחולל מהפך – כאיילת שקד. טוב לשר בטוח בעצמו ועצמאי יחסית בשטח. לא תמיד טוב לשר שקשוב מאד בעצמו להנחיות הבאות מלמעלה.

האם ניתן לפלמור פרק זמן סביר כדי שתוכיח כי היא אכן נכונה ללכת בדרך אותה מתווה השר? לתרגם אותה ליישום מקצועי של מדיניות המשרד? לא.

עכשיו משמיע כב' השר אוחנה את הפזמון הידוע לפיו "האם מה שמותר לשמאל אסור לימין", ובבית הפותח של הזמר הזה טענת בואו של עידן המשילות החדשה – ובלשונו שלו – "תתרגלו". אותה טענה המושמעת במסע הנמשך להנמכת מעמדו של בית המשפט העליון.

כן, מותר כמובן לשר חדש להביא את הצוות שלו. אך ההדחה של פלמור בוצעה לפני בחירות ובעין הסערה הפוליטית של ספטמבר.

אם נוסיף ליריעת המשילות גם את פיסקת יישור התקשורת המתחייב על פי שר התקשורת דוד אמסלם – אפשר להתחיל להעריך לאן מוביל מסע התיקונים הנמשך של הקיץ הלוהט.

רגע – עוד פיסקה אחת של השר מפייסבוקו על ראש הממשלה בנימין נתניהו, רק כדי להוכיח שגם אני מתרגל:

"אני גאה גאווה גדולה לעמוד לצידו של האיש המבריק הזה (תוספת למחמאות מאתמול, תתרגלו), שאני רואה בו מנהיג ברמה צ'רצ'יליאנית (התרגלתם? יש עוד!) ואמשיך לתמוך ולסייע בידיו להוביל את מדינת ישראל בכל דרך שתתאפשר לי".

חיים שיבי, יליד ירושלים, עיתונאי, סופר ומשפטן. חבר נשיאות מועצת העיתונות. עורך אתרי לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים ואתר אגודת העיתונאים בירושלים. נשוי+3 וסבא לשלוש. מאמין בעיתונות מקצועית שאינה נרתעת מהבאת תמונת המצב כמות שהיא - גם ודוקא בעידן הרשת

לפני כשבועיים עשיתי את דרכי ברגל לשכונת בטן אל הווא בסילואן. כאשר צעדתי אל עבר גרם המדרגות הארוך, בין הסמטאות הצפופות, ראיתי עוד ועוד עיי חורבות. בית שנחרב, ואחריו עוד אחד ועוד אחד.

לפי נתונים שאספה עמותת עיר עמים, בחודשיים האחרונים של 2024 הרסה עיריית ירושלים 28 בתים בשכונת אל בוסתאן. 28 בתים שהשאירו משפחות רבות ועשרות ילדים ללא גג לראשם.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".

מלחמה היא תמיד משחק ציני של מספרים, או יותר נכון טרגדיה שבדרך כלל מסוכמת באופן כמותי. אבל בוודאי שיש משמעות למספרים, ובשל חשיבותם, בדרך כלל יש לצדדים במלחמה אינטרס להסתירם או לסלפם.

דוגמה מובהקת לכך היא המלחמה באוקראינה, בה שני הצדדים מסתירים את מספר האבדות שלהם לצד ניפוח של נתוני האבדות של האויב. אולם בישראל תמיד הייתה אמונה שאנחנו אמינים יותר ושקופים יותר, ולראיה, שמות הרוגינו מפורסמים ביום נפילתם.

חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.

בספרו "אלטנוילנד" תיאר בנימין זאב הרצל מערכת בחירות דמיונית שעתידה להתקיים ב"חברה החדשה", כלומר במדינת ישראל העתידית.

בין המתמודדים בבחירות באותה מדינה עתידית נזכר ד"ר גאייר (בגרמנית: עוף דורס אוכל נבלות), שמתואר כקנאי דתי וכלאומן גזעני, "מסית, מדיח המפריח סיסמאות שנועדו להחניף להמון".

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.