מערכת הבחירות הנוכחית מאופיינת, כך נדמה, לא בזכות האידיאולוגיה של המפלגות השונות, אלא בעיקר ברצון העז להפיל את נתניהו והמאבק לשרידות פוליטית.
כך, למשל, שאלת ה"איחוד מול פיצול", הייתה השאלה העיקרית עד להגשה הסופית של הרשימות לוועדת הבחירות. וזו לא היתה השאלה תיאורטית בלבד, אלא הובילה לחיבורים שאם היו מספרים לנו עליהם בעבר – היינו חושבים שמדובר בפנטזיה.
כמה יכולים הפוליטיקאים להיות ציניים? להיכן נעלמה האידיאולוגיה, שהנחתה בעבר את המפלגות? איפה ההבדלים הערכיים והעקרונות שמבדילים בין המפלגות השונות?
אלא שמדובר בהתרפקות על עבר רומנטי מדומיין שלא היה כאן באמת, אלא רק בדמיונם של אנשים, שמתקשים להכיל את הריאל-פוליטיק הנוכחי. ציניות ואופורטוניזם של פוליטיקאים היו כאן תמיד.
זה קרה בעבר הרחוק עם בן גוריון, פרס ודיין בהרפתקאה של רפ"י, וזה קרה בעבר הקרוב כמו במקרה אלכס גולדפרב והמיצובישי, או "התרגיל המסריח" של פרס ו"אברשה חזור הביתה" – קריאתו המפורסמת של יצחק שמיר לאברהם שריר.
ובכל זאת, למרות הדוגמאות מהעבר, משהו בכל זאת השתנה בזמן האחרון, ואנו עדים להתפרקות כמעט מוחלטת של המושג "בית פוליטי". אותו "בית" שלא עוזבים למרות הקשיים.
רשימה זו מתמקדת בשחקנים הפוליטיים הנוכחיים שרבים מהם עברו בין מפלגות שונות, והפרו בריתות פוליטיות והבטחות לבוחרים, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לתת בהם אמון. כי אם יש משהו שעליו יכולים להסתמך הפוליטיקאים זה על הנאיביות והזיכרון הקצר של הבוחרים.
* * *
אביגדור ליברמן הוא ללא ספק הציניקן הגדול מכולם. לאו דווקא בגלל שחצה מפלגות יותר מעמיר פרץ למשל או ציפי לבני, אלא בגלל ההתהדרות העצמית שלו ש"מילה שלי זאת מילה".
ב-1999 הקים את "ישראל ביתנו" ובשנת 2,000 התמזג עם מולדת ותקומה. אצל שרון הוא היה השר לתשתיות לאומיות, התפטר וחזר שוב להיות שר. ב-2004 פוטר על ידי שרון.
בהמשך היה שר אצל אולמרט והתפטר. ואז שר אצל נתניהו ופרש. אחר כך התמזג עם הליכוד במסגרת "הליכוד ישראל ביתנו". שנתיים לאחר מכן האיחוד הזה התפרק. ואז שוב התפטר מממשלת נתניהו, ובהיותו באופוזיציה כינה את נתניהו "שקרן רמאי ונוכל".
שנה לאחר מכן כבר התמנה כשר ביטחון אצל נתניהו. ואז שוב פרש. באפריל האחרון החליט שהוא מתנגד למדינת הלכה. זה קרה אחרי שנים רבות בהן ישב בממשלות עם החרדים, על תקציביהם האדירים, ומסמס להנאתו את ה"שוויון בנטל". אכן, יש לו מילה. בילדותי קראו לזה "מילה של עמידר…"
* * *
הסיפור הנוכחי של מרצ אף הוא מעניין. אין צורך להרחיב כאן על הציניות של אהוד ברק, שפרש ממפלגת העבודה והקים את "עצמאות", רק כדי שיוכל לשבת עם נתניהו, ואז זנח את חבריו ל"עצמאות". ועכשיו חבר למרצ כדי להושיע אותנו מנתניהו.
מרצ, כמפלגה שאינה מתביישת בכך שהיא מפלגת שמאל, חברה לאדם שרחוק ממנה מאוד בדעותיו והתנהלותו האישית. זה שטבע את המושג "אין פרטנר".
אלא שהפחד מכך שלא יעברו את אחוז החסימה גרמה להם לקבל אותו בזרועות פתוחות. הגדיל מכולם עיסאווי פריג' שרק "תעודת ההכשר" שלו לברק גרמה לחתימה הסופית של כניסת ברק למרצ.
בזכות פריג' קיבלה מרצ עשרות אלפי קולות מהערבים בבחירות אפריל, וכעת פריג' הכשיר את ברק בעקבות ההתנצלות של ברק על חלקו במהומות אוקטובר. כיצד יגיבו על כך הבוחרים הערבים שבניגוד לפריג' לא סלחו לברק? ימים יגידו.
* * *
לאורלי לוי אבקסיס לא היתה שום בעיה להיות חברה במפלגתו הימנית של ליברמן וכעת לחבור למפלגת העבודה.
התירוץ של לוי אבקסיס לפרישה היה שליברמן לא התעקש על דרישות חברתיות במו"מ הקואליציוני מול נתניהו. אבל הסיבה כנראה פרוזאית ואישית יותר: ליברמן לא החשיב אותה כמספר 2 שלו, ולכן נתן את התיק השני שהוא קיבל (משרד הקליטה) לסופה לנדבר ולא ללוי אבקסיס.
אז עכשיו היא במפלגת העבודה. ישראל ביתנו, גשר, מפלגת העבודה, מה זה משנה, אם זה הסיכוי היחיד שלה להיכנס לכנסת אחרי שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות אפריל.
* * *
על פטרונה הפוליטי עמיר פרץ לא ארחיב, זה שהיה במפלגת העבודה, "עם אחד", "קדימה" ואז שוב מפלגת העבודה, הכל בהתאם להזדמנות הרגעית. או כמו שאמר גראוצ'ו מרקס "יש לי עקרונות, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך אין לי בעיה לשנות אותם".
* * *
במפלגת הימין המאוחד מחדש עומדת שקד. מדובר במפלגה דתית שלא תתיר לשקד לשיר בכנס מפלגתי למשל. מפלגה שהבסיס האידיאולוגי שלה הם רבנים הומופובים מיזוגנים. אבל אין למפלגה הזאת שום בעיה להעמיד בראשם אישה חילונית, ולה אין בעיה לעמוד בראש מפלגה שאלה עקרונותיה.
העובדה שבסופו של יום לא היה חיבור עם "עוצמה יהודית" הכהניסטית לא נבעה מהבדלים אידאולוגיים, אלא מחוסר הסכמה על מיקומו של איתמר בן גביר ברשימה הסופית.
השידוך בין שקד ל"בית היהודי" מתאפשר רק בגלל ששקד "מביאה הכי הרבה קולות" יחסית לשאר המועמדים. לשקד ולבנט לא הייתה בעיה לפרוש מ"הבית היהודי" ולחזור לשם רק בגלל שזה מה שמתאים להם עכשיו.
"הכל צפוי והרשות נתונה": אנחנו הבוחרים משתאים מול החיבורים האלה, המעברים בין המפלגות, נטישת ה"בית" הפוליטי, וגם אם אנחנו יודעים שיש סיכוי סביר שנבחרינו יעשו זאת שוב, כנראה שנמשיך לתמוך בהם, ונאמץ את הנראטיב החדש שהם משווקים לנו. התקווה שאולי משהו בכל זאת ישתנה לטובה תמשיך לגרום לנו ללכת לקלפי גם בספטמבר הקרוב, למרות, ולא בזכות הפוליטיקאים.
מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים
סקר של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן מספטמבר מראה, כי למעלה מ-60% מהציבור בישראל סבור שאם הם או בני משפחתם הקרובה ייחטפו על ידי ארגון טרור, המדינה תעשה מעט להחזירם.
פיטורי שר הביטחון יואב גלנט בזמן המלחמה, החשש שראש הממשלה ידיח גם את הרמטכ"ל וראש המוסד, וכן החשד שהתגלה לאחרונה בדבר השימוש הפסול לכאורה של לשכת ראש הממשלה במידע מסווג על מנת להשפיע על דעת הקהל נגד עסקת חטופים – מחדדים ביתר שאת את התחושה בציבור הישראלי שהמחויבות לחיי החטופים והחזרתם אינה בראש סדר היום של הממשלה הנוכחית.
פרופ' אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.
ישראל אינה מעוניינת באמת בהסכם חטופים. ייתכן שהנסיבות החדשות לאחר חיסול יחיא סנוואר הם תירוץ משכנע לכך שאין עם מי לעשות הסכם כזה. אולי עוד יתגלו פרטים כיצד נעשה שימוש על ידי גורמים מופקרים במסמכים מזויפים של חמאס כדי לטרפד עסקה.
ללא קשר לכך, בעזה אין בעל בית, רק כנופיות שמתנהלות כמו ארגון פשע. צריך לדבר עם כל אחד בנפרד אחרי שנדע מי מחזיק את החטופים. קשה לדעת. עם מי בדיוק עושים הסכם חילופין? גם אם מדובר בהסכם עם ראשי חמאס היושבים בקטאר, ראוי לבחון היטב אם יש ביכולתם לכפות על הכנופיות ומשפחות הפשע המנהלות היום את רצועת עזה לקבל אותו – ויותר מכך, להוציאו לפועל.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.
זה קרה בשבריר שנייה, אירוע מעונב, בנוי על פי כללי טקס מוקפדים ורשמיים – הפך לזירת קרב. כ-500 מוזמנים, סגל דיפלומטי בכיר בעבר ובהווה, מפקדים בכירים בצה"ל בעבר ובהווה, אישי ציבור בכירים שהוזמנו לבית גבריאל, על גדות הכנרת, כדי לציין 30 שנים לחתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן – הושלכו באחת אל זירת הלחימה הפוליטית הבוערת, על רקע מלחמת חרבות ברזל.
על הבמה ישבו אלו שהיו שם במו"מ עם ירדן, באותם ימים של גיבוש הסכם השלום ההוא, לצדו של יצחק רבין ז"ל. ביניהם ישב מנחה הפאנל אליקים רובינשטיין (שכמו תמיד מתבל את דבריו בהלצות שוברות קרח) בעברו מזכיר הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה, אלוף במיל' דני יתום, בעבר ראש המוסד ובעת ההיא המזכיר הצבאי של רבין, ראשי צוותים נוספים – ובהם האלוף במיל' עוזי דיין.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.
זה לא הגיל, זה התרגיל
שחר של יום קודם
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם