ראיתי אותם על בימה אחת בערב של שיח מול סטודנטים למשפטים, חברי אגודת הסטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית.
המקום: שוק מחנה יהודה התוסס. חצר בית אליאנס. מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור מראיינת את שר המשפטים החדש אמיר אוחנה.
פורשת בפניו שטיח אדום. מדברת איתו על יציאה מן הארון כדחף מניע בחייו להישגיות. נשמעת למאזיניה הצעירים כמי שנכונה מאד לצאת לדרך חדשה עם הבוס החדש – אם ישרוד בסערה הפוליטית האופפת את המערכת כולה.
מנכ"לית בטוחה בעצמה. משפיעה. מכירה היטב את המערכת. לא אחת שאפשר להקפיץ לדום. מבינה תקשורת. מקדמת נושאים חברתיים כבלימת פגיעה בעדה האתיופית.
מניעה הליכים – אך עם ניסיון מוכח בקריאת רצון הבוסית גם כשהיא שרה דעתנית ונחושה לחולל מהפך – כאיילת שקד. טוב לשר בטוח בעצמו ועצמאי יחסית בשטח. לא תמיד טוב לשר שקשוב מאד בעצמו להנחיות הבאות מלמעלה.
האם ניתן לפלמור פרק זמן סביר כדי שתוכיח כי היא אכן נכונה ללכת בדרך אותה מתווה השר? לתרגם אותה ליישום מקצועי של מדיניות המשרד? לא.
עכשיו משמיע כב' השר אוחנה את הפזמון הידוע לפיו "האם מה שמותר לשמאל אסור לימין", ובבית הפותח של הזמר הזה טענת בואו של עידן המשילות החדשה – ובלשונו שלו – "תתרגלו". אותה טענה המושמעת במסע הנמשך להנמכת מעמדו של בית המשפט העליון.
כן, מותר כמובן לשר חדש להביא את הצוות שלו. אך ההדחה של פלמור בוצעה לפני בחירות ובעין הסערה הפוליטית של ספטמבר.
אם נוסיף ליריעת המשילות גם את פיסקת יישור התקשורת המתחייב על פי שר התקשורת דוד אמסלם – אפשר להתחיל להעריך לאן מוביל מסע התיקונים הנמשך של הקיץ הלוהט.
רגע – עוד פיסקה אחת של השר מפייסבוקו על ראש הממשלה בנימין נתניהו, רק כדי להוכיח שגם אני מתרגל:
"אני גאה גאווה גדולה לעמוד לצידו של האיש המבריק הזה (תוספת למחמאות מאתמול, תתרגלו), שאני רואה בו מנהיג ברמה צ'רצ'יליאנית (התרגלתם? יש עוד!) ואמשיך לתמוך ולסייע בידיו להוביל את מדינת ישראל בכל דרך שתתאפשר לי".
חיים שיבי, יליד ירושלים, עיתונאי, סופר ומשפטן. חבר נשיאות מועצת העיתונות. עורך אתרי לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים ואתר אגודת העיתונאים בירושלים. נשוי+3 וסבא לשלוש. מאמין בעיתונות מקצועית שאינה נרתעת מהבאת תמונת המצב כמות שהיא - גם ודוקא בעידן הרשת
בשם אלוהים הרחמן והרחום
לאחרונה נתקלתי בדבריו של הרב שלמה אבינר, הקושרים את כל המוסלמים ואת כל הערבים לחמאס. מכאן נבע הצורך להעמיד דברים על דיוקם ולשפוך אור על הנקודות שעלו מדבריו.
שיח' מוחמד שריף עודה הוא ראש העדה האחמדית בישראל, מחמד פועל רבות על מנת לשמור על מרקם החיים בין האוכלוסיות בארץ ומרבה לארח כנסים לכלל אנשי הדת והתושבים.
קשה להגזים בחשיבות היוזמה לבנות לעזה נמל. על אף ההתחלה הצנועה – בינתיים מדובר ברציף צף בצפון עזה – היא עשויה להתפתח לבניית נמל של ממש, שיסיר אחת ולתמיד מישראל את נטל "המצור", יאפשר לעזתים חופש תנועה ויפתח להם אופקי מסחר וכלכלה.
אלא מה – מדובר נכבדות בכך שהגורם אשר יבנה את נמל עזה – זאת קטאר. אומנם בהקשר המיידי מדובר בנמל אמריקאי במימון של האמירויות לצורכי סיוע הומניטרי בלבד, אך אם אכן תהיה זאת המתכונת גם להמשך – אפשר לומר כבר מייד, כי זה עשוי להיות צעד ראשון לנטרול אונר"א מן הסיוע. כמו כן, זה יכול להוביל להקמת גוף בינלאומי וערבי של בעלות בריתנו שיחליף את אונר"א ואולי אפילו יאותת על שובה של סעודיה לעזה, שאותה עזבה אחרי שגילתה שישראל מעדיפה את קטאר על פניה. סעודיה וקטאר לא יכולות לדור בכפיפה אחת, מסיבות שנפרט בהזדמנות אחרת.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
כתבינו מדווחים כבר חודשיים שנשארו 2 גדודים במחנות המרכז, ועוד 4 גדודי חמאס ברפיח. שאלה: מדוע צה"ל, בהנחיית הדרג המדיני המאוחד לחירום, לא מפרק את 2 הגדודים במחנות המרכז? הרי מדרום כבר פורקו גדודי חאן יונס ומצפון כבר פורקו גדודי עזה בעיר ובצפון הרצועה. במערב יש ים. אז למה?
ובכן, ההיגיון האמיתי אומר, שכנראה קבוצת חטופים גדולה מוחזקת שם במחנות המרכז. לכן צה"ל לא יסכן אותם לפני שיהיה ברור אם יש או אין עסקה לשחרורם.
לכאורה הרי נערכים מבצעים חטיבתיים בביה"ח שיפא ובבתי החולים בחאן יונס. אז מה הבעיה עם 2 גדודי מחנות המרכז? ואם זו הסיבה, למה רה"מ ממשיך בנאומי הזחיחות על ניצחון מוחלט וכניסה לרפיח? מדובר כנראה בשקר מוחלט ובתעמולה בזויה על גבם של משפחות החטופים.
לקראת פעולה ברפיח – אותה מאיים, מבטיח ו"מנחה" בנימין נתניהו כבר חודשיים, צה"ל שחרר ממילואים אלפי חיילים והותיר רק 3 חטיבות ברצועה. בתחילת המלחמה היו שם כ-20 חטיבות. זה הגיוני?
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני רוצה לדעת מי בא עם הרעיון המתועב של "מכסות" גיוס. הגיוס הוא חובה פרסונלית של האזרח, לא של אירגונים. או שיש או שאין הצדקה לגיוס של האזרח – מה פתאום להעביר את הסלקציה לישיבות או גופים סקטוריאליים אחרים שיחליטו על פי שיקוליהם את מי לשלוח לגיוס? האזרחים אינם ליטרת בשר שרב כלשהו יחליט האם ישלח אל הצבא. מכסות גיוס מנרמלות את היחס של מנהיגי הציבור החרדי אל הציבור שלהם כצאן חסר בינה שיעשה מה שיגידו לו – את זה בדיוק יש לפרק ולהפוך את הציבור החרדי מעדר לאנשים.
רוצים מכסות? בבקשה. 400 עילויים בתורה שיקבלו מעמד מקביל לספורטאי מצטיין. כל אחד יכול להגיש מועמדות, הרבנים יכולים להגיש המלצות, ומערכת הביטחון תאשר פרטנית את האנשים.
כל השאר – מלש"בים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם