אחת האגדות האורבניות היא האגדה על ציפוף בניה. יזמים ומקבלי החלטות טוענים שצריך לבנות לגובה כדי לפתור את מצוקת הדיור ואת מצוקת המחירים. זאת אומרת שנבנה הרבה ולגובה וכך כל צעירי ישראל יוכלו לגור בדירה משלהם. כך נבנים מגדלים רבי קומות, אבל מי שגר בהם או ליתר דיוק קונה את הדירות הללו הם בעלי אמצעים, תושבי ישראל ומשקיעים יהודיים מחו"ל.

הבניה לגובה אכן מצופפת בינוי, אך היכולת לקנות ולתחזק מבנים כאלה נתונה רק בידיהם של אלה שלא נבהלים מתשלומים חודשיים שמתחילים מ-1500 שקלים.

הבניה לגובה אכן מצופפת בינוי, אך היכולת לקנות ולתחזק מבנים כאלה נתונה רק בידיהם של אלה שלא נבהלים מתשלומים חודשיים שמתחילים מ-1500 שקלים

כשיזם בונה מגדל הוא חייב לעמוד באינסוף הנחיות כמו למשל מיגון מאש. כמובן שיש צורך במערכת מעליות חכמות שתוכלנה לעומס המשתמשים בבניין. ועל הדרך חדר כושר ובריכה ועלויותיהם, והנה קם לנו בניין לתפארת עם נוף למרחב.

לכל אלה נוסיף גם את החניה התת קרקעית ואת העובדה שלכל דירה יש לפחות מכונית אחת או שתיים. ואי אפשר בלי מחסן רחב ידיים בו נמשיך ונאגור גם את מה שלא נראה בעוד שנים.

לרשויות המקומיות זו עסקה משתלמת, ארנונה נכבדת משתלשלת לקופה. דירות רבות מרוהטות למשעי ונותרות ריקות מרבית השנה. אך לצידן יש אלה שחושבים עוד צעד אחד קדימה ומשתמשים בחברות ניהול כאלה ואחרות לשכירות לטווח קצר, לנופש כזה או אחר.

במילים אחרות, המגדלים מתאכלסים בבעלי אמצעים או מושכרים, ובכל מקרה בעיית הדיור לצעירים וחסרי יכולת מהמעצד הבינוני נותרת בעינה ואולי אף מחריפה על רקע הפערים הצורמים את עקרונות המוסר ואתיקה.

רגע, מה זאת אומרת מוסר ואתיקה בעידן של שוק חופשי. האם לא מוסרי להחזיק דירות להשקעה? התשובה לא פשוטה. מי שיש הון עצמי ויכולת ללוות מהבנק אכן יכול לקנות נכסים וזה מה שקורה. זו לא עברה על החוק ולא בהכרח גם לא מוסרית.

הבעיה המוסרית עולה כשרשויות התכנון מתעלמות מהצרכים של רוב דומם שאין לו אפשרות להתחרות על דירה עם בעל הון. רשויות התכנון בישראל מציעות לצעירים ומחוסרי הדיור לקנות דירות באזורים שבהם הביקוש נמוך. יש בזה הגיון של פיזור אוכלוסין אך אין בזה הגיון מעשי שכן באזורים שבהם אין ביקוש, אין תעסוקה ואין תשתית ראויה למי שמתחילים את חייהם העצמאיים.

המגדלים מתאכלסים בבעלי אמצעים או מושכרים, ובכל מקרה בעיית הדיור לצעירים וחסרי יכולת מהמעצד הבינוני נותרת בעינה ואולי אף מחריפה על רקע הפערים הצורמים

דומה שמי שבעצם מתכנן את הבניה בישראל ובעוד מדינות כדוגמתה בעולם אלו בעלי ההון, היזמים למיניהם. הם מעולם לא עמדו לבחירת הציבור, לא בהכרח מוכרים אבל ללא ספק הם מנהלים את חיינו. היזמים יכולים לבצע כמעט כל דבר כי יש להם הון לממן אנשי מקצוע בכל תחום מכאלה המייצגים אותם בוועדות התכנון ועד לעובדים מסורים שיעשו את הנדרש להצלחת המיזם.

אז מה עושים? מנסים להרגיע ולחפש אפיקי השקעה אחרים, כספיים ומניבים, כדי שירגיעו את אלה שלא יודעים מה לעשות עם הכסף שלהם וחולמים להרוויח עוד ועוד. כנראה שאין חיסון לבעלי התאווה לכסף ולהון. בואו נכוון אותם למקומות שאינם משפיעים על הסביבה שלנו ונאפשר להרי ירושלים להשאר במלא הדרם, וכך גם לחופי ישראל, ובכלל, לכל השטחים הפתוחים שנותרו פנויים לחיי טבע.

זו פניה גם למקבלי ההחלטות שרוצים חותם בקרקע, אלה שרוצים לבנות עוד ועוד תוך התעלמות מצרכי האזרחיות והאזרחים. באותה הנשימה אני פונה אל הצעירים והצעירות שרוצים דיור בר השגה לומר את שלהם, כאן ועכשיו.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

שיח סוער פרץ לאחרונה בעקבות סרטון של לוחמים, העונים בעוצמה ובדבקות אחר מפקדם בקריאות שנתפסו בידי חלק כקריאות אמוניות מחזקות, ובידי אחרים כהצהרות דתיות כופות ומתגרות. החיילים נראו נלהבים. מלאי רוח.

ניסיתי להבין מה יצר את הפער הזה – בין מי שמתרגש מהחיזוק הרוחני, לבין מי שהרגיש שנכפתה עליהם שפה דתית.

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה.

שנתיים וחצי חלפו מאז שהעם בישראל החל במחאה – תחילה נגד ההפיכה השלטונית ובהמשך למען החזרת החטופים. ההפגנות המתמשכות והמתרבות, בהן משתתפים רבבות אזרחים זועמים, מכל קשת החברה – לא מצליחות להביא לשינוי. על אופי המאבק להשתנות באופן רדיקלי.

*  *  *

ההפגנות במתכונתן עד כה לא הועילו. די למצגים, די לזהירות ולפחד מבנימין נתניהו ומעושי דברו; די לשחיקת כוחות בני משפחות החטופים – אלו שיקיריהם עדיין במנהרות עזה ואלו שמותם נגרם כתוצאה מהתמשכות המלחמה, ללא יעדים ברורים ואסטרטגיים אשר יובילו לעתיד טוב ומבטיח.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.