מערכת הבחירות הנוכחית מאופיינת, כך נדמה, לא בזכות האידיאולוגיה של המפלגות השונות, אלא בעיקר ברצון העז להפיל את נתניהו והמאבק לשרידות פוליטית.

כך, למשל, שאלת ה"איחוד מול פיצול", הייתה השאלה העיקרית עד להגשה הסופית של הרשימות לוועדת הבחירות. וזו לא היתה השאלה תיאורטית בלבד, אלא הובילה לחיבורים שאם היו מספרים לנו עליהם בעבר – היינו חושבים שמדובר בפנטזיה.

כמה יכולים הפוליטיקאים להיות ציניים? להיכן נעלמה האידיאולוגיה, שהנחתה בעבר את המפלגות? איפה ההבדלים הערכיים והעקרונות שמבדילים בין המפלגות השונות?

אלא שמדובר בהתרפקות על עבר רומנטי מדומיין שלא היה כאן באמת, אלא רק בדמיונם של אנשים, שמתקשים להכיל את הריאל-פוליטיק הנוכחי. ציניות ואופורטוניזם של פוליטיקאים היו כאן תמיד.

זה קרה בעבר הרחוק עם בן גוריון, פרס ודיין בהרפתקאה של רפ"י, וזה קרה בעבר הקרוב כמו במקרה אלכס גולדפרב והמיצובישי, או "התרגיל המסריח" של פרס  ו"אברשה חזור הביתה" – קריאתו המפורסמת של יצחק שמיר לאברהם שריר.

ובכל זאת, למרות הדוגמאות מהעבר, משהו בכל זאת השתנה בזמן האחרון, ואנו עדים להתפרקות כמעט מוחלטת של המושג "בית פוליטי". אותו "בית" שלא עוזבים למרות הקשיים.

רשימה זו מתמקדת בשחקנים הפוליטיים הנוכחיים שרבים מהם עברו בין מפלגות שונות, והפרו בריתות פוליטיות והבטחות לבוחרים, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לתת בהם אמון. כי אם יש משהו שעליו יכולים להסתמך הפוליטיקאים זה על הנאיביות והזיכרון הקצר של הבוחרים.

*  *  *

אביגדור ליברמן הוא ללא ספק הציניקן הגדול מכולם. לאו דווקא בגלל שחצה מפלגות יותר מעמיר פרץ למשל או ציפי לבני, אלא בגלל ההתהדרות העצמית שלו ש"מילה שלי זאת מילה".

ב-1999 הקים את "ישראל ביתנו" ובשנת 2,000 התמזג עם מולדת ותקומה. אצל שרון הוא היה השר לתשתיות לאומיות, התפטר וחזר שוב להיות שר. ב-2004 פוטר על ידי שרון.

בהמשך היה שר אצל אולמרט והתפטר. ואז שר אצל נתניהו ופרש. אחר כך התמזג עם הליכוד במסגרת "הליכוד ישראל ביתנו". שנתיים לאחר מכן האיחוד הזה התפרק. ואז שוב התפטר מממשלת נתניהו, ובהיותו באופוזיציה כינה את נתניהו "שקרן רמאי ונוכל".

שנה לאחר מכן כבר התמנה כשר ביטחון אצל נתניהו. ואז שוב פרש. באפריל האחרון החליט שהוא מתנגד למדינת הלכה. זה קרה אחרי שנים רבות בהן ישב בממשלות עם החרדים, על תקציביהם האדירים, ומסמס להנאתו את ה"שוויון בנטל". אכן, יש לו מילה. בילדותי קראו לזה "מילה של עמידר…"

*  *  *

הסיפור הנוכחי של מרצ אף הוא מעניין. אין צורך להרחיב כאן על הציניות של אהוד ברק, שפרש ממפלגת העבודה והקים את "עצמאות", רק כדי שיוכל לשבת עם נתניהו, ואז זנח את חבריו ל"עצמאות". ועכשיו חבר למרצ כדי להושיע אותנו מנתניהו.

מרצ, כמפלגה שאינה מתביישת בכך שהיא מפלגת שמאל, חברה לאדם שרחוק ממנה מאוד בדעותיו והתנהלותו האישית. זה שטבע את המושג "אין פרטנר".

אלא שהפחד מכך שלא יעברו את אחוז החסימה גרמה להם לקבל אותו בזרועות פתוחות. הגדיל מכולם עיסאווי פריג' שרק "תעודת ההכשר" שלו לברק גרמה לחתימה הסופית של כניסת ברק למרצ.

בזכות פריג' קיבלה מרצ עשרות אלפי קולות מהערבים בבחירות אפריל, וכעת פריג' הכשיר את ברק בעקבות ההתנצלות של ברק על חלקו במהומות אוקטובר. כיצד יגיבו על כך הבוחרים הערבים שבניגוד לפריג' לא סלחו לברק? ימים יגידו.

*  *  *

לאורלי לוי אבקסיס לא היתה שום בעיה להיות חברה במפלגתו הימנית של ליברמן וכעת לחבור למפלגת העבודה.

התירוץ של לוי אבקסיס לפרישה היה שליברמן לא התעקש על דרישות חברתיות במו"מ הקואליציוני מול נתניהו. אבל הסיבה כנראה פרוזאית ואישית יותר: ליברמן לא החשיב אותה כמספר 2 שלו, ולכן נתן את התיק השני שהוא קיבל (משרד הקליטה) לסופה לנדבר ולא ללוי אבקסיס.

אז עכשיו היא במפלגת העבודה. ישראל ביתנו, גשר, מפלגת העבודה, מה זה משנה, אם זה הסיכוי היחיד שלה להיכנס לכנסת אחרי שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות אפריל.

*  *  *

על פטרונה הפוליטי עמיר פרץ לא ארחיב, זה שהיה במפלגת העבודה, "עם אחד", "קדימה" ואז שוב מפלגת העבודה, הכל בהתאם להזדמנות הרגעית. או כמו שאמר גראוצ'ו מרקס "יש לי עקרונות, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך אין לי בעיה לשנות אותם".

*  *  *

במפלגת הימין המאוחד מחדש עומדת שקד. מדובר במפלגה דתית שלא תתיר לשקד לשיר בכנס מפלגתי למשל. מפלגה שהבסיס האידיאולוגי שלה הם רבנים הומופובים מיזוגנים. אבל אין למפלגה הזאת שום בעיה להעמיד בראשם אישה חילונית, ולה אין בעיה לעמוד בראש מפלגה שאלה עקרונותיה.

העובדה שבסופו של יום לא היה חיבור עם "עוצמה יהודית" הכהניסטית לא נבעה מהבדלים אידאולוגיים, אלא מחוסר הסכמה על מיקומו של איתמר בן גביר ברשימה הסופית.

השידוך בין שקד ל"בית היהודי" מתאפשר רק בגלל ששקד "מביאה הכי הרבה קולות" יחסית לשאר המועמדים. לשקד ולבנט לא הייתה בעיה לפרוש מ"הבית היהודי" ולחזור לשם רק בגלל שזה מה שמתאים להם עכשיו.

"הכל צפוי והרשות נתונה": אנחנו הבוחרים משתאים מול החיבורים האלה, המעברים בין המפלגות, נטישת ה"בית" הפוליטי, וגם אם אנחנו יודעים שיש סיכוי סביר שנבחרינו  יעשו זאת שוב, כנראה שנמשיך לתמוך בהם, ונאמץ את הנראטיב החדש שהם משווקים לנו. התקווה שאולי משהו בכל זאת ישתנה לטובה תמשיך לגרום לנו ללכת לקלפי גם בספטמבר הקרוב, למרות, ולא בזכות הפוליטיקאים.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים

מישעיהו ליבוביץ, דרך אהרון ידלין ועד יאיר גולן – מה משותף לאנשים שזיהו סכנות בזמן אמת? איך החברה הישראלית מגיבה למי שמרימים דגל אזהרה? ומה המחיר של עיוורון מוסרי?

*  *  *

 "אני ראיתי תהליכים היסטוריים… בתהליכים כאלה, מי שלא מזהה בזמן – משלם מחיר".

לוחם ותיק בצבא הדמוקרטיה. מזהה תהליכים, מודאג מעומק השחיתות ומזועזע מהגזענות, המשיחיות והאלימות בישראל. מייסד "הלובי לחיזוק המחנה הדמוקרטי והליברלי" - קבוצה ציבורית בפייסבוק וקהילה שהולכת וגדלה מיום ליום. כותב בקביעות בעיקר בפייסבוק על נושאים של דמוקרטיה, חברה ושיח ציבורי.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

לפני כשבועיים הכריזה חברת Wix על רכישת החברה הישראלית Base44 תמורת סכום משוער של 80 מיליון דולר. העסקה כמעט שלא זכתה לסיקור תקשורתי – ייתכן שבגלל הסכום הנמוך, יחסית לעסקאות הענק בהייטק הישראלי שהורגלנו אליהם בשנים האחרונות, וייתכן שבגלל סדר היום הביטחוני-פוליטי שמאפיל על כל מה שקורה במדינה.

אך מעבר לרכישה עצמה, מסתתרת מאחורי העסקה הזו מגמה עולמית חדשה שהגיעה גם לישראל, כזו שמערערת את המושג "סטארט־אפ" ומציגה מודל שונה – סטארט־אפ של יזם יחיד (One-Person Startup). מהפכה של ממש באופן שבו אנו תופסים מהו "יזם טכנולוגי", מהו "סטארט-אפ", ובעיקר מהו "צוות מייסדים".

רו"ח ערן גורודצקי הוא סמנכ"ל כספים במיקור חוץ בחברות קטנות ובינוניות ויועץ פיננסי.