לפני כשנה מונה לראשונה שגריר ארמני בישראל, ארמן סמבטיאן. רבים הביעו שביעות רצון רבה ממינוי זה וציפו לחיזוק הקשר בין שתי המדינות, למרות שמדינת ישראל אינה מכירה עדיין באופן רשמי ברצח העם הארמני.

אך המלחמה שפרצה בין אזרבייג'ן לבין ארמניה על שאלת ריבונות חבל ארצאך טרפה את הקלפים, משום שמדינת ישראל נתפשה כשותפה פעילה לאזרבייג'ן, בכך ששלחה נשק רב למדינה שעמה כרתה ברית אסטרטגית.

לפני כשנה מונה שגריר ארמני בישראל ורבים ציפו לחיזוק הקשר בין שתי המדינות, למרות שישראל אינה מכירה רשמית ברצח העם הארמני. אך המלחמה שפרצה בין אזרבייג'ן לארמניה טרפה את הקלפים

נזכיר שבראש אזרבייג'ן עומד הרודן אילהם אלייב המכהן כבר שמונה-עשרה שנה ללא עוררין. רוב המדינות הדמוקרטיות באירופה מעדיפות לשמור על שתיקה ועל פרופיל נמוך בענין בשל אינטרסים כלכליים רבים עם אזרבייג'ן, העשירה בנפט ובגז טבעי. לאחר משלוחי הנשק לאזרבייג'ן מצד ישראל, התגובה מצד ארמניה מיהרה לבוא. כאות מחאה החזירה ארמניה את שגרירה ארמן סמבטיאן באופן מיידי.

ארמניה הודיעה כי זימנה את שגריר ארמניה בישראל ארמן סמבטיאן להתייעצויות, כמחאה על אספקת משלוחי נשק מישראל לאזרבייג'ן בעיצומה של המלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן באזור המריבה בנגורנו קרבאך. pic.twitter.com/geRNQmMj55

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) October 2, 2020

איך מדינת ישראל יכולה, נכון לעכשיו, לחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם מדינה שעמה סבל את רצח העם הראשון במאה ה-20?

הכרה רשמית של מדינת ישראל ברצח העם הארמני – לא רק שתביא לחידוש האמון בין שתי המדינות אלא תתקן עוול מוסרי והיסטורי שאין כמותו. דומני שמוטלת על שר החוץ מר יאיר לפיד המשימה ההיסטורית להושיט יד לארמניה, להביא לרגיעה בין שתי מדינותינו ולפתוח דף חדש עם המדינה שוחרת השלום.

יש להוסיף שנושא ההכרה ברצח העם הארמני אינו פוליטי אלא מוסרי. כולנו זוכרים את מילותיו של יאיר לפיד בהקשר לרצח העם הארמני:

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מרצח עם אחר, מרצח ילדיו, נשותיו, זקניו. זה לא מוסרי, זה לא הגון ויש לנו מחויבות".

אנו מחויבים להכרה ברצח העם הארמני. הגיעה העת שהממשלה תעשה את הדבר המוסרי והנכון בנושא החשוב הזה. נפגשתי כעת בכנסת עם השגריר הארמני לישראל ארמן סמבטיאן והודעתי לו שאעלה שוב להצבעה את החוק להכרה ברצח העם הארמני. pic.twitter.com/pe3C8Xa1ik

— יאיר לפיד ארכיון (@YairLapidArchiv) July 4, 2018

קריאה להכרה מדינית ברצח העם הארמני:

לכבוד מר יאיר לפיד
שר החוץ למדינת ישראל

אדון נכבד!

כאחד התומכים בהכרת רצח העם הארמני מוצא אני לנכון לפנות אליך על מנת שמדינת ישראל תעמוד  מול המחויבות המוסרית שלה. בשל כך הריני קורא לך למלא את הייעוד המוסרי וההיסטורי המוטל עליך כשר החוץ למדינת ישראל.

אנו זוכרים את אמירתך האמיצה שנאמרה ב-11.12.2017:

"הגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים, אילו היינו היום בשלטון זה מה שהיינו עושים: ישראל צריכה להודיע באופן מיידי שהיא מכירה ברצח העם הארמני ומכבדת את זכר הנספים".

הגיעה העת שמדינת ישראל תכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני ותתקן את העוול הנורא שנגרם לזיכרונם של מיליון וחצי בני העם הארמני ולצאצאיהם.

הכרה רשמית של ישראל ברצח העם הארמני – לא רק שתביא לחידוש האמון בין שתי המדינות, אלא תתקן עוול מוסרי והיסטורי שאין כמותו. על שר החוץ לפיד מוטלת המשימה ההיסטורית להושיט יד לארמניה

כיצד עמנו, עם ישראל, אוד מוצל מאש, יכול עוד לשתוק ולהכחיש באופן רשמי את אשר אירע לאחינו הארמנים שחלקם תושבי ישראל המשרתים את מדינתנו בנאמנות מלאה? אין עוד לחשוש מתגובת טורקיה. עם ישראל די חזק ברוחו ובמוסריותו כדי לגבור על מדינה שבראשה עומד רודן, המפגין עוינות כלפי מדינת ישראל הדמוקרטית.

לכן אני קורא לך ולכל ממשלת ישראל שקמה זה עתה להעלות שוב את הצעת החוק שכבר הגשת  לכנסת ב-12/25/ 2017 על מנת שה-24 לאפריל יוכר כיום רשמי לציון רצח העם הארמני. זה תלוי בך!

צעד היסטורי זה לא רק שיביא כבוד רב למדינתנו אלא גם יגרום ללא שום ספק לעוד מדינות בעולם ללכת בעקבותינו.

דפי ההיסטוריה יזכרו שפעלת כמנהיג אמיץ שקיים את דברו למען הדורות הבאים, בבחינת "נאה דורש נאה מקיים".

"צְדָקָה תְרוֹמֵם-גּוֹי" (תהילים י"ד, 34)

בכבוד רב!
חיים וייזמן

בוגר מכון הציוויליזציות והשפות המזרחיות של פריז (INALCO), מלמד את התנ"ך, את שפתו, את מימד האתיקה הטמון בו ואת תולדות ישראל. חיים עלה מצרפת לארץ ב-1989. הוא טבעוני מתוך חזון לעולם טוב יותר וחולם על עידן חדש שבו העולם יבוא לתיקונו השלם. משוכנע שחזרתו של עם ישראל לארץ ישראל מבשרת על התחדשות האידיאל של אחוות-אחים, ומעודד דיאלוג פתוח בין -דתי מתוך כבוד לזולת. חיים מאמין שעל מדינת ישראל לתקן עוול היסטורי ומוסרי בכך שתכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני.

אילו הייתי צריכה לציין את העוול הכי גדול שנעשה כלפי ציבור כלשהו בישראל, היה זה ללא ספק העוול כלפי החברה החרדית. ולא, זו לא טעות – החברה החרדית, על כל גווניה ובני גווניה, סובלת מעוול ארוך ומתמשך. עוול בו פרנסי החברה ומנהיגיה הפקיעו מידי הציבור החרדי עצמו את היכולת להחליט כמעט כל החלטה חשובה שאדם מקבל במהלך חייו על עצמו ועל משפחתו – בראש ובראשונה את ההחלטה האם ללמוד, מה ללמוד ובאיזה עיסוק לבחור.

החברה החרדית סובלת מעוול מתמשך, כשפרנסי החברה ומנהיגיה הפקיעו מידי הציבור החרדי עצמו את היכולת להחליט כמעט כל החלטה חשובה שאדם מקבל במהלך חייו על עצמו ועל משפחתו

מנהיגי החברה החרדית החליטו כי ציבור הגברים החרדי כולו יעסוק בדבר אחד ואחד בלבד – בלימוד תורה. אלא שההחלטה לנתב את הציבור החרדי כולו ללימוד תורה אין לה דבר וחצי דבר עם תורה, עם דת, עם יהדות או עם שמירת עול תורה ומצוות. לניתוב זה יש מטרה אחת: שליטה, שליטה על הציבור החרדי כולו, שליטה טוטלית.

לשליטה זו יש שני היבטים עיקריים: האחד, הצורך בשמירה על הקהילה שלהם, על אורחות חייהם, על מנהגיהם, וההיבט השני הוא כסף, הרבה כסף, כסף גדול. ומנהיגי הציבור החרדי קשרו בין שני ההיבטים הללו, באופן כמעט גאוני, כך שהאחד תלוי בשני – תלות שמבטיחה את התקיימות שני ההיבטים.

הכסף הגדול מגיע למנהיגי הציבור החרדי דרך ניתוב הציבור ללימוד התורה. מאות ישיבות, כוללים, תלמודי תורה ומוסדות חינוך חרדים קיימים במדינת ישראל ובהם לומדים מאות אלפי תלמידים ואברכים – וכל אחד מהם מתוקצב בכסף. מכאן שככל שיהיו יותר מוסדות ויותר תלמידים – יהיה יותר כסף.

אלא שעל האף הכסף הגדול, הקהילות החרדיות, ששנים מתוקצבות על ידי ממשלות ישראל כולן בתקציבים נדיבים מאוד, באופן פרדוקסלי הן דווקא מהקהילות העניות ביותר בישראל. הכסף הגדול אינו מגיע אליהן.

מנהיגיהם, רבניהם ופרנסיהם יצרו מנגנון שבו קיימת תלות בין הלימוד לבין הפרנסה. לא מדובר במנגנון הטבעי בו אדם לומד, משתלם, מתמקצע ומתפרנס מיגע כפיו, מנגנון המקובל בכל חברה, אלא במנגנון בו הלימוד מחליף את העבודה. הלימוד הוא במקום העבודה, הלימוד הוא למטרת קבלת הכסף הציבורי הגדול – זה שבעזרתו ניתן לשלוט על הקהילה – גם על ידי השארתה ענייה.

על האף הכסף הגדול, הקהילות החרדיות, ששנים מתוקצבות על ידי ממשלות ישראל כולן בתקציבים נדיבים מאוד, באופן פרדוקסלי הן דווקא מהקהילות העניות ביותר בישראל. הכסף הגדול אינו מגיע אליהן

והמנגנון המעוות הזה הוא שורש כל רע, המנגנון המעוות הזה הוביל לתופעות של לימוד תורה למראית עין בלבד, שהרי לא כל אדם יכול/רוצה/בנוי ללימוד ממושך יום אחר יום.

המנגנון המעוות הזה הביא להגדלה ולניפוח מלאכותי של מספר התלמידים, שהרי אם התקציב תלוי במספרם יש אינטרס כלכלי להגדלתו – מה שהוביל למעשי רמיה.

המנגנון המעוות הזה יצר שוק כלכלי שחור בו אלפי תלמידי ישיבות, שכאמור אינם יכולים או רוצים ללמוד אבל אינם יכולים לעבוד או עובדים בשחור – ואגב כך גם מקבלים כסף מהמדינה וגם לא משלמים מיסים.

המנגנון המעוות הזה יצר תלות של החברה החרדית בחברה החילונית העובדת ובחברה הדתית העובדת והביא לחשדנות, שלא לומר ניכור ומשטמה של ממש, בין אלה שעובדים למחייתם לבין אלה שאינם עובדים – שהרי אין אדם שאוהב להיות מנוצל. אין אדם שמרצונו יפרנס זרים לו – זה הרי מנוגד לטבע האנושי.

מנגד, בצד החרדי, כדי להצדיק את הניצול, החלו להישמע טענות כאילו שמירת הדת על ידם היא כדי לחפות על כך שהחילונים התפקרו. הטענה היא בעצם שהדתיות שלהם מגינה עלינו. הם "נהרגים באוהלה של תורה" גם עבור הציבור החילוני. טענות אלה בתורן הובילו להקצנה דתית והקצנה לאומנית.

המנגנון המעוות הזה יצר תלות של החברה החרדית בחברה החילונית והדתית העובדת והביא לחשדנות, שלא לומר ניכור ומשטמה, בין אלה שעובדים למחייתם לבין אלה שאינם עובדים

המנגנון המעוות הזה הוביל גם להגנה על מי שעושים מעשים פליליים ואף להצדקתם – כי אם אתה שומר על הקהילה שלך מכל משמר מפני החברה שבחוץ, אתה תסתיר ממנה בעיקר דברים שמציגים את הקהילה באור אפל. למשל את גילויי העריות, למשל ניצול מיני של נערים בידי רבנים, למשל ניצול מיני של נשים ונערים – רק לאחרונה התפרסמו הטענות נגד יהודה משי זהב.

והמנגנון המעוות הזה הביא לכך שמנהיגי הציבור הדתי, השומר תורה ומצוות הספרדי, זה שהתפרנס מיגע כפיו, זה שלא הדיר נשים, זה שהיה מתון בהלכותיו כלפי מי שאינם יהודים, רצו חלק בחגיגת הכסף הגדול של אחיהם האשכנזים ולכן הפכו את הציבור הזה לציבור חרדי ליטאי המתפרנס אף הוא מכסף ציבורי גדול ומבלי לעבוד. בשנות ה-80 קמה מפלגת ש"ס והמירה את דתם של היהודים הספרדים, את הלכות חייהם, את התורה ואת העבודה במודל הנצלני של החרדים האשכנזים. המודל שכאמור משיג שליטה טוטלית על הקהילה וכסף גדול – למי שעומד בראש הקהילה.

אלא שהעוול הזה, שעיוולו מנהיגי הציבור החרדי ורבניהם, חורג מעוול כלפי קהילותיהם. מדובר בעוול כלפי כלל אזרחי המדינה, אלה שגם נושאים בנטל הכלכלי ובנטל הצבאי וגם נאלצים לשמוע דברי בלע על "העגלה הריקה של החילונים".

והעוול הוא גם כלפי הדת עצמה והפיכתה מצורך של אנשים באמונה לכלי לשליטה על הציבור וכלי להתעשרות, עם רשימת רבנים, כולל הרב הראשי, שנאשמו במעשים פליליים חמורים: מצגר, פינטו, ברלנד, דרעי והרשימה עוד ארוכה.

רק בשנה האחרונה, בתקופת הקורונה, יצא לנו לחזות בכמה קל לאנשים לקבל כסף חינם ולאמץ נורמות של חיים על חשבון כסף ציבורי – כאשר הנאשם בפלילים, מטעמים פוליטיים, חילק קצבאות לאנשים (זה היה שוחד בחירות לכל דבר ועניין) ואלה העדיפו להישאר בבית, גם אם הקצבה היתה זעומה יותר מאשר השכר שהרוויחו, ולא לצאת לעבודה.

מזה שנים ארוכות שהציבור החרדי נתון בשבי פרנסיו ורבניו, וכמו בכל שבי ממושך הוא הוליד את סינדרום שטוקהולם. הציבור החרדי משתף פעולה עם פרנסיו. כמעט אין בנמצא מי שיוצא נגד המודל המעוות הזה המפקיע את המצווה הראשונה בתנ"ך "בזעת אפיך תאכל לחם". כמעט אין רבנים, כמו הרב אמסלם שעזב את ש"ס, הטוענים בריש גלי כי הציבור החרדי צריך לצאת לעבודה וצריך להתגייס לצבא. הציבור החרדי צריך להיות חלק מאזרחי מדינת ישראל בזכויות ובחובות. צריך שרק מעטים, יחידי סגולה, תורתם תהיה אומנותם.

הגיע הזמן לשחרר את הציבור החרדי מהשבי של מנהיגיו ורבניו. הגיע הזמן לשחרר את הציבור החילוני מהעול של תמיכה כלכלית בציבור זה ומהעול הצבאי. הגיע הזמן לשחרר את מדינת ישראל כולה מעול הדת – דת היא עול אישי שאדם נוטל על עצמו, הרבנות והרבנים הפכו את הדת לעול ציבורי כללי – כאמור לשם בצע כסף. הגיעה הזמן לפרק את מונופול הרבנות – אין לזה אח ורע במדינות דמוקרטיות. מנגנון עושק בחסות החוק, מנגנון שבשל בצע כסף הפך למנגנון התעמרות רשמי של המדינה באזרחיה.

הגיע הזמן לשחרר את הציבור החרדי מהשבי של מנהיגיו ורבניו. ואת הציבור החילוני מעול התמיכה כלכלית בציבור זה ומהעול הצבאי. הגיע הזמן לשחרר את המדינה מעול הדת

הציבור החרדי יכול וצריך לעבוד למחייתו ואני מנחשת שהוא משווע לכך – חוק גיוס חרדים לצה"ל יכול להיות, באופן פרדוקסלי, הכלי לשחרור החרדים משוביהם.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית, שימשה כעוזרת המחקר של הפרופ׳ אהרן ברק, במקור מחצור הגלילית.