רבקה דונר שמעה לראשונה על דודה רבתא־רבתא שלה מילדרד הרנק כשהייתה בת 16. ג'יין, סבתה של דונר ואחייניתה של הרנק, נתנה לה צרור מכתבים של הרנק וכמה מספריה. אחר כך ביקשה ממנה להבטיח שיום אחד תספר לעולם את סיפורה.
דונר, שבגרה והייתה לסופרת, קיימה את הבטחתה בספרה החדש שהפך לרב־מכר, All the Frequent Troubles of Our Days: The True Story of the American Woman at the Heart of the German Resistance to Hitler ("כל הצרות התכופות של ימינו: סיפורה האמיתי של האישה האמריקאית בלב תנועת ההתנגדות הגרמנית להיטלר").
ספר העיון שפורסם באוגוסט הוא תיעוד עוצמתי של האופן בו הרנק, פרופסור צנועה לספרות אנגלית מהמידווסט האמריקאי, מצאה את עצמה מנהיגה בפועל את המחתרת האנטי־נאצית בגרמניה – ומרגלת לטובת הסובייטים.
הרנק ובעלה הגרמני ארוויד נעצרו על ידי הגסטאפו ב־1942, נכלאו, עונו ונידונו למוות במשפטי ראווה. ארוויד נתלה. ראשה של מילדרד נערף וגופתה בותרה
הרנק ובעלה הגרמני ארוויד, שהיה אחד ממנהיגי המחתרת, נעצרו על ידי הגסטאפו יחד עם חברי מחתרת נוספים ב־1942, נכלאו, עונו ונידונו למוות במשפטי ראווה. ארוויד נתלה. ראשה של מילדרד נערף וגופתה בותרה.
כותרת ספרה של דונר לקוח משירו של יוהן וולפגנג פון גתה. הרנק שירבטה את התרגום בעיפרון בשולי אחד העמודים בכרך של שירת גתה שעות ספורות לפני הוצאתה להורג. הספר והעיפרון הוברחו אל התא שבו שהתה בבידוד.
נדרשו לדונר שנים ארוכות לפני שהייתה מסוגלת לספר את הסיפור של דודתה הגדולה. "אספתי מידע מאז שסבתא שלי נתנה לי את המכתבים של מילדרד כשהייתי נערה. ב־2008 ביקרתי בברלין והלכתי למרכז ההנצחה למחתרת הגרמנית, הצגתי את עצמי בפני המנהל והוא אפשר לי לגשת לארכיונים. לקחתי חלק מהחומרים איתי", מספרת דונר.
"אבל שמתי את כל זה בצד. זה עדיין הרגיש לי יותר מדי. הייתי צריכה עוד זמן לחשוב על איך אני יכולה לגשת לזה", אמרה. דונר התראיינה לזמן ישראל מהמשרד הביתי שלה בברוקלין, ניו יורק, שם ממלאים קלסרים עמוסים בצילומים של חומרים ארכיוניים את ספרייתה.
בשנת 2016 התחילה המחברת את מחקרה לקראת "כל הצרות התכופות של ימינו" ברצינות. היא כתתה רגליה לארכיונים מרוחקים בארה"ב, אנגליה, גרמניה ורוסיה.
![עטיפת הספר "כל הצרות התכופות של ימינו" מאת רבקה דונר (צילום: Little, Brown and Company)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/10/Donner_AlltheFrequent_9780316561693_HC.jpg "עטיפת הספר "כל הצרות התכופות של ימינו" מאת רבקה דונר (צילום: Little, Brown and Company)")
היא ניצלה את קשריה המשפחתיים למילדרד הרנק לטובתה. על אף שדונר לא מאמינה שהיו מונעים ממישהו גישה לארכיונים, היא יודעת שעצם היותה אחיינית מדרגה רביעית של הרנק פתחה בפניה דלתות, במיוחד בברלין.
"כשהצגתי את עצמי, היה עניין רב מצד הארכיבאים שהכירו את החומרים – כולם רצו למצוא דברים עבורי. זה כלל הרבה חפירות. נדמה שהייתה מוטיבציה להתאמץ בשבילי קצת יותר", אומרת המחברת.
התמזל מזלה והיא פגשה וראיינה את דונלד הית' ג'וניור ב־2016. הית' היה בנו של מרגל־דיפלומט אמריקאי בגרמניה בסוף שנות ה־30 ובתחילה שנות ה־40, ושימש כשליח עבור הרנק. כילד בן 11 הוא יכול היה לבקר בביתה של הרנק לטובת שיעורי ספרות אנגלית, ולהעביר ממנה הודעות – מוסתרות בספריו, טמונות בילקוטו – בחזרה לאביו.
"כשהצגתי את עצמי, היה עניין רב מצד הארכיבאים שהכירו את החומרים – כולם רצו למצוא דברים עבורי. זה כלל הרבה חפירות. נדמה שהייתה מוטיבציה להתאמץ בשבילי"
אף שהית', שהתייחס להרנק כאל "דודה מילדרד", התראיין לגביה לביוגרפיה מוקדמת שנכתבת אודותיה, דונר מספרת שהוא הרגיש יותר נינוח ופתוח איתה בגלל הקשר המשפחתי.
למרבה הצער, הית' בן ה־90 מת זמן קצר אחרי הפגישה, אך משפחתו שמחה לחלוק איתה 12 קופסאות מלאות בחומרים ששמר. שלוש מהן היו מלאים בתכנים מהתקופה שמשפחת הית' גרה בברלין, בין היתר היומנים הפרטיים של אמו של הית' ויומני הפגישות שלה, שהועילו מאוד לדונר.
לדונר היה חושב מאוד לכתוב ספר עיון המבוסס על מחקר קפדני. כשהציגה את הצעת הספר בפני עורכיה, חלקם הציעו שתכתוב אותו כרומן היסטורי. היא דחתה זאת מייד. "הרגשתי שעוצמתו של הסיפור הוא בכך שהוא אמיתי", היא אומרת.
בזמן שדונר ביצעה את המחקר שלה, היא רותקה מגשמיותם הפיזית של המסמכים ההיסטוריים עד שהחליטה להציג צילומים שלהם לאורך הספר. "זה מחזק את ההבנה שזה סיפור אמיתי. זה חשוב בגלל שיש חוסר אמון בימינו… רעיון ה'פייק ניוז' ושאנשים יכולים להסתכל על עובדה שהיא בבירור עובדה בספקנות", אומרת דונר.
היא גם נזהרת שלא להפוך את הרנק לאלה. "קיימת תפיסה כזאת, שאם את קרובה למישהי שעשתה משהו הרואי, יש נטייה להפוך את האישה הזאת לגדולה מהחיים, אישה נטולת פגמים. זאת מעולם לא הייתה הכוונה שלי", אומרת דונר.
דונר התקשתה להבין מה הניע את הרנק להקים ולקיים באומץ רב את המחתרת הסודית שנודעה בתור "המעגל". "המעגל" התחיל כתנועה קטנה של פעילים פוליטיים שנפגשו בסלון ביתה של הרנק ב־1932, ובסופו של העשור צמחה לתנועת ההתנגדות המחתרתית הגדולה ביותר בברלין.
"קיימת תפיסה כזאת, שאם את קרובה למישהי שעשתה משהו הרואי, יש נטייה להפוך את האישה הזאת לגדולה מהחיים, אישה נטולת פגמים"
אחרי שפוטרה מעבודתה באוניברסיטת ברלין בגלל שדיברה בגלוי על נטיותיה השמאליות, הרנק מצאה את עצמה מלמדת בבית ספר ללימודי ערב שבו הסטודנטים היו בעיקר פועלים ומובטלים.
הרנק גייסה רבים מתלמידיה ל"מעגל", שחלקו הגדול התנגד למשטר באמצעות פרסום והפצת עלונים אנטי־נאציים במקומות ציבוריים ובמקומות עבודה.
היא הייתה אישה פשוטה ששקלה את מילותיה בקפידה. אף ששמרה על פרופיל נמוך במובנים רבים, היא הצליחה להשתחל למעגלים הפוליטיים והדיפלומטיים הרמים ביותר, משם העבירה מידע.
"תמיד נאבקתי בניגוד הזה שהיה בעצם האישיות שלה… היא הייתה עולה על במה ומרצה במשך שעה, אבל כשירדה ממנה, נטתה יותר להאזין. היא הייתה מאזינה מצוינת וזאת אחת הטכניקות שלה לגיוס אנשים למחתרת. היא הייתה שואלת שאלות ומקשיבה".
"תמיד נאבקתי בניגוד הזה שהיה בעצם האישיות שלה… היא הייתה עולה על במה ומרצה במשך שעה, אבל כשירדה ממנה, נטתה יותר להאזין. היא הייתה מאזינה מצוינת"
"לא רציתי לנסות לפתור את הניגודים האלה. רציתי שהיא תישאר הפרדוקס הזה. סוכן ביון אמריקאי לשעבר שהתייעצתי איתו אמר לי שהמיקום ממנה פעלה והאישיות שלה הם אלה שאפשרו לה להיות מפעילה אידיאלית ולחמוק מתחת לרדאר", אומרת דונר.
גם אחרי שפרסמה את ספרה, המחברת נותרה עם השאלה הגדולה – מדוע בחרה הרנק להישאר בגרמניה ולהיאבק בנאצים, אף שכאמריקאית הייתה יכולה לעזוב בשנות ה־30. למעשה, היא ביקרה במולדתה ב־1937 ובני משפחתה התחננו בפניה שתישאר. בעלה ארוויד אפילו קנה לה כרטיס חזור כדי שתיסע לאמריקה, כרטיס שנמצא בתיקה כשנעצרה על ידי הגסטפו.
דונר מצאה ראיות לכך שהרנק השתמשה בקשריה בשגרירות ארה"ב כדי להשיג ויזות לחברים ולמכרים יהודים.
עם זאת, לא נותר אלא לתהות אם הייתה יכולה לעשות יותר למען חילוץ יהודים, בעלה ומשפחתו הענפה והאנטי־נאצית – אם הייתה פועלת מאדמה אמריקאית.
אימא סופרג'יסטית
דונר לא יכולה לדעת בוודאות מדוע נשארה בגרמניה, אבל היא משערת שזה קשור להשראה שקיבלה מאימה, ג'ורג'ינה פיש, שהשתתפה בתנועת הסופראג'יסטיות.
סביר להניח שהרנק מצאה השראה גם במשפחת בעלה, ארוויד. משפחת הרנק הייתה אחת משלוש משפחות גדולות ומעורבות (השתיים האחרות היו משפחת בונהופר ודלברוק) שדיברו בגלוי בשבח עמדותיהן הסוציאל־דמוקרטיות והאנטי־נאציות. רבים מבני דודיו של ארוויד הצטרפו למחתרת.
"ארוויד כתב במכתב לאימו – בערך בתקופה שבו הוא ומילדרד התארסו – שהוא הרגיש שמהפעם הראשונה שפגש בה ידע שהיא מתאימה למשפחה", מספרת דונר.
"כל הצרות התכופות של ימינו" חושף בפני הקוראים אישה אמיצה שאת סיפורה ביקשה הממשלה האמריקאית לקבור במשך עשורים. הממשלה האמריקאית סייעה לתנועות ההתנגדות במדינות אחרות, כמו צרפת ופולין, אבל לא הושיטה סיוע לזאת שפעלה בגרמניה. למרות בקשותיה לעזרה, מילדרד, ארוויד והאחרים נותרו להגן על עצמם, ולכן היו מוגבלים ביכולותיהם.
החלטתה של הרנק לרגל לטובת הסובייטים (למרות שמעולם לא קיבלה תשלום) לא הועילה למעמדה בממשלה האמריקאית במלחמה הקרה אחרי 1945
החלטתה של הרנק לרגל לטובת הסובייטים (למרות שמעולם לא קיבלה תשלום) לא הועילה למעמדה בממשלה האמריקאית במלחמה הקרה אחרי 1945. כתוצאה מכך, חיל המודיעין המסכל (CIC) בצבא האמריקאי קבר את סיפורה של הרנק במשך עשורים, עד שמסמכים אודותיה נחשפו ב־1998.
"היא הייתה מאוד נאיבית לגבי רוסיה, אבל תמיד חשבתי על הריגול שלה לטובת ברית המועצות כחלק ממאמציה לסייע לאויבים של היטלר", אומרת דונר.
"הדהים אותי לקרוא את המסמכים שנחשפו ונכתבו על ידי חברי ה־CIC אחרי המלחמה. מצד אחד מכירים בכך שמילדרד ניסתה להיאבק במשטר הנאצי… אבל קצין בכיר פשוט כותב שם שהעונש שקיבלה הגיעה לה", אומרת דונר.
"לקרוא נציג אמריקאי אומר דברים כאלה על אזרחית אמריקאית שנלחמה בנאצים ונענשה על כך בעריפת ראשה… הוא השתמש במילה 'מוצדק'. זה עתק את נשימתי", היא אומרת.
לדברי דונר, הרנק שימשה לה השראה מהרגע ששמעה על סיפורה בקווים כלליים מסבתה. עכשיו, אחרי שגילתה עליה כל כך הרבה פרטים נוספים, ההערצה שלה גדלה בצורה אקספוננציאלית.
"לקרוא נציג אמריקאי אומר דברים כאלה על אזרחית אמריקאית שנלחמה בנאצים ונענשה על כך בעריפת ראשה… הוא השתמש במילה 'מוצדק'. זה עתק את נשימתי"
"זאת אישה שהיה לה אומץ לפעול על פי אמונתה. היא קמה להגן על הדברים שבהם האמינה ולקחה את זה לקיצון", אומרת דונר.
על אף שדונר לא משווה ישירות את אווירת גרמניה של שנות ה־30 לנוף הפוליטי של ימינו, היא מפיקה מהזמנים ההם לקח.
"אני משוכנעת היום, יותר מתמיד, שאנחנו – באופן אישי וקולקטיבי – צריכים לעמוד נגד בריונים. אנחנו צריכים שיהיה לנו האומץ לחיות את חיינו בצורה מוסרית, עם יושרה, ולקחת סיכונים", היא אומרת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו