לרגל יום הטבעונות הבינלאומי החל היום, ה-1 בנובמבר, עלינו לשאול את עצמנו מספר שאלות בכל הנוגע לצער בעלי-החיים.

קל תמיד לשפוט את האחר. חלק גדול מהטבעונים נוטים לשכנע בכל מחיר את הצד השני, שלהתנזר מאכילת בשר מהווה מעשה מוסרי עילאי. גם אם אכן הדבר הוא נכון בעיניי, אינני מאמין שכך אפשר יהיה לשנות הרגלים טבועים באדם.

קל לשפוט אחרים. טבעונים רבים נוטים לשכנע את הצד השני, שהתנזרות מאכילת בשר היא מעשה מוסרי עילאי. גם אם הדבר נכון בעיניי, אינני מאמין שכך אפשר לשנות הרגלים טבועים באדם

אפשר אחרת.

בדרך כלל המפגינים לטובת בעלי-החיים מתוך כוונה טובה מעלים תמונות קשות של בעלי-חיים הסובלים סבל רב, הן בדרכם לבתי-המטבחיים והן בתוכם. תמונות אלה, קשות ככל שיהיו לצפייה, גם אם השפעתן היא משמעותית באותו רגע, לא ממש משכנעות לטווח ארוך.

הדרך המועדפת והמועילה, לפי דעתי, הינה הדרך של התבוננות פנימית עמוקה וחינוך לעליונות ערך קדושת החיים על כל פני האדמה. כפי שמלמד המקובל רבי חיים לוצאטו:

"כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו" (מסילת מישרים חלק א'ׂׂ).

מדובר קודם כל בעבודה עצמית. מטרת עבודה זו היא שכל בר-דעת, בכל פעם שיוזמן לאכול בשר או שירצה להשתמש בגופם של בעלי-חיים, יתעמק בשאלות הבאות ויקשיב לקול מצפונו:

• האם אני מודע/ת לסבל הרב הנגרם לדג או לפרה שדמם נשפך עבור תענוג רגעי?
• ואם כן, מה עלי לעשות כדי להפסיק את הסבל הזה?
• האם הייתי מוכן לעבור את אותו הסבל כבן אדם? הרי בעלי-חיים ניחנים גם במודעות וברגש כמוני.
• האם דיני השחיטה עדיין מצדיקים במאה ה-21 את מותם של בעלי-חיים שעברו התעללות רבה לכל אורך דרכם, מגידולם דרך בית-המטבחיים ועד לצלחתי?
• במה שחיטת פרה וכבש יותר מוסרית מאשר התעללות על חיות מחמד? מי היה מאפשר אכזריות כלפי חתול וכלב?
• האם מוסרי להוציא עגל שרק עתה נולד מחיק אמו כדי להפכו לעגל חלב? עגל זה כלוא בתא זעיר שאינו מאפשר לו לזוז. מטרת מניעת תזוזתו של  אותו העגל היא שלא יהיה מסוגל לפתח שרירים ולגרום לכך שבשרו יישאר רך לאכילה. האם ניתן לעצום עיניים בפני עינוי כזה?
• האם מוסרי ליהנות מביצים שהוטלו על ידי תרנגולות החיות בסביבה מוארת תמיד על מנת להכפיל את מספר הביצים?
• האם נוכל, כחברה ישראלית נאורה ומתקדמת שעיני כל העולם מופנות אליה, להשאר אדישים מול תופעה בלתי נפסקת של אכזריות כלפי בעלי-חיים? אנחנו יכולים להוות דוגמה לכל שאר מדינות העולם ולהוכיח שעם ישראל, לאור המוסר הטבעי ומסורת ישראל האוסרת על צער בעל חיים, הוא עם של חמלה השוחר חיים וצדק.

מדובר קודם כל בעבודה עצמית. מטרת עבודה זו היא שכל בר-דעת, בכל פעם שיוזמן לאכול בשר או שירצה להשתמש בגופם של בע"ח, יתעמק בכמה שאלות ויקשיב לקול מצפונו

כל אחד מאתנו מסוגל, ברגע שיענה על השאלות הנ"ל, להביא בשורה טובה לכלל האנושות, בכך שיצהיר כמה חשוב ערך החיים הגובר על כל ערך אחר. הטוב שבאדם ומימוש אידאל הטבעונות בחיינו יהפכו את החברה לטובה יותר, כפי שחזה הרב אברהם יצחק הכהן קוק:

"אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדיה האמורה בתורה וְ'יִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ' (בראשית א' ,ט" ז) איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ועבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו; חלילה לחק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה', הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, שאמר 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה'" (תהילים פ"ט, ג' – "חזון הצמחונות והשלום"- "לא הותר בשר לאדם הראשון").

בוגר מכון הציוויליזציות והשפות המזרחיות של פריז (INALCO), מלמד את התנ"ך, את שפתו, את מימד האתיקה הטמון בו ואת תולדות ישראל. חיים עלה מצרפת לארץ ב-1989. הוא טבעוני מתוך חזון לעולם טוב יותר וחולם על עידן חדש שבו העולם יבוא לתיקונו השלם. משוכנע שחזרתו של עם ישראל לארץ ישראל מבשרת על התחדשות האידיאל של אחוות-אחים, ומעודד דיאלוג פתוח בין -דתי מתוך כבוד לזולת. חיים מאמין שעל מדינת ישראל לתקן עוול היסטורי ומוסרי בכך שתכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני.

ביקורת תמיד חשובה, אבל היא גם צריכה להיות עניינית, במיוחד כאשר עולות ממנה טענות קשות.

"Encounters" (מפגשים) היא סדרה של וובינרים המתפרסמים בעמוד היוטיוב של המכון לחקר השואה, רצח עם וזיכרון של אוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט שבארה"ב ומנוהלים על ידי מנהל המכון, פרופסור אלון קונפינו.

הוובינר שאירח קונפינו ב-08.03.22, בו לקחו חלק גם פרופסור עמוס גולדברג וד"ר ראיף זריק, לא היה מהסוג הענייני. בעוד שהם תקפו את ההגדרה לאנטישמיות של IHRA (הברית הבינלאומית לזיכרון השואה) על כך שהיא "לא מאפשרת" ביקורת "לגיטימית" על ישראל, ושהיא נועדה לשמש ככלי הסברתי ישראלי, הם בעצמם לוקים בדעה משוחדת שישראל היא מדינת אפרטהייד ותומכים בתנועת ה-BDS.

בעודם תוקפים את הגדרת IHRA על כך שהיא "לא מאפשרת" ביקורת "לגיטימית" על ישראל כי היא כלי הסברתי ישראלי, הם עצמם לוקים בדעה משוחדת שישראל היא מדינת אפרטהייד ותומכים ב-BDS

פרופסור אלון קונפינו הוא היסטוריון תרבות ישראלי. כיום הוא משמש כמנהל המכון לחקר שואה, רצח עם וזיכרון, ופרופסור להיסטוריה ולימודי יהדות באוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט (UMASS).

פרופסור עמוס גולדברג הוא פרופסור חבר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, וחבר במכון המחקר ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. גולדברג עוסק בחקר השואה וזכרה מתוך הצומת שבין היסטוריה, תיאוריה ביקורתית וספרות.

הפרופסורים קונפינו וגולדברג לקחו חלק בניסוח הגדרת הצהרת ירושלים על האנטישמיות (JDA) ובחרו לדחות את ההגדרה של IHRA, המכילה חלקים מאד בעייתיים, מפני שהם משמשים כר לביטול דאגות אודות אופנים שונים של אנטישמיות במקום לעמוד אל מול האנטישמיות.

לטענתם של קונפינו וגולדברג: "רבים טוענים שההגדרה של IHRA אינה אלא מסמך המשמש את ההסברה הישראלית בהגנה על מדינת ישראל מפני כל ביקורת חריפה בעניין יחסה לפלסטינים". אך ההגדרה של IHRA לא שוללת כלל זכויות של פלסטינים ולא לוקחת צד כזה או אחר בסכסוך הישראלי פלסטיני. ה- JDA גם טוען כי חרם, ביטול השקעות וסנקציות נגד ישראל אינם בהכרח אנטישמיות. קביעה זו נועדה ככל הנראה ליצור בלבול לגבי האופי האנטישמי של תנועת החרם BDS כנגד ישראל.

ד"ר ראף זרייק שהשתתף איתם בוובניר, הוא משפטן, מומחה לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המשפט, מרצה לדיני קניין ותורת המשפט במכללה האקדמית אונו, מנהל שותף אקדמי של מרכז מינרווה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. הוא מיוזמי ומנסחי מכתב שיצא בחודש נובמבר 2020, בו קבוצה של 122 חוקרים, עיתונאים ואנשי רוח ערבים פרסמו מכתב פתוח בכמה שפות, בגנות האנטישמיות, תוך כדי שהם דוחים את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות.

לפי קונפינו וגולדברג: "רבים טוענים שההגדרה של IHRA אינה אלא מסמך המשמש את ההסברה הישראלית בהגנה על ישראל מפני כל ביקורת חריפה בעניין יחסה לפלסטינים". אך ההגדרה לא לוקחת צד בסכסוך

כפי שכבר בטח הבנתם, אחת הבעיות הגדולות בהתנגדות שלהם להגדרת ה-IHRA, היא התארים והמעמד האקדמי שלהם "שמעניקים להם סמכות" כשהם שופטים מהי ההגדרה המתאימה לאנטישמיות. זאת לצד הדעות והפעולות האנטי-ציוניות שלהם החושפות שהם אינם אובייקטיביים בסוגיה.

הפרופסור קונפינו וגולדברג חתמו על עצומה הקוראת לממשלת גרמניה לדחות החלטה המשווה BDS לאנטישמיות. המכתב גם ביקש מגרמניה להמשיך לממן ארגונים התומכים ב-BDS, ו"חושפים הפרות חמורות של החוק הבינלאומי". כחותמי העצומה וכתומכי BDS אין זה מן הנמנע שהגדרת ה-JDA  אותה ניסחו לא מחשיבה את ה-BDS כאנטישמי.

התמיכה שלהם בתנועת ה-BDS שהוקמה על ידי עומר ברגותי, אשר מתנגד לדיאלוג כלשהו בין ישראלים לפלסטינים ומטרתו היא לשים קץ לישראל – אשר יש הרואים בה אקט אנטישמי.

קונפינו וגולדברג לא עצרו שם, קונפינו עזר בכתיבת ספר וגולדברג ערך את הספר  שכותרתו "השואה והנכבה", שיוצר הקבלה בין שני האירועים, ובו טוען קונפינו כי "הנכבה" כביכול הייתה "טיהור אתני".

אלה בדיוק סוג הדברים ש-IHRA נועדה למנוע. ההשוואה הפסולה בין מדינת ישראל למשטר הנאצי מלאה באנטישמית.

פרופסור עמוס גולדברג חתם על עצומה נגד משטרת ישראל, לאחר ששוטר ישראלי הרג מחבל מתפרע שירה לעברו זיקוקים. מדובר פה על האיוולת החוזרת על עצמה של ציור מחבלים פלסטינים כשוחרי שלום "המדוכאים" על ידי המשטרה הישראלית, בעוד שברחוב הפלסטיני הם מתקבלים בכבוד מלכים.

קונפינו וגולדברג לא עצרו שם, קונפינו עזר בכתיבת ספר וגולדברג ערך את הספר  שכותרתו "השואה והנכבה", שיוצר הקבלה בין שני האירועים, ובו טוען קונפינו כי "הנכבה" כביכול הייתה "טיהור אתני"

בוובינר ד"ר ריף זריק תקף את ההגדרה של IHRA וטען שהיא אוחזת בסטנדרט כפול, שמצד אחד היא מגנה את האנטישמיות ומצד שני היא מדירה פלסטינים מהדיון השמי.

ד"ר זריק מתלונן על סמנטיקה בטענה של אפליה. אך למעשה המושג "Antisemitimus" התחיל לצוץ בגרמניה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19. חרף העובדה שהמונח אנטישמיות נוגע לכלל העמים השמיים ולעת העכשווית, הוא הפך למונח נפוץ המתאר שנאת יהודים.

אולם כפי שתאוריות שונות נמוגו או התחדשו, נראה כי האנטישמיות עברה אדפטציה ולא נעלמה מן העולם. לאחר האנטישמיות הדתית הגיעה האנטישמיות המודרנית ולאחר הקמתה של ישראל, הווירוס האנטישמי עבר אדפטציה נוספת, וריאנט חדש הקושר את ההצדקה באנטישמיות בקיומה של ישראל.

ד"ר זריק בעצמו חוטא בוובינר באמירה שישראל מבצעת טיהור אתני כלפי אוכלוסייה ערבית; השוואה לא נכונה ומסוכנת. כך הוא מצטרף לרשימה המפוקפקת של אישים וארגונים המשווים מדינת ישראל למשטר הנאצי שבגרמניה, רטוריקה שאנו עדים לה יותר ויותר ברשתות ובקמפוסים.

הם צריכים לזכור ש-IHRA אינה פועלת רק בישראל וישראל היא לא זו שיזמה אותה. IHRA פורסמה לראשונה על ידי סוכנות של האיחוד האירופי בשנת 2005, והיא נמצאת בשימוש על ידי משרד החוץ האמריקאי מאז 2010.

הארגון משמש לזיהוי של תקריות ושל גילויים אנטישמיים ברחבי העולם ולמניעתם. מ–2016 IHRA הוא ארגון בין־ממשלתי העוסק בזיכרון השואה, בחינוך בנושא השואה, אנטישמיות, וחקר השואה, ושותף לניסיונות להילחם ברציחות עם ובזוועות המוניות בעולם (חברות בו 34 מדינות, עם כ–250 מומחים, מורים ומנהלי אתרי זיכרון).

האנטישמיות עברה אדפטציה ולא נעלמה. האנטישמיות הדתית התחלפה באנטישמיות המודרנית, ולאחר הקמת ישראל, הווירוס האנטישמי עבר אדפטציה לוריאנט חדש הקושר את הצדקתו בקיומה של ישראל

ניתן לראות שמתקיים למעשה סטנדרט כפול דווקא אצל חברי הפאנל הטוענים כי ההתנגדות ל-IHRA אינה אנטישמית, אבל מי שתוקפים את הגדרת IHRA לאנטישמיות הם בעיקר תומכי תנועת ה-BDS הקוראת להחרים את ישראל.

בנוסף לכך, גם כאשר קמפיינים אנטי-ציוניים אינם כוללים תוויות אנטישמיות חד משמעיות, הם עלולים לגרום להתססה ואפילו לאלימות אנטישמית, כמו שראינו במבצע שומר החומות במאי 2021, כאשר מספר התקריות האנטישמיות זינק.

שלושת המוסקטרים של "הצדק" טוענים כי לפי IHRA כל ביקורת על ישראל נתפסת כאנטישמיות, אך לא כך הדבר. IHRA מגדירה טיעונים כאלה כאנטישמיים רק כאשר האפשרות היחידה המוצעת להקל עם הערבים והפלסטינים היא פירוק המדינה וחיסול זהותה היהודית.

אותם "מבקרים" מבקשים חופש ביטוי מוחלט לקדם את השקפת עולמם, בלי טאבו על דברי עוינות.

אך כשיש כל כך הרבה סיקור היסטורי, והוכחות חותכות על קיומם של פעילים וארגונים אנטי-ישראלים המשתמשים ברטוריקה אנטישמית, אי אפשר שלא להבחין בקשר ההדוק שבין הביקורת הלא פרופורציונלית על ישראל לבין השימוש ככלי ניגוח אנטישמי.

הבעייתיות היא שאוטוריטות אלה מנצלות את כוח השפעתן בשביל לצבוע את ההיסטוריה בנרטיב שלהם, כך ש-IHRA תאבד לגיטימציה והם יוכלו לקדם האג'נדה הפוליטית שלהם.

תום יוחאי למד מדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. רכז קמפוסים ב-CAMERA, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

שמונה שנים אלמוג ואני ביחד. ביום השמח בחיינו פחות נראה לנו נכון לדבר על ירושלים וחורבנה, והעדפנו לדבר על ההישגים שלנו כזוג. לא עשינו דווקא, בחרנו בטקס מחוץ לרבנות ממקום של חיבור עמוק ל"אנחנו". בהחלפת הטבעות התחייבתי: "אני בוחרת בך להיות לי חבר, שותף ואב ילדיי ולחיות חיי שיתוף ואהבה".

שבע שנים ביחד ושנתיים של מגורים משותפים הובילו להצעת הנישואים המרגשת במגדל השארד בלונדון. כשחזרנו מהטיול וחשבנו איזה סוג אירוע ישמח את האנשים שאנחנו אוהבים וגם אותנו, הבנו שהחופה שלנו תדגיש את האחדות בינינו. רצינו חופה שתתן גם מקום לאבות שלנו שנפטרו, מקום כחלק מסיפור שלם ולא כטרגדיה. היה לנו ברור שלקיים טקס שוויוני, אישי, שמכיל מסורת יהודית שמתאימה לנו ולמשפחותינו, זה הדבר הכי נכון.

7 שנים יחד ושנתיים מגורים משותפים הובילו להצעת הנישואים המרגשת במגדל השארד בלונדון. כשחזרנו מהטיול וחשבנו איזה אירוע ישמח את האנשים שאנחנו אוהבים ואותנו, הבנו שהחופה שלנו תדגיש את האחדות בינינו

לא רצינו אירוע "שכולם עושים", זה לא התאים לנו. היו הרבה סיבות שבעקבותיהן חשבנו שאירוע חתונה לא משמעותי עבורנו כזוג. אחת מהן הייתה הדרך הנפרדת של שני בני הזוג ברבנות לפני החופה. לא ראינו את עצמנו עושים משהו האחד בלי השנייה, בעיקר אני, שעושה את עיקר הדרך לבד (הדרכת כלה, מקווה).

גם קיום החופה האורתודוקסית עצמה לא קסם לנו. פחות נראה לנו נכון ביום השמח בחיינו לדבר על ירושלים וחורבנה, ולא לדבר על ההישגים שלנו כזוג. לכן, החלטנו לעשות תהליך של ידועים בציבור דרך מרכז "הויה", שם שמענו לראשונה על קיום חופה אלטרנטיבית.

לצד ענייני הרגש, עשינו בירור לגבי המשמעויות של לא להתחתן ברבנות, ומה ההשלכות עלינו ועל ילדינו. גילינו שאנחנו לא מופלים לרעה מזוגות נשואים, ואף זכאים לאותן זכויות.

בהקשר לילדים בעתיד, הבנו כי לכל בירוקרטיה יש פתרון (שלא מצריך נסיעות לחו"ל), וכמו שאנחנו קיבלנו חינוך ותמיכה מהמשפחה ללכת בדרכנו, כך גם הם יקבלו, ולכן זה לא הרתיע אותנו.

היו כמה מבני המשפחה שפחות אהבו את הרעיון. כשהתייעצנו על כך עם עורך הטקס הוא אמר בביטחון: "אל תדאגו, כשרואים את החופה מבינים שזו חופה לכל דבר גם אם היא לא דתית", וכך באמת היה.

היו כמה בני המשפחה שפחות אהבו את הרעיון. כשהתייעצנו על כך עם עורך הטקס הוא אמר בביטחון: "אל תדאגו, כשרואים את החופה מבינים שזו חופה לכל דבר גם אם היא לא דתית", וכך באמת היה

שילבנו בטקס שבע ברכות, שבירת כוס, והייתה לנו כתובה יפהפיה שכתבנו ביחד. החלק שהכי אהבנו היה החלפת הטבעות, שבחופה אורתודוקסית הוא מעשה קנייני, אבל אצלנו היה זה מעשה הבטחה.

ליאת  מירון ואלמוג בר-אל בטקס הנישואים של הויה – מרכז הטקסים של עמותת ישראל חופשית (צילום: טוני בנישו)

המשפט שבחרנו היה: "אני בוחרת בך להיות לי חבר, שותף ואב ילדי ולחיות חיי שיתוף ואהבה". לא רק הטקס עצמו היה מרגש ומהנה, גם הכתיבה והיצירה שלו כשבועיים קודם עם המנחה היו מרגשים ומצחיקים, והיו בשבילנו אחת החוויות היותר משמעותיות בתהליך.

מכל החופה, מה שהכי ריגש אותנו היה המקום שנתנו לאבות שלנו. בדבריו של המנחה אלינו הוא סיפר את הסיפור של הדייט הראשון שלנו, בו אלמוג הביא לי פרחים צהובים, זאת לאחר שחיפש אותם עם אביו כל אותו יום שבת. מכיוון ששום חנות לא הייתה פתוחה, הם נסעו למספר ערים עד שמצאו. כל זאת מכיוון שאבא שלו שאל אותו אם אני שווה את זה, והוא ענה שכן.

מבחינתנו לא היה מקום יותר מרגש ויותר נכון מאשר כאן להעלות את האהובים שלא אתנו, ולשזור את הנוכחות שלהם ברגע הזה. זה דבר שלעולם לא היינו מקבלים בטקס דתי.

מבחינתנו לא היה מקום יותר מרגש ויותר נכון מאשר כאן להעלות את האהובים שלא אתנו, ולשזור את הנוכחות שלהם ברגע הזה. זה דבר שלעולם לא היינו מקבלים בטקס דתי

מה שחשוב לנו להעביר לזוגות אחרים הוא, שהבחירה להתחתן בעומר, בטקס לא דתי, היא לא ממקום של "דווקא" אלא ממקום של חיבור עמוק ל"אנחנו" כזוג, למה שחשוב לנו כפרטים, למה שמשמח את המשפחות והחברים שלנו, ומתוך ראייה של איך נכון שזה יהיה – ולא איך זה צריך להיות.

ליאת מירון בר-אל, בת 26 מאיזור השרון, סטודנטית למשפטים שנה ד'. בת הזוג של אלמוג בר-אל, לו נישא בטקס של הויה - מרכז הטקסים של עמותת ישראל חופשית.