המלחמה ב״אלימות נגד נשים״ הוא אחד מדגלי המאבק הפמיניסטי, מלחמה שזוכה לתמיכה ולקונצנזוס מקיר לקיר כמעט, כי מי יכול להשאר אדיש אל מול סבלה של אשה חלשה, אסקופה נדרסת לרגלי בן זוגה הגבר האלים?

העובדות, כמו שקורה עם הרבה מדגלי הפמיניזם המגדרי, מספרות סיפור שונה במקצת.

התפישה הבינארית של הפמיניזם, הרואה בגבר תוקף ובאשה קורבן נצחי, מייחסת לאלימות נגד נשים מאפיינים שונים לחלוטין מאשר לכל סוג אלימות אחרת.

אלימות נגד נשים לפי התפיסה הזו, היא תוצר של יחסי הכוחות ההיסטוריים בין גברים ונשים. יחסי כוחות שעוצבו על ידי הפטריארכיה, שבה הגברים הלא הם ״המעמד המדכא״ שולטים בנשים ״המעמד המדוכא״ תוך כדי שימוש באלימות בשעת הצורך.

למרות שבעולם נהוג לקרוא לאלימות נגד נשים ״אלימות מגדרית״ שהוא כביכול מונח נייטרלי, תמיד מדובר באלימות של גברים נגד נשים, אף פעם לא להיפך ואף פעם לא באלימות של גברים נגד גברים או של נשים נגד נשים במקרים של זוגות הומוסקסואליים, כל אלה נחשבות לאלימות בתא המשפחתי.

האלימות המגדרית לפי גירסת הפמיניזם היא אחת בלבד, אלימות גברית נגד נשים, והיא תוצר של הפטריארכיה והדיכוי ההיסטורי של המין הנשי.

כל מקרה של אלימות של אשה כלפי גבר, הוא תגובה לגיטימית והגנה עצמית מפני אלימות הגבר, תגובה שזוכה לעתים לשבחים כאקט של שחרור מכבלי הפטריארכיה.

מסתבר רק שמספר רב של מחקרים סותר לחלוטין את  התאוריה הסטנדרטית של הפמיניזם.

המחקרים הפסיכולוגיים שאצטט בהמשך, לא מדברים כלל על אלימות מגדרית (או על אלימות נגד נשים) אלא על אלימות אינטימית בין בני זוג, או בראשי התיבות שלה באנגלית IPV.

הגברים, כמסתבר על פי מחקרים אלה, הם בממוצע אגרסיביים יותר מנשים כלפי זרים מאותו המין, והנשים הן אגרסיביות באותה מידה או יותר מבני זוגם הגברים בתוך מערכת היחסים איתם (בייטס ואחרים ,2014)

מאז שנות ה-70 של המאה העשרים, מחקרים רבים נוספים מגלים לנו שנשים, בדומה לגברים הן גם קורבנות וגם תוקפות במקרים של אלימות בין בני זוג (מאלו, 2019).

במטא מחקר (meta analysis) הגדול ביותר שבוצע עד היום, שכולל 580 מחקרים שונים המשווים 60 פרמטרים של סיכון בין גברים לנשים ליפול קורבן לאלימות בין בני זוג, נמצאו הבדלים משמעותיים רק בשלושה (ספנסר ואחרים, 2016). מחקר ידוע נוסף מוכיח שיש יותר דמיון מאשר הבדלים,  באלימות שמפעילים גברים ונשים בתוך מערכת זוגית (אלמקויסט ואחרים, 2014)

הדימוי של הגבר ״השולט״ היא אלמנט נפוץ בשיח הפמיניסטי, בעיקר כשמנסים לתת פירוש להתנהגויות שמזוהות עם אלימות נגד נשים. אבל הנשים נוטות להיות ״שולטות״ לא פחות, ולפי מחקרים (בייטס, 2014) הן נוטות להיות אגרסיביות פיזית ומילולית לא פחות מן הגברים על מנת ליישם את ההתנהגות השולטת.

כמו שטוען באירוניה הפסיכיאטר פבלו מאלו, כאשר גבר בודק את הטלפון הסלולרי של זוגתו כדי לראות אם היא שוחחה עם גברים אחרים, הוא מיישם את יחסי הכוחות הא-סימטריים בין הגברים לנשים, מכח הפטריארכיה כדי לשלוט בבת זוגו. אך כאשר אשה בודקת את הטלפון של בן זוגה היא עושה זאת פשוט מתוך קנאה.

רק במקרים של התנהגויות גבריות כלפי נשים, אנחנו מזעיקים את הפטריארכיה כדי לפרש התנהלות שאצל נשים, או אפילו אצל גברים בזוגיות הומוסקסואלית, אנחנו פשוט מכנים קנאה.

כולנו בני ובנות אנוש כאחד סובלים מהפרעות אישיות מסוגים שונים, נטיות דכאוניות ואובדניות, נטיות להתמכרות, התקפים פסיכוטיים ושאר תסמונות נפשיות. התאוריה הפמיניסטית מתעלמת מכל אלה כשהיא מנתחת “אלימות מגדרית״ וקובעת כי הגבר פועל מתוך ״שנאת נשים״ באשמת הפטריארכיה. הבעיה עם התאוריה הזו, היא שאין שום ראיה שתומכת בה. יש לעומת זאת ראיות למכביר שתומכות בתיאוריה שהמוטיבציה לאלימות אצל גברים ונשים בכל גיל ומכל נטיה מינית הן זהות.

לטענת פבלו מאלו, מגוחך לחשוב שברגע שמוח הגבר נדבק בחיידק השוביניזם, הוא נעשה חסין לכל שאר גורמי האלימות, כמו קנאה למשל. גורמים אלה יהיו רלבנטיים לכל שאר סוגי האלימות הקיימים, אבל לא לאלימות נגד נשים. חיידק השוביניזם הופך את המוח הגברי לחסין מפני דכאון, הפרעות אישיות, פסיכוזה, או פוסט-טראומה, המוח השוביניסטי פועל רק על דלק הפטריארכיה.

לדעת בייטס, האלימות בין בני זוג איננה שונה במהותה מסוגים אחרים של אלימות, הוא טוען שהדרך הנכונה להבין ולנסות לטפל בה היא במסגרת טיפול כולל בתופעות אלימות, בין השאר על ידי טיפול באלימות ממנה סובלים גם גברים, שהם עדיין הנפגעים העיקריים של מקרי רצח ופשיעה.

מחקרים מוכיחים שחברה בה מתקיים שיוויון כלכלי וחברתי גדול יותר היא חברה הנוטה לפחות אלימות, כולל אלימות בין בני זוג. כל צעד להפחתת אי השיוויון החברתי הוא בהכרח גם צעד להפחתת האלימות בתוך המשפחה ולהפחתת האלימות ״נגד נשים״. הגברת השיווין, וחינוך לפתרון קונפליקטים ללא אלימות, הם האמצעים היחידים שהוכיחו עד כה יעילות בהפחתת אלימות.

חברות פחות אלימות, הן חברות שיש בהן פחות אלימות בתוך המשפחה, ובהכרח – פחות אלימות כלפי נשים. המאבק שלנו כחברה, נשים וגברים כאחד, חייב להיות נגד אלימות כחולי שפוגע בכולנו. חתירה לחברה שיוויונית יותר היא הדרך להפחתת אלימות, כל סוגי האלימות.

תיוג מגדר שלם כתוקפן ומגדר אחר כקורבן הוא לא רק שקרי, הוא גם מזיק, מפלג ומקטב. הגדרה מלאכותית של אלימות בין בני זוג כאלימות נגד נשים, ומיצג שווא של מקור האלימות הזו, לא מובילים לפתרון, ואולי אף מרחיקים אותו.

מקורות:

Bates, E. A., Graham‐Kevan, N., & Archer, J. (2014). Testing predictions from the male control theory of men's partner violence. Aggressive behavior, 40(1), 42-55. En http://clok.uclan.ac.uk/13400/1/13400_Bates%20et%20al.,%202014%20Testing%20predictions%20from%20male%20control%20theory.pdf

Elmquist, J., Hamel, J., Shorey, R. C., Labrecque, L., Ninnemann, A., & Stuart, G. L. (2014). Motivations for intimate partner violence in men and women arrested for domestic violence and court referred to batterer intervention programs. Partner abuse, 5(4), 359-374.

Fajnzylber, P., Lederman, D., & Loayza, N. (1998). Determinants of crime rates in Latin America and the world: an empirical assessment. The World Bank. https://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.17.6675&;rep=rep1&type=pdf

Lysova, A., Dim, E. E., & Dutton, D. (2019). Prevalence and Consequences of Intimate Partner Violence in Canada as Measured by the National Victimization Survey. Partner Abuse, 10(2), 199-221.

Malo, Pablo, Violencia de Género versus Violencia Doméstica. Una reflexión, Evolución y neurociencias, 3 de agosto de 2019 En

https://evolucionyneurociencias.blogspot.com/2019/08/violencia-de-genero-versus-violencia.html?spref=twUltima visita el 4 de agosto de 2019.

Neuding, Paulina, Sweden’s Sexual Assault Crisis Presents a Feminist Paradox, Quillette, 10 de octubre 2017.

Saad, Gad. The Sad Truth 469, My Chat with Swedish Parliamentarian Hanif Bali (THE SAAD TRUTH_469), en https://www.youtube.com/watch?v=umhcTgtXl5Q, 19 de junio de 2017.

Spencer, C., Cafferky, B., & Stith, S. M. (2016). Gender differences in risk markers for perpetration of physical partner violence: Results from a meta-analytic review. Journal of family violence, 31(8), 981-984.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

שוחררתי מהמעצר אתמול (שישי) באחת בלילה. איך אני מרגישה אחרי המעצר? רגיל. ילדתי ארבעה ילדים בלי אפידורל, אז קטן עלי. אבל הם לא נורמלים. ניסו להלביש עלי גם תקיפת שוטר.

הגעתי אולי שתי דקות קודם כדי לעזור לעצורים, הבאתי להם מים, נתתי למישהי להחזיק לי את המגאפון, אני מדברת עם השוטרים שעמדו להיכנס לתחנת המשטרה, אני הרי מכירה אותם, ופתאום נכנסה בי שוטרת כמו פגז מתותח.

לא הבנתי מי נגד מי. רצתה לקחת את המגאפון שלי מהבחורה שהחזיקה אותו. אמרתי לה: "רגע, זה המגאפון שלי, זה לא שלה". מין הון להון, התחילה לגרור אותי.

אמרתי:  "מה את רוצה, מה את מושכת אותי?".

אומרת לי: "את עצורה".

אמרתי:  "על מה אני עצורה?".

אמרה: "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו".

אמרתי לה: "מה?! טוב, זה מעצר לא חוקי, אני עורכת דין, אני מכירה את החוקים, אני יש לי זכות לא לשתף פעולה עם מעצר לא חוקי", ונשכבתי על הכביש. אז הרימו אותי, לקחו אותי.

אמרתי להם: "תיזהרו שאני לא אקבל מכה, כי כל מכה תעלה לכם מאה אלף שקל".

אמרתי גם לשוטרת בדרך: "שתדעי לך, אני הולכת להגיש נגדך תלונה במח"ש. גם על תקיפה, גם על מעצר שווא. אני לא יודעת מאיפה הגעת אלי, אני לא יודעת מה את רוצה ממני, זה מעצר שווא".

שמו לי אזיקים כבר שם. לקחו אותי ככה, כמו שק תפוחי אדמה. שמו אותי בחדר מעצרים על הריצפה. אומרים לי: "קומי, שבי".

אמרתי: "סליחה? אני לא הגעתי לפה מרצוני. אני פה במעצר בלתי חוקי, איזוק בלתי חוקי. ואני אצא מפה רק מרצוני החופשי ועל הרגליים. אתם זרקתם אותי פה שלא מרצוני. תורידו לי את האזיקים אני אתיישב על הספסל. אם לא – לא".

שלוש שעות שכבתי על הריצפה. תאמינו לי? שמתי עליהם פס. אם לא היה רעש הייתי גם נרדמת. עברו מעלי עצירים, לחקירה, לזה, להוא, שוטרים, לא זזתי.

"קומי!", כולם התביישו, מכירים אותי, אומרים לי: "סיגלית, מה?".

אמרתי: "תשמע, אני לא יודעת למה אני פה. אין שום סיבה שאני אהיה פה. אין שום סיבה שאני אהיה עם אזיקים על הידיים. אני לא יודעת מה אתם רוצים. אני מנצלת את זכותי להביע מחאה פאסיבית על מעצר בלתי חוקי".

אז ככה שכבתי על הריצפה. ניסו להפחיד אותי: "יש חיידקים", "היה פה דם", "השתינו".

אמרתי: "אם יקרה לי משהו זה על הראש שלכם".

בסוף, אחרי שלוש שעות, שיחררו לי את האזיקים. ישבתי שם, אמרתי למפקד תחנה: "תגיד, מה זה? מה קורה? מה זה הדבר הזה?".

אמר: "לא, לפני זה יצאתי ואמרתי לכולם שאסור מגאפון".

אמרתי: "בסדר, אבל אני רק הגעתי, ראית במצלמות. חוץ מזה השוטרת שלקחה לי את המגאפון ואמרה את שמות העצורים, הייתה יכולה לבוא, להגיד 'גיברת, אמרו לך שאסור מגאפון, תסגרי אותו'. אבל אני לא יודעת בכלל במה מדובר, היא באה, לוקחת את המגאפון, מה פה קורה פה?"

אמר: "נו, טוב". שיחררו אותי. חארטה. "אם אנחנו נקרא לך את צריכה לבוא".

הוא רצה להחזיר לי את המגאפון אבל לא היה לו נעים מהשוטרים, אז אמר לי: "תבואי מחר לפני ההפגנה ותיקחי".

אני אומרת לכם: זה הזוי מה שקורה פה. היום זה קורה לנו, תאמינו לי, אנחנו לא אלימים. מחר, תראו מה עושים לאתיופים, תראו מה עושים לערבים. המשטרה חצתה את הקווים – משיקול הדעת לשמור על הסדר הציבורי ובטחון הציבור, שזה קשור לגרעין הקשה של מניעת התפרעות אלימה או חסימת כבישים – לתחום של חופש הביטוי וחופש ההפגנה. בבג"ץ, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמרה בפירוש שזה תחום לא להם.

מבחינתי מה שקרה עם המשטרה זה רק סייד אפקט – תופעת לוואי של ההתדרדרות הקשה במדרון לעבר דיקטטורה. איך זה קורה? קודם כל חיסול מוסדות דמוקרטיים. המשטרה – כולם אומרים שהיא תופרת תיקים. הפרקליטות – אותו דבר. בית המשפט העליון בתהליך חיסול. כנסת אין. ועדת שרים לחקיקה עושה מה שרוצה. אז מה נשאר, העיתונות? פחחח. יאללה. תבואו להפגנה בערב.

סיגלית קסלר היא בת לניצולי שואה. עולה חדשה. גדלה בשכונת המצוקה מורשה ברמת השרון. עתודאית. ביוכימאית, משנת 2000 עורכת דין. מייצגת הרבה פרו בונו, ממנהיגות מחאת פתח תקווה, מחאה אזרחית עממית המובלת על ידי נשים. אם ל-4, סבתא ל-2. נאמנה לבורא עולם ולמצפון שלה.

מדי כמה ימים אני נוסעת לאופקים, העיר הגדולה לעשות בה קניות. "סידורים" מה שנקרא. אופקים היא העיר הכי קרובה למושב שלי אי שם במועצה אזורית אשכול – עוטף עזה.

והאמת, אני רק מחפשת תירוצים לנסוע אליה. יש בה משהו באופקים, איזשהו קסם שאני לא יכולה להסביר. קסם שמושך אותי אליה נפשית.

אני יכולה להרחיק עוד טיפה ולהגיע לבאר שבע (או נתיבות) שבה יש הרבה יותר, והכל. באר שבע גדלה וקיבלה נפח רציני בכל תחום – חברתי, תרבותי וקולינרי- גדלה בלי עין הרע לתפארת מדינת הנגב. באמת. וזה כל כך משמח שעיר הבירה הדרומית ממלאה כמעט את כל הפונקציות עבור אזרחית סקרנית, צמאה לתרבות (ואוכל טוב) כמותי. למעט ים. אין בה ים. אבל יש בה ים אפשרויות אחרות.

אני יכולה להרחיק עוד טיפה ולהגיע לבאר שבע (או נתיבות) שבה יש הרבה יותר. אבל בואו נדבר על אופקים, העיירה עם המראה המותש, החולי והמאובק, והניחוח ששייך רק לה

אבל לא בשביל באר שבע הגעתי עד הלום, בואו נדבר על העניין שלשמו התכנסתי חגיגית – אופקים – העיירה בעלת המראה המותש, החולי והמאובק – והניחוח ששייך רק לה.

נכון, לא ניתן להתחמק מזה – התחושה היא אמיתית, תחושה שהזמן עצר בה מלכת. וכל פעם כשאני מוצאת את עצמי כותבת או מספרת על אופקים, במין דוק של עצבות, מיד החברים שלי קופצים ואומרים לי "אוי די, באמת, אופקים מתפתחת למופת, עם תנופת בניה אדירה, יש בה ראש עיר בולדוזר שמתכנן מלא פרויקטים, היא עברה מהפך אדיר, תפסיקי לקונן".

אבל אני, נשמה רומנטית, מקוננת לא מעט, לבי נכמר על העיירה-ספק-עיר הזאת. עיר או עיירה. אני תוהה. מה היא אופקים. היא מסקרנת אותי כל כך. אני יכולה למצוא את עצמי שוהה בה שעות.

רוב מי שמגיע אליה, עושה קניות בסופר, קצת בנק, קופ"ח, פיצוחים, ומיד ממהר חזרה למועצה שלנו. אני נשארת, שוהה עוד קצת. צופה. מחפשת אחר המשהו הזה לחקור, לצפות באנשים, בהתנהלות שלהם. לבדוק אם הם מאושרים. נראה שכן. לנסות להבין את הלך הרוח בה. אולי אמצא אוצר, איזו חנות שטרם גיליתי שיתאפשר לי לקנות בה, ללכת בה לאיבוד, להתרגש.

לבי נכמר על העיירה-ספק-עיר הזאת. עיר או עיירה. אני תוהה. מה היא אופקים. היא מסקרנת אותי כל כך. אני יכולה למצוא את עצמי שוהה בה שעות

לא תמצאו שם ארומה, לא סטימצקי. לא גן סיפור. המון מכולות קטנות. חנויות דחוקות וצפופות ובתוכן נערמים כלי בית, כלי ניקוי, כלי פלסטיק, סירים, מטאטאים, דליים. גומחות קטנות שיש בהן הכל. חנויות פיצוחים ותבלינים, קוקוס בתפזורת, שומשום, קטניות. אגוזים. פפריקה וכמון. והשירות הכי לבבי בעולם. הכי ביתי. הכי נגיש. בלתי אמצעי.

חרדים לצד אתיופים לצד רוסים. דתיים, לצד חילונים, עיר מתוקה, שטופת שמש, לוהטת, מוזנחת מאוד במרכזה. מטופחת יותר ברחובות העוטפים אותה. מרכז ביג אחד מינימליסטי, שאין בו חנות ספרים אחת.

ולמה שוב חנות ספרים? כי חנות ספרים מסמלת עבורי חופש. אפשרויות לצאת למסע חובק עולם גם כשפיזית אין את היכולת. העמקת ידע. ואופציה למתנה שהכי תשמח אותי. אם וכאשר. איך זה שאין באופקים חנות ספרים, בית קפה צוהל, מעוצב ומגניב לשבת בו להתפנק.

חרדים לצד אתיופים לצד רוסים. דתיים, לצד חילונים. עיר מתוקה, שטופת שמש, לוהטת, מוזנחת מאוד במרכזה. מטופחת יותר ברחובות העוטפים. מרכז ביג אחד מינימליסטי, שאין בו חנות ספרים אחת

אני יודעת את התשובה. אבל לא אשיב עליה בקול רם. נכון, יש קצת מסעדות בשרים על האש, יש פלאפל. את המקסיקני, יש את האטליז של מוטי. ושני סופרים גדולים. יש מלא מכולות. וחנויות לכלי בית. ונעליים. שתי חנויות לפיתוח תמונות. חנות לווילונות. ופוקס אחד. וסופרפארם. וחדש! נפתח ללין. ויש גם קולנוע במרכז הצעירים.

והכי הכי יש את גוזלן, גומחה פיצית שיש בה "הכל לילד" כמו שכתוב בשלט – חומרים למלאכת יד. ציוד משרדי, משחקים, צבעים ומכחולים. מין ארטא-קרביץ, אבל הרבה יותר, הרבה הרבה יותר. חוטים. ומדבקות. וניירות. ועפרונות. שם מצאתי ממלכה משלי.

אחר כך קונים במאפיה הצמודה, קצת לחמניות, בורקסים ורוגלך. אחר כך כפכפים, כי אלה שהלכתי איתם בדיוק נקרעו ואני יחפה, עם מצלמה באמצע אופקים. חנות פרחים אחת. כמה מספרות, שלושה בנקים. גורילה אחת. וטיפה גרפיטי. ואני אוהבת אותה, את אופקים. נקשרתי אליה. גם לתושבים. הם לא יודעים.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.