אתחיל בהבהרה: אני לא באמת אוהב אף אחת מהמפלגות. לא מדובר במפלגות שיש לי איתן חילוקי דעות קטנים – אבל בגדול אני יכול להצביע להן בלב שלם. אני מדבר על חילוקי דעות מהותיים – או פשוט חוסר אמון באנשים שמרכיבים אותן – שיגרמו לי לסתום את האף מאוד חזק כשאצביע בקלפי.

אני בסוף ככל הנראה כן אצביע, כי עם כל הכבוד לרצון שלי להרגיש זך וטהור, בסופו של דבר ניתקע עם מישהו כראש ממשלה, ועדיף שזה יהיה הפחות פח מביניהם. אבל, זה קשה להחליט למי להצביע. למרבה המזל, ישנה שיטה לפסול מפלגות.

קוראים לזה מסרונים. בזמן האחרון, המפלגות חזרו לשלוח לי לטלפון הודעות, בהן מוצע לי לצפות בתכנים של המפלגה, או לחתום על עצומות של המפלגה, או להצטרף לסיירת האינטרנט של המפלגה, או להשתתף בסדנת הכנת עוגות של המפלגה.

המפלגות חזרו לשלוח לי מסרונים שמציעים לצפות בתכני המפלגה, לחתום על עצומותיה, להצטרף לסיירת האינטרנט שלה, או להשתתף בסדנת הכנת עוגות שלה

טוב, את האחרון המצאתי, אבל אני די בטוח שהבאתי פה רעיון למישהו. בכל מקרה, כפי שאמר שותפו לדרך של משה פייגלין בבחירות אפריל: נחנקנו!

כלומר, כשמפלגת עוצמה כלכלית (זה דבר, היא אפילו תפסה לפייגלין את האות זין) שלחה לי מסרון בו נערך סקר לגבי היכולת של המפלגה להגיע למנדט החמישי – כשאפילו המנדט הראשון נתון בספק, אפילו אם רק קרובי המשפחה של מייסדי המפלגה ילכו להצביע – זה היה משעשע. מציק, אבל לפחות משעשע. אצל המפלגות המוכרות, זה סתם מציק.

טוב, האמת היא שלא סתם. ראשית, הטלפון הנייד שלנו, כפי שאומרים בסרט "זרים מושלמים", הוא הקופסה השחורה שלנו. החדירה הבוטה הזו אליה בשביל שאזכור שהמפלגה קיימת היא פשוט לא לעניין.

שנית, מחקרים מראים שכאשר אנחנו שומעים את צליל ההתראה בטלפון, לחלקיק שנייה סף החרדה שלנו עולה.

נכון, אני לא מדען בתחום, וגם תמיד צריך להיזהר כשמדברים על מה המדע אומר, אבל בואו נגיד שיש מחקרים שמראים שזה מה שקורה. זה גם מאוד הגיוני כשחושבים על זה. ואני לא רופא, אבל נראה לי שבסך הכל אי אפשר להאשים את העלייה הקצרה הזו בסף החרדה בתרומה לבריאותנו.

עכשיו, מן הסתם זה קורה גם עם הודעות שאנחנו כן רוצים לקבל. אבל, עם מפלגות זה שונה: מסרונים ממפלגות – אלא אם כן ביקשנו לקבל עדכונים – לא נכללות אף פעם בקטגוריית "הודעות שרוצים לקבל". הן יותר נכללות בקטגוריית "אוי אלוהים עוד פעם זה?".

חוץ מזה, אם מפלגה מעוניינת לפעול עבורי, היא יכולה להתחיל בזה שלא תעלה לי את סף החרדה לחלקיק שנייה מספר פעמים ביום.

אבל הפוליטיקאים החריגו את עצמם מחוק הספאם. לדעתם, כנראה, כשאנחנו מקבלים הודעה מפוליטיקאים, זה כמו לקבל הודעה ממישהו אהוב

ומה שהכי מחרפן בסיפור הזה, הוא שהפוליטיקאים יודעים שהספאם שלהם מעיק. איך אני יודע? כי הם אלו שעומדים מאחורי חוק הספאם, שמאפשר לתבוע חברות מסחריות, המחליטות להספים לנו את הטלפון בצורה בלתי הגיונית בלי שיהיה לנו סיי בעניין.

כלומר, הפוליטיקאים ידעו שמדובר במטרד, ואפילו הצליחו להיות מועילים לשם שינוי, ולהעביר חוק שיאפשר התמודדות עם העניין הזה.

אבל, כמובן, הפוליטיקאים החריגו את עצמם מחוק הספאם. כנראה שהם חושבים, שכשהם שולחים לנו הודעות כאלה זה לא מעצבן. לדעתם, כשאנחנו מקבלים הודעה מפוליטיקאים, זה כמו לקבל הודעה ממישהו אהוב.

ובכן, פוליטיקאים יקרים, ניוז פלאש: אף אחד לא אוהב אתכם. זה כתוב בהגדרות התפקיד שלכם. אם זה לא מתאים לכם, בפעם הבאה אל תחתמו על "קראתי והבנתי את תנאי השימוש" בלי לקרוא לעומק.

וזו לא פעם ראשונה שזה קורה, כמובן. בבחירות אפריל, מפלגת זהות הפציצה אותי במסרונים, שביקשו להילחם במסרונים שנשלחו נגדה (אותם מעולם לא קיבלתי).

בבחירות אפריל, מפלגת זהות הפציצה אותי במסרונים, שביקשו להילחם במסרונים שנשלחו נגדה (אותם מעולם לא קיבלתי).

בבחירות לרשויות המקומיות באוקטובר שעבר, קיבלתי מסרונים מהמועמדת לראשות מועצת פרדס חנה-כרכור, הגר פרי יגור. זאת, למרות שהכי קרוב שלי להגעה לפרדס חנה-כרכור היה לרדת בתחנת הרכבת קיסריה-פרדס חנה בשביל להגיע למחנה שמונים כשהייתי בטירונות (מה שדי הוציא לי את החשק לגור באזור). מזל שאני לא חבר באף מפלגה, אחרת המצב היה חמור עוד יותר.

עכשיו, יש מפלגות שלזכותן ניתן להגיד, כביכול, שהן נותנות אפשרות להסרה מרשימת התפוצה. העניין הוא שזה מאוד לא אמין. ראשית, יש מפלגה שלא אקח כרגע למחוזות השיימינג, אבל בשלושה ימים היא שלחה לי זבל משלושה משתמשים שונים. שזה, מה לעשות, משדר שכל ניסיון להסרה מרשימת התפוצה, ייתקל באיזה משתמש שלא קיבל את ההוראה.

שנית, כי גם בבחירות אפריל היו מפלגות שאפשרו, כביכול, הסרה מרשימת התפוצה. בפועל, התברר שהדבר משמש את המפלגות לדעת שמדובר במספר טלפון פעיל, שאליו אפשר לשלוח עוד הודעות. אז לכו תסמכו על מפלגה כלשהי בעניין הזה.

כמובן, הודעות הן כלי לגיטימי, בתנאים מסוימים. אפשרות אחת היא שהפוליטיקאים משחקים תחת אותם תנאים כמו החברות המסחריות. קרי, אני יכול לתבוע אותם (או לחלופין להתלונן לוועדת הבחירות) אם הם מספימים בלי לאפשר לי להתנגד.

אפשרות אחרת היא שהפוליטיקאים לא ישלחו שום הודעה בטלפון לאף אחד בלי שאני באופן יזום ביקשתי להימנות על רשימת תפוצה. כדי להפיץ אותה, אפשר לעשות פרסום מקודם ברשתות החברתיות או באתרים מסחריים.

במקרים האלו, אני נכנס ביודעין לאתרים שמתבססים על פרסומות, ולכן ככל הנראה לא אתעצבן אם אראה מודעה של פוליטיקאים במקום מודעה למוצרים שאף אחד לא מבין למה הם קיימים. אבל כשקניתי את הטלפון שלי, בשום מקום לא חתמתי שאני מוכן בכל מערכת בחירות להיות מוצף בזבל.

אז נכון, ספאם לטלפון הוא כנראה לא הסוגיה הכי בוערת על הפרק. יש דברים הרבה יותר חשובים לבדוק אצל מפלגה. נגיד, המצע שלה או האמון שניתן לתת באנשים שמרכיבים את הרשימה. וכנראה שאם הייתה מפלגה שבאמת הייתי רוצה להצביע לה, לא הייתי נותן לזה להפריע לי.

אבל מאחר שכל המפלגות הרלוונטיות עבורי לא יוצרות חשק, ומאחר שאני לא היחיד במצב הזה, הייתי שוקל במקומן אולי לא למתוח את החבל עוד יותר.

ואם יש פוליטיקאים שלא מבינים את זה, שישלחו מספר טלפון. מבטיח שחוץ מלתת אותו לרשימת התפוצה של המתחרים שלהם אני לא אעשה בו שום דבר.

אוריה בר-מאיר, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומתמחה בהיסטוריה פוליטית של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. מגיע מתחום המדיה החברתית. חובב פוליטיקה וסאטירה

ועוד סמל זוהֵר נלקח מאתנו, וקולם של המופקדים על התרבות לא נשמע, ואין לדעת אם מתוך בורות או רוע. בימי נעורי היה השם אלכסנדר תמיר מרטיט את הנפש. ביחד עם ברכה עדן, רעותו למִנעד הפסנתר, היו מזניקים ומרחיפים את הלב אל מרחבי צלילים רכובי ענן מתוק של נועם והרמוניה, וקושרים את תאוות החיים אל מרומי הקלאסיקה המוסיקלית.

חיינו היו עשירים יותר, בימים בהם לא היו מתייגים את המוסיקה הקלאסית כ"תרבות גבוהה" שיש בה טעם לפגם, מכוח טמטום החושים הכרוך במרחב השיח המבולבל, ולעיתים המרושע, של "ההתנשאות".

עוד סמל זוהֵר נלקח מאתנו, וקולם של המופקדים על התרבות לא נשמע, ואין לדעת אם מתוך בורות או רוע. בימי נעורי היה השם אלכסנדר תמיר מרטיט את הנפש

כשנותר תמיר לבדו הוסיף לשדר, בפינות חבויות של הרדיו, ניתוחים מודגמים ומרחיבי דעת ונפש של יצירות וביצועים מוסיקליים. בחיתוך דיבורו הרוסי-ליטאי היה משהו כובש שהצטרף לבקיאותו המקצועית ומעולם לא יבש.

במרחב התרבותי שבו קריאת הקרב כנגד האליטות משנה את מושאיה לבקרים,  ניטל על אדם להתנצל על שהוא מתמכר לתחכום, הן בטעמו והן בניתוח מושא הטעם. במרחב כזה, התולה בפרופסוּרה טעם של גנאי ואת האמנות הקלאסית שם ללעג, הופכים שמות כצ'כוב או בטהובן למותגים של התנשאות לשמה שאינם תלויי הקשר.

לא יעלה על דעת איש במסדרונות שנועדו לשרֵת את התרבות, אבל הפכו למנגנוני שררה וצנזורה, הנושאים את שם התרבות לשווא בשם חרושת התרבות, יציר כפיו של הקפיטליזם הדורסני, לִשעוֹת לחלל הפצוע שנפער עם הסתלקותו של עוד אחד משומרי הסף, של אש התמיד הבוערת חרישית בהיכלי האמנות הנזנחים והולכים. אתמול היה זה אלכסנדר תמיר; היום ששון סומך – ומחר?

כי הם, המגלגלים בידיהם הגסות את צרור המפתחות של מימון התרבות, מחויבותו של הממשל הדמוקרטי לאזרחי הפוליס מאז כינונו, הפכו לתגרני הצליל והמילה והמכחול, וכל עניינם לסרסר במה שהופקדו על טיפוחו על פי מדד הביקוש בשוקי הצריכה.

במרחב כזה, התולה בפרופסוּרה טעם של גנאי ואת האמנות הקלאסית שם ללעג, הופכים שמות כצ'כוב או בטהובן למותגים של התנשאות לשמה, שאינם תלויי הקשר

תלמידי מימים עָבָרו, ד"ר מיכאל מוריס-רייך, טבע בדיסרטצית הדוקטור שלו מושג יעיל ומדויק בשם "מחזאות הקניינים"; ובכך רתם את התנהלות התרבות במחוזותינו לעגלת חרושת התרבות מבית מדרשם של אדורנו, הורקהיימר וחבריהם.

יש לא מעט להתפלמס עם דיונם של אנשי אסכולת פרנקפורט בתרבות (ולא זה המקום לפתח את הפולמוס הזה), אבל הוולגריות המתחסדת שרתמה את הטעם התרבותי הרשמי, באמצעות חביות אבק השריפה של גחמות התקצוב, להבנה הגסה ביותר של הרב-תרבותיות – המירה את אש התמיד המעודנת של אמני האמת בכבשן הלוהט של חרשי מוצרי תרבות להמונים, הממחזרים את טעמם המדומה של צרכניהם.

מדומה, כי אין הוא עצמו אלא מיחזוּר הולך ומתרחב, הולך ומידרדר, של רכיבי השוּק, המתרפקים על מנעמי השמרנות וחַפים דרך כלל מכל עומק, תחכום וחידוש.

אילו היו נזכרים לומר עליו מילה, כשם שהם מקדשים את אלילי ההמון שלהם תחת כל עץ רענן, היו נתלים בלעדית אולי בלחן הפופולארי ביותר שתרם לתרבות הישראלית: "פונאר", למילותיו של קצ'רגינסקי בתרגום שלונסקי, הידוע לנו מביצועיהן של צילה דגן או חוה אלברשטיין, ולבד מערכו המוסיקלי הקיים משתלב היטב בתרבות השואה המטופחת היטב.

ובהקשר הזה של האומץ לברוח מן הפופולריות עולה – בקישור פרוע שאינני בטוח שתמיר היה מחייב אותו – זיכרון דמותו של ליאו פֶרֶה, אנרכיסט, זמר, משורר ומלחין אמיץ לב, שנטל את השאנסון הצרפתי אל קטביו הקיצוניים ביותר.

כי הם, המגלגלים בידיהם הגסות את צרור המפתחות של מימון התרבות, הפכו לתגרני הצליל והמילה והמכחול, וכל עניינם לסרסר במה שהופקדו על טיפוחו, על פי מדד הביקוש בשוקי הצריכה

גם הוא מבני טיפוחיה של הכוהנת הגדולה של השאנסון, פיאף הגדולה הקטנה. לאט לאט רחק מן השיגרה המלודית החוזרת על עצמה, לרווחת הצרכנים תאבי השינון הפזמוני המהמהם, שיעבד את שירתו לא אחת לתזמורת הקלאסית המלאה, לריחוק מן ההַביטוּס הקָליט של השאנסון, ולניסוי הסגנוני המתחדש, ויצר פואמות מוסיקליות בהן כורתות המלים והלחן בריתות סגנוניות ייחודיות.

והנה הרקויאם שלו, שבו הוא מספיד באירוניה דקה את כל מושאי המציאות היומיומית (והצרכנית) – שיאה להם השתיקה, כפי שהוא מצהיר באורח חד ופסקני בסיומה של הפואמה:

רקויאם
מלים ולחן: ליאו פֶרֶה
מצרפתית: אברהם עוז

לַמִּקְצָב הָרָפֶה שֶׁהַמָּוֶת מַסְגִּיר
לִיְגוֹן הַזְמַנִּים בֶּן מָאתַיִּם חֲרוּז
לַסְפִינָה הַמֵּתָה בַּנָּמֵל מוּל הָעִיר
לַמִּטְפַּחַת בָּהּ צוּף דִּמְעוֹתֶיךָ אָרוּז

לִסְיָח עוּל יָמִים שֶׁלֹּא רָץ עוֹד רָחוֹק
לְכִבְשָׂה חִנָּנִית בַּסַּכִּין הָאָדֹם
לַצִּפֹּור שֶׁיּוֹרֶדֶת יָדְךָ לַחֲבֹק
לְאָדָם לֹא חָמוּשׁ מוּל קָנֶה וּמַרְעֹם

לִשְׁנוֹתֶיךָ מֵאָז, הַמֵּתוֹת מִדֵּי יוֹם
לִשְׁנוֹתֶיךָ שֵׂיבָה, הַקְצוּבֹות כָּל שָׁנָה
לְאֵשׁ לַיְלָה צְרוּבַת אַהֲבָה וַחֲלוֹם
לְמִרְקַם צְלִיל קוֹלְךָ בְּקוֹלוֹת הַתְּמוּנָה

לְנִקְבֵי הַדִּקּוּר הַשּׁוֹלְטִים בַּמַּחְשֵׁב
לְשִׁדּוּר הַמַּחְשֵׁב הַשׁוֹלֵט בָּעוֹרְקִים
מְתוֹפֵף הַשּׁוֹמֵעַ אֶת הֹלֶם הַלֵּב
וּלְאֵלֶם לִבּוֹ לְרִשּׁוּם הַבּוֹדְקִים

לַיַּלְדּוֹן שֶׁתּוֹשִׁיב בַּקָּרוֹן מֵאָחוֹר
וּלְלֵיל הַבְּגִידוֹת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
לָאוֹהֵב שֶׁעָבַר וּכְבָר לֹא יַעֲבֹר
לִתְשׁוּקַת עַכְבִישִׁים בְּעָמְקֵי הַקּוּרִים

לִדְּמוּת נֶשֶׁר תָּפוּר בְּשׁוּלֵי הַמִּכְנָס
לַזְאֵב הַסָּבוּר שֶׁעֵינָיו כְּבָר גְּלוּיוֹת
לֶעָבָר הַנִּזְעָם מוּל הַזְמַן שֶׁנִּכְנָס
לָאַרְנָב שֶׁנִּגְנַב לְמֵרוֹץ מְכוֹנִיּוֹת

לְחֶמְדַּת הָעִקּוּל בּוֹ שָׁקַלְתָּ בְּרִיחָה
לַמִּסְפָּר הַנִּמְלָט בִּמְכוֹנַת הַחִשּׁוּב
לְמַבָּט כֶּלֶב נֹחַם שׁוֹפֵעַ סְלִיחָה
לְלִגְיוֹן הַכָּבוֹד שֶׁאֵלֶיךָ קָשׁוּב

לְמַשְׂכֹּרֶת רָעָב שֶׁבּוּשָׁה לְהַרְאוֹת
לַשִּׂנְאָה הָעוֹלָה מִשִּׁגְרַת הַרְדִידוּת
לַחֲצִי הַמֵּאָה הַגְּרוּעָה בַמֵּאוֹת
לְמִילִיַרְד הַטִּפְּשִׁים הַסּוֹגְדִים לַבְּדִידוּת

לְכָל אֵלֶּה דְּמָמָה

אברהם עוז הוא פרופסור אמריטוס לדרמה וספרות באוניברסיטת חיפה ובמאי בתיאטרון אלפא, ת"א. הוא חוקר שקספיר בעל שם בינלאומי, וספריו ומאמריו פורסמו בארץ ובעולם. תרגם מחזות רבים, אופרות ושירה; שימש בין השאר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטאות ת"א וחיפה, חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, וערך כתבי עת ותכניות בטלוויזיה וברדיו. יביים בקרוב את מחזהו "הר תפארת" על העלייה הראשונה ושורשי הציונות