ראיתי אותם על בימה אחת בערב של שיח מול סטודנטים למשפטים, חברי אגודת הסטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית.

המקום: שוק מחנה יהודה התוסס. חצר בית אליאנס. מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור מראיינת את שר המשפטים החדש אמיר אוחנה.

פורשת בפניו שטיח אדום. מדברת איתו על יציאה מן הארון כדחף מניע בחייו להישגיות. נשמעת למאזיניה הצעירים כמי שנכונה מאד לצאת לדרך חדשה עם הבוס החדש – אם ישרוד בסערה הפוליטית האופפת את המערכת כולה.

מנכ"לית בטוחה בעצמה. משפיעה. מכירה היטב את המערכת. לא אחת שאפשר להקפיץ לדום. מבינה תקשורת. מקדמת נושאים חברתיים כבלימת פגיעה בעדה האתיופית.

מניעה הליכים – אך עם ניסיון מוכח בקריאת רצון הבוסית גם כשהיא שרה דעתנית ונחושה לחולל מהפך – כאיילת שקד. טוב לשר בטוח בעצמו ועצמאי יחסית בשטח. לא תמיד טוב לשר שקשוב מאד בעצמו להנחיות הבאות מלמעלה.

האם ניתן לפלמור פרק זמן סביר כדי שתוכיח כי היא אכן נכונה ללכת בדרך אותה מתווה השר? לתרגם אותה ליישום מקצועי של מדיניות המשרד? לא.

עכשיו משמיע כב' השר אוחנה את הפזמון הידוע לפיו "האם מה שמותר לשמאל אסור לימין", ובבית הפותח של הזמר הזה טענת בואו של עידן המשילות החדשה – ובלשונו שלו – "תתרגלו". אותה טענה המושמעת במסע הנמשך להנמכת מעמדו של בית המשפט העליון.

כן, מותר כמובן לשר חדש להביא את הצוות שלו. אך ההדחה של פלמור בוצעה לפני בחירות ובעין הסערה הפוליטית של ספטמבר.

אם נוסיף ליריעת המשילות גם את פיסקת יישור התקשורת המתחייב על פי שר התקשורת דוד אמסלם – אפשר להתחיל להעריך לאן מוביל מסע התיקונים הנמשך של הקיץ הלוהט.

רגע – עוד פיסקה אחת של השר מפייסבוקו על ראש הממשלה בנימין נתניהו, רק כדי להוכיח שגם אני מתרגל:

"אני גאה גאווה גדולה לעמוד לצידו של האיש המבריק הזה (תוספת למחמאות מאתמול, תתרגלו), שאני רואה בו מנהיג ברמה צ'רצ'יליאנית (התרגלתם? יש עוד!) ואמשיך לתמוך ולסייע בידיו להוביל את מדינת ישראל בכל דרך שתתאפשר לי".

חיים שיבי, יליד ירושלים, עיתונאי, סופר ומשפטן. חבר נשיאות מועצת העיתונות. עורך אתרי לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים ואתר אגודת העיתונאים בירושלים. נשוי+3 וסבא לשלוש. מאמין בעיתונות מקצועית שאינה נרתעת מהבאת תמונת המצב כמות שהיא - גם ודוקא בעידן הרשת

"גדולה אמת שאפילו מתוך השקר אמת ניכרת" (ש"י עגנון)

בחודש העשירי לשנת 2023, בשנת 76 לקיומה של מדינת ישראל, ארע בה דבר נורא. בבוקר שבת חג שמחת תורה, פרצו גדודי אויב את גדר גבולה של המדינה, דהרו אל יישוביה, ובמשך כל אותו היום הרגו, רצחו וטבחו בתושבי ישראל – נשים ילדים גברים וטף: בתים על יושביהם הועלו באש, משפחות שלמות- הורים וילדיהם נטבחו למוות. למעלה מ-1,200 איש נספו במהלכו של יום נורא זה, למעלה מ-240 אנשים, ובהם חיילות וחיילים, נערות ונערים, נשים, גברים, ילדים, פעוט ותינוק נחטפו אל מעבר לגבול. שבועיים לאחר מאורע הדמים יצאה מדינת ישראל למלחמה בשטח האויב. בחלוף שנה מהמאורע, מעל מאה איש נותרו עדיין חטופים בידי האויב.

איריס שמואלי היא משפטנית ועורכת דין ישראלית, העוסקת בנושאים כלכליים, חוקתיים ומנהליים. היא שירתה משך שנים כפרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), והועסקה כתובעת בעבירות צווארון לבן. היא מכהנת כיום כחברת הועד המנהל של התנועה לאיכות השלטון, ומתנדבת במערך עוטף עצורים לעצורי המחאה. המציאות החברתית והפוליטית ושינוי האווירה ברחוב הישראלי בשנים האחרונות, הוציאו אותה ואת כתיבתה אל הרחוב.

המאבק שמנהל שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, איננו המאבק הראשון שלו נגד היועצים המשפטיים לממשלה ונגד שופטי ביהמ"ש העליון.

מיום שקרעי נבחר לכנסת ב-2019 זו שאיפתו הגדולה ביותר. ביולי 2020, כשהיה עדיין ח"כ ירוק שטרם חלם להיות שר בממשלה, קיימתי אתו ראיון מקיף ל"ישראל היום". במהלך הריאיון שאלתי אותו על בסיס מה הוא טען שהיועץ המשפטי לממשלה באותה עת, אביחי מנדלבליט (שכיהן בתפקיד מ-2016-2022), שם לו למטרה להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפקידו. וזאת לנוכח העובדה שנתניהו הוא זה שמינה את מנדלבליט להיות מזכיר הממשלה שלו ולאחר מכן ליועמ"ש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.