המלחמה ב"אלימות נגד נשים" הוא אחד מדגלי המאבק הפמיניסטי, מלחמה שזוכה לתמיכה ולקונצנזוס מקיר לקיר כמעט, כי מי יכול להשאר אדיש אל מול סבלה של אשה חלשה, אסקופה נדרסת לרגלי בן זוגה הגבר האלים?

העובדות, כמו שקורה עם הרבה מדגלי הפמיניזם המגדרי, מספרות סיפור שונה במקצת.

התפישה הבינארית של הפמיניזם, הרואה בגבר תוקף ובאשה קורבן נצחי, מייחסת לאלימות נגד נשים מאפיינים שונים לחלוטין מאשר לכל סוג אלימות אחרת.

אלימות נגד נשים לפי התפיסה הזו, היא תוצר של יחסי הכוחות ההיסטוריים בין גברים ונשים. יחסי כוחות שעוצבו על ידי הפטריארכיה, שבה הגברים הלא הם "המעמד המדכא" שולטים בנשים "המעמד המדוכא" תוך כדי שימוש באלימות בשעת הצורך.

למרות שבעולם נהוג לקרוא לאלימות נגד נשים "אלימות מגדרית" שהוא כביכול מונח נייטרלי, תמיד מדובר באלימות של גברים נגד נשים, אף פעם לא להיפך ואף פעם לא באלימות של גברים נגד גברים או של נשים נגד נשים במקרים של זוגות הומוסקסואליים, כל אלה נחשבות לאלימות בתא המשפחתי.

האלימות המגדרית לפי גירסת הפמיניזם היא אחת בלבד, אלימות גברית נגד נשים, והיא תוצר של הפטריארכיה והדיכוי ההיסטורי של המין הנשי.

כל מקרה של אלימות של אשה כלפי גבר, הוא תגובה לגיטימית והגנה עצמית מפני אלימות הגבר, תגובה שזוכה לעתים לשבחים כאקט של שחרור מכבלי הפטריארכיה.

מסתבר רק שמספר רב של מחקרים סותר לחלוטין את  התאוריה הסטנדרטית של הפמיניזם.

המחקרים הפסיכולוגיים שאצטט בהמשך, לא מדברים כלל על אלימות מגדרית (או על אלימות נגד נשים) אלא על אלימות אינטימית בין בני זוג, או בראשי התיבות שלה באנגלית IPV.

הגברים, כמסתבר על פי מחקרים אלה, הם בממוצע אגרסיביים יותר מנשים כלפי זרים מאותו המין, והנשים הן אגרסיביות באותה מידה או יותר מבני זוגם הגברים בתוך מערכת היחסים איתם (בייטס ואחרים ,2014)

מאז שנות ה-70 של המאה העשרים, מחקרים רבים נוספים מגלים לנו שנשים, בדומה לגברים הן גם קורבנות וגם תוקפות במקרים של אלימות בין בני זוג (מאלו, 2019).

במטא מחקר (meta analysis) הגדול ביותר שבוצע עד היום, שכולל 580 מחקרים שונים המשווים 60 פרמטרים של סיכון בין גברים לנשים ליפול קורבן לאלימות בין בני זוג, נמצאו הבדלים משמעותיים רק בשלושה (ספנסר ואחרים, 2016). מחקר ידוע נוסף מוכיח שיש יותר דמיון מאשר הבדלים,  באלימות שמפעילים גברים ונשים בתוך מערכת זוגית (אלמקויסט ואחרים, 2014)

הדימוי של הגבר "השולט" היא אלמנט נפוץ בשיח הפמיניסטי, בעיקר כשמנסים לתת פירוש להתנהגויות שמזוהות עם אלימות נגד נשים. אבל הנשים נוטות להיות "שולטות" לא פחות, ולפי מחקרים (בייטס, 2014) הן נוטות להיות אגרסיביות פיזית ומילולית לא פחות מן הגברים על מנת ליישם את ההתנהגות השולטת.

כמו שטוען באירוניה הפסיכיאטר פבלו מאלו, כאשר גבר בודק את הטלפון הסלולרי של זוגתו כדי לראות אם היא שוחחה עם גברים אחרים, הוא מיישם את יחסי הכוחות הא-סימטריים בין הגברים לנשים, מכח הפטריארכיה כדי לשלוט בבת זוגו. אך כאשר אשה בודקת את הטלפון של בן זוגה היא עושה זאת פשוט מתוך קנאה.

רק במקרים של התנהגויות גבריות כלפי נשים, אנחנו מזעיקים את הפטריארכיה כדי לפרש התנהלות שאצל נשים, או אפילו אצל גברים בזוגיות הומוסקסואלית, אנחנו פשוט מכנים קנאה.

כולנו בני ובנות אנוש כאחד סובלים מהפרעות אישיות מסוגים שונים, נטיות דכאוניות ואובדניות, נטיות להתמכרות, התקפים פסיכוטיים ושאר תסמונות נפשיות. התאוריה הפמיניסטית מתעלמת מכל אלה כשהיא מנתחת "אלימות מגדרית" וקובעת כי הגבר פועל מתוך "שנאת נשים" באשמת הפטריארכיה. הבעיה עם התאוריה הזו, היא שאין שום ראיה שתומכת בה. יש לעומת זאת ראיות למכביר שתומכות בתיאוריה שהמוטיבציה לאלימות אצל גברים ונשים בכל גיל ומכל נטיה מינית הן זהות.

לטענת פבלו מאלו, מגוחך לחשוב שברגע שמוח הגבר נדבק בחיידק השוביניזם, הוא נעשה חסין לכל שאר גורמי האלימות, כמו קנאה למשל. גורמים אלה יהיו רלבנטיים לכל שאר סוגי האלימות הקיימים, אבל לא לאלימות נגד נשים. חיידק השוביניזם הופך את המוח הגברי לחסין מפני דכאון, הפרעות אישיות, פסיכוזה, או פוסט-טראומה, המוח השוביניסטי פועל רק על דלק הפטריארכיה.

לדעת בייטס, האלימות בין בני זוג איננה שונה במהותה מסוגים אחרים של אלימות, הוא טוען שהדרך הנכונה להבין ולנסות לטפל בה היא במסגרת טיפול כולל בתופעות אלימות, בין השאר על ידי טיפול באלימות ממנה סובלים גם גברים, שהם עדיין הנפגעים העיקריים של מקרי רצח ופשיעה.

מחקרים מוכיחים שחברה בה מתקיים שיוויון כלכלי וחברתי גדול יותר היא חברה הנוטה לפחות אלימות, כולל אלימות בין בני זוג. כל צעד להפחתת אי השיוויון החברתי הוא בהכרח גם צעד להפחתת האלימות בתוך המשפחה ולהפחתת האלימות "נגד נשים". הגברת השיווין, וחינוך לפתרון קונפליקטים ללא אלימות, הם האמצעים היחידים שהוכיחו עד כה יעילות בהפחתת אלימות.

חברות פחות אלימות, הן חברות שיש בהן פחות אלימות בתוך המשפחה, ובהכרח – פחות אלימות כלפי נשים. המאבק שלנו כחברה, נשים וגברים כאחד, חייב להיות נגד אלימות כחולי שפוגע בכולנו. חתירה לחברה שיוויונית יותר היא הדרך להפחתת אלימות, כל סוגי האלימות.

תיוג מגדר שלם כתוקפן ומגדר אחר כקורבן הוא לא רק שקרי, הוא גם מזיק, מפלג ומקטב. הגדרה מלאכותית של אלימות בין בני זוג כאלימות נגד נשים, ומיצג שווא של מקור האלימות הזו, לא מובילים לפתרון, ואולי אף מרחיקים אותו.

מקורות:

Bates, E. A., Graham‐Kevan, N., & Archer, J. (2014). Testing predictions from the male control theory of men's partner violence. Aggressive behavior, 40(1), 42-55. En http://clok.uclan.ac.uk/13400/1/13400_Bates%20et%20al.,%202014%20Testing%20predictions%20from%20male%20control%20theory.pdf

Elmquist, J., Hamel, J., Shorey, R. C., Labrecque, L., Ninnemann, A., & Stuart, G. L. (2014). Motivations for intimate partner violence in men and women arrested for domestic violence and court referred to batterer intervention programs. Partner abuse, 5(4), 359-374.

Fajnzylber, P., Lederman, D., & Loayza, N. (1998). Determinants of crime rates in Latin America and the world: an empirical assessment. The World Bank. https://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.17.6675&;rep=rep1&type=pdf

Lysova, A., Dim, E. E., & Dutton, D. (2019). Prevalence and Consequences of Intimate Partner Violence in Canada as Measured by the National Victimization Survey. Partner Abuse, 10(2), 199-221.

Malo, Pablo, Violencia de Género versus Violencia Doméstica. Una reflexión, Evolución y neurociencias, 3 de agosto de 2019 En

https://evolucionyneurociencias.blogspot.com/2019/08/violencia-de-genero-versus-violencia.html?spref=twUltima visita el 4 de agosto de 2019.

Neuding, Paulina, Sweden's Sexual Assault Crisis Presents a Feminist Paradox, Quillette, 10 de octubre 2017.

Saad, Gad. The Sad Truth 469, My Chat with Swedish Parliamentarian Hanif Bali (THE SAAD TRUTH_469), en https://www.youtube.com/watch?v=umhcTgtXl5Q, 19 de junio de 2017.

Spencer, C., Cafferky, B., & Stith, S. M. (2016). Gender differences in risk markers for perpetration of physical partner violence: Results from a meta-analytic review. Journal of family violence, 31(8), 981-984.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

הדיווחים בליל שלישי בשבוע שעבר על נפילת עוד שלושה לוחמים בעזה, הוסיפו לטראומה הכללית גם את הדיווח על עוד לוחם שהתאבד בצפון. הם, הדיווחים, נצמדו לדיווחים מהכנסת על דיל עסקת הפטור לחרדים.

אלה נצמדו לדיווחים על ההתעקשות של בנימין נתניהו על עסקה חלקית, בה שוב יופקרו החטופים לזוועות השבי במנהרות חמאס, ולאדישותו למשפחות החטופים שליוו אותו לוושינגטון ואף הצטלמו אתו, ולשלל הסרטונים הזחוחים שהוא מוציא בוקר וערב.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

שיח החירשים החילוני-חרדי הוא מהמרתקים במדינה הזו. את תירוץ ה"שירות באמצעות לימוד התורה" של החרדים אף אחד כבר לא קונה, כי גם מתווה פשרה שיגייס את אלו שלא לומדים – נדחה על-ידי הרבנים על הסף. את האמת הזו לאחרונה הם גם לא דואגים להסתיר.

החילוני התמים שנחשף לַתַּרְמִית מסיק את המסקנה – מבחינתו – המתבקשת: זה הכל סיפור על כוח ושליטה של העסקונה והאליטה הרבנית בהמון החרדי.
ובכן, טעות. זה קל מדי, שלא לומר בורות. מי שקצת מכיר, יודע שמאחורי תירוץ "לימוד התורה" לאורך השנים, הקו החרדי האמיתי ביחס למדינת ישראל – ובכלל ביחס לעולם המודרני – מושתת על עיקרון ברור ועקבי: היבדלות. זהו האתוס המכונן של האידיאולוגיה החרדית. לא להתערבב עם העולם החיצון, ובגדול כמה שאפשר להגביה את חומות הגטו – מה טוב.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.

זה לא כבש כותרות בינלאומיות, אך לאחרונה עיר הבירה של אומה שבניה נרדפו ונרצחו ברצח עם נוראי במלחמת העולם השנייה הנציחה את זכר קורבנות עם אחר שסבל גורל דומה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

ב־7 ביולי שינתה עיריית ירושלים את שמו של רחוב קטן הסמוך לשער שכם וקראה לו על שמו של אליה קהוואג'יאן – צלם ארמני שמת בשנת 1999, ואיבד את כל משפחתו במהלך רצח העם הארמני שביצעה האימפריה העות'מאנית ב־1915.

לארי לקסנר הוא עיתונאי אמריקאי ותיק, שחי בתל אביב וקריירת הדיווח שלו נפרשת על פני פורטו ריקו, הבלקנים, המזרח התיכון והקווקז הדרומי.