ראיתי אותם על בימה אחת בערב של שיח מול סטודנטים למשפטים, חברי אגודת הסטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית.
המקום: שוק מחנה יהודה התוסס. חצר בית אליאנס. מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור מראיינת את שר המשפטים החדש אמיר אוחנה.
פורשת בפניו שטיח אדום. מדברת איתו על יציאה מן הארון כדחף מניע בחייו להישגיות. נשמעת למאזיניה הצעירים כמי שנכונה מאד לצאת לדרך חדשה עם הבוס החדש – אם ישרוד בסערה הפוליטית האופפת את המערכת כולה.
מנכ"לית בטוחה בעצמה. משפיעה. מכירה היטב את המערכת. לא אחת שאפשר להקפיץ לדום. מבינה תקשורת. מקדמת נושאים חברתיים כבלימת פגיעה בעדה האתיופית.
מניעה הליכים – אך עם ניסיון מוכח בקריאת רצון הבוסית גם כשהיא שרה דעתנית ונחושה לחולל מהפך – כאיילת שקד. טוב לשר בטוח בעצמו ועצמאי יחסית בשטח. לא תמיד טוב לשר שקשוב מאד בעצמו להנחיות הבאות מלמעלה.
האם ניתן לפלמור פרק זמן סביר כדי שתוכיח כי היא אכן נכונה ללכת בדרך אותה מתווה השר? לתרגם אותה ליישום מקצועי של מדיניות המשרד? לא.
עכשיו משמיע כב' השר אוחנה את הפזמון הידוע לפיו "האם מה שמותר לשמאל אסור לימין", ובבית הפותח של הזמר הזה טענת בואו של עידן המשילות החדשה – ובלשונו שלו – "תתרגלו". אותה טענה המושמעת במסע הנמשך להנמכת מעמדו של בית המשפט העליון.
כן, מותר כמובן לשר חדש להביא את הצוות שלו. אך ההדחה של פלמור בוצעה לפני בחירות ובעין הסערה הפוליטית של ספטמבר.
אם נוסיף ליריעת המשילות גם את פיסקת יישור התקשורת המתחייב על פי שר התקשורת דוד אמסלם – אפשר להתחיל להעריך לאן מוביל מסע התיקונים הנמשך של הקיץ הלוהט.
רגע – עוד פיסקה אחת של השר מפייסבוקו על ראש הממשלה בנימין נתניהו, רק כדי להוכיח שגם אני מתרגל:
"אני גאה גאווה גדולה לעמוד לצידו של האיש המבריק הזה (תוספת למחמאות מאתמול, תתרגלו), שאני רואה בו מנהיג ברמה צ'רצ'יליאנית (התרגלתם? יש עוד!) ואמשיך לתמוך ולסייע בידיו להוביל את מדינת ישראל בכל דרך שתתאפשר לי".
חיים שיבי, יליד ירושלים, עיתונאי, סופר ומשפטן. חבר נשיאות מועצת העיתונות. עורך אתרי לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים ואתר אגודת העיתונאים בירושלים. נשוי+3 וסבא לשלוש. מאמין בעיתונות מקצועית שאינה נרתעת מהבאת תמונת המצב כמות שהיא - גם ודוקא בעידן הרשת
עד רגע זה, ככל הידוע, שום שר בממשלה לא התקשר לעמית סוסנה וביקש סליחה, הודה לה על עמידתה בזוועות השבי והביע את הוקרת ממשלת ישראל לאזרחית שהמחדל נחרט בגופה. בוודאי לא ראש הממשלה בנימין נתניהו.
צריך להדגיש. ישראל למודת מלחמות ושבי של לוחמים, אבל מעט מאוד נשים נפלו בשבי במהלך מלחמות ישראל. האירוע הידוע מתש"ח הוא נפילת גוש עציון. כ-160 איש נטבחו בידי הלגיון הערבי, ועשרות אזרחים ובהם נשים רבות נפלו בשבי הלגיון. עשרות נשים חששו מאונס כאשר ההמון ניסה לחטוף אותן מידי הלגיון, אך לפי עדויות הלגיון קיבל הוראה מהמלך הירדני לנהוג לפי אמנת ז'נבה ולא לגעת בנשים.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
בזמן שמספר האזרחים הישראלים החיים שנחטפו על ידי חמאס לעזה הולך ופוחת, נחטפה גם מדינת ישראל על ידי ממשלת יהודה. זה לא רק העימות הבלתי נתפס עם האמריקאים של ראש הממשלה שמקריב את הנכס המדיני החשוב ביותר שלנו כדי להחזיק בשלטונו, או המסמוס המכוון של עסקאות החטופים, זו גם הנכונות למלא כל גחמה של שותפיו הקיצוניים ולהחדיר את המשיחיות באופן עמוק אל תוך משרדי הממשלה.
* * *
ביולי האחרון הוצגו לראשונה באתר הארכאולוגי תל שילה שבגדה המערבית, הפרות האדומות שהוטסו לארץ מטקסס. תחקיר של "עיר עמים" דגל אדום חשף אז את מעורבות רשויות המדינה בהבאתן של הפרות האדומות לארץ.
אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים "עמק שווה".
זה לא פשוט להיות מיעוט. במיוחד מיעוט לאומי במדינה שנמצאת במלחמה עם העם שלך. למשל מי שנקראים "אזרחי ישראל הערבים". מצד אחד יש שאלה של זהות. האם הם "יותר ישראלים" או "יותר ערבים"? והאם השיוך הכללי ל"ערבים" הוא נכון בכלל, או שהם בעצם פלסטינים? מצד שני יש את שאלת הנאמנות. כשזה מגיע לכדי התנגשות, וזה מגיע, הם יותר נאמנים למדינה שהם חיים בה או לעם שהם שייכים אליו? אלה שאלות ששואלים עליהם, וגם שהם שואלים בעצמם.
המכון הישראלי לדמוקרטיה מקיים סקר שנתי שנקרא "מדד הדמוקרטיה הישראלית", שמסתכל בין היתר גם על סוגיות טעונות כמו אלה. הסקר הזה מתבצע בחודש יוני בכל שנה. אחת השאלות הבסיסיות ביותר היא השאלה "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?". השאלה נשאלת את כל משתתפי בסקר, יהודים וערבים, אבל ניתוח התשובות כולל גם פילוח לפי מגזר.
דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני רוצה לדעת מי בא עם הרעיון המתועב של "מכסות" גיוס. הגיוס הוא חובה פרסונלית של האזרח, לא של אירגונים. או שיש או שאין הצדקה לגיוס של האזרח – מה פתאום להעביר את הסלקציה לישיבות או גופים סקטוריאליים אחרים שיחליטו על פי שיקוליהם את מי לשלוח לגיוס? האזרחים אינם ליטרת בשר שרב כלשהו יחליט האם ישלח אל הצבא. מכסות גיוס מנרמלות את היחס של מנהיגי הציבור החרדי אל הציבור שלהם כצאן חסר בינה שיעשה מה שיגידו לו – את זה בדיוק יש לפרק ולהפוך את הציבור החרדי מעדר לאנשים.
רוצים מכסות? בבקשה. 400 עילויים בתורה שיקבלו מעמד מקביל לספורטאי מצטיין. כל אחד יכול להגיש מועמדות, הרבנים יכולים להגיש המלצות, ומערכת הביטחון תאשר פרטנית את האנשים.
כל השאר – מלש"בים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם