אתחיל בהבהרה: אני לא באמת אוהב אף אחת מהמפלגות. לא מדובר במפלגות שיש לי איתן חילוקי דעות קטנים – אבל בגדול אני יכול להצביע להן בלב שלם. אני מדבר על חילוקי דעות מהותיים – או פשוט חוסר אמון באנשים שמרכיבים אותן – שיגרמו לי לסתום את האף מאוד חזק כשאצביע בקלפי.

אני בסוף ככל הנראה כן אצביע, כי עם כל הכבוד לרצון שלי להרגיש זך וטהור, בסופו של דבר ניתקע עם מישהו כראש ממשלה, ועדיף שזה יהיה הפחות פח מביניהם. אבל, זה קשה להחליט למי להצביע. למרבה המזל, ישנה שיטה לפסול מפלגות.

קוראים לזה מסרונים. בזמן האחרון, המפלגות חזרו לשלוח לי לטלפון הודעות, בהן מוצע לי לצפות בתכנים של המפלגה, או לחתום על עצומות של המפלגה, או להצטרף לסיירת האינטרנט של המפלגה, או להשתתף בסדנת הכנת עוגות של המפלגה.

המפלגות חזרו לשלוח לי מסרונים שמציעים לצפות בתכני המפלגה, לחתום על עצומותיה, להצטרף לסיירת האינטרנט שלה, או להשתתף בסדנת הכנת עוגות שלה

טוב, את האחרון המצאתי, אבל אני די בטוח שהבאתי פה רעיון למישהו. בכל מקרה, כפי שאמר שותפו לדרך של משה פייגלין בבחירות אפריל: נחנקנו!

כלומר, כשמפלגת עוצמה כלכלית (זה דבר, היא אפילו תפסה לפייגלין את האות זין) שלחה לי מסרון בו נערך סקר לגבי היכולת של המפלגה להגיע למנדט החמישי – כשאפילו המנדט הראשון נתון בספק, אפילו אם רק קרובי המשפחה של מייסדי המפלגה ילכו להצביע – זה היה משעשע. מציק, אבל לפחות משעשע. אצל המפלגות המוכרות, זה סתם מציק.

טוב, האמת היא שלא סתם. ראשית, הטלפון הנייד שלנו, כפי שאומרים בסרט "זרים מושלמים", הוא הקופסה השחורה שלנו. החדירה הבוטה הזו אליה בשביל שאזכור שהמפלגה קיימת היא פשוט לא לעניין.

שנית, מחקרים מראים שכאשר אנחנו שומעים את צליל ההתראה בטלפון, לחלקיק שנייה סף החרדה שלנו עולה.

נכון, אני לא מדען בתחום, וגם תמיד צריך להיזהר כשמדברים על מה המדע אומר, אבל בואו נגיד שיש מחקרים שמראים שזה מה שקורה. זה גם מאוד הגיוני כשחושבים על זה. ואני לא רופא, אבל נראה לי שבסך הכל אי אפשר להאשים את העלייה הקצרה הזו בסף החרדה בתרומה לבריאותנו.

עכשיו, מן הסתם זה קורה גם עם הודעות שאנחנו כן רוצים לקבל. אבל, עם מפלגות זה שונה: מסרונים ממפלגות – אלא אם כן ביקשנו לקבל עדכונים – לא נכללות אף פעם בקטגוריית "הודעות שרוצים לקבל". הן יותר נכללות בקטגוריית "אוי אלוהים עוד פעם זה?".

חוץ מזה, אם מפלגה מעוניינת לפעול עבורי, היא יכולה להתחיל בזה שלא תעלה לי את סף החרדה לחלקיק שנייה מספר פעמים ביום.

אבל הפוליטיקאים החריגו את עצמם מחוק הספאם. לדעתם, כנראה, כשאנחנו מקבלים הודעה מפוליטיקאים, זה כמו לקבל הודעה ממישהו אהוב

ומה שהכי מחרפן בסיפור הזה, הוא שהפוליטיקאים יודעים שהספאם שלהם מעיק. איך אני יודע? כי הם אלו שעומדים מאחורי חוק הספאם, שמאפשר לתבוע חברות מסחריות, המחליטות להספים לנו את הטלפון בצורה בלתי הגיונית בלי שיהיה לנו סיי בעניין.

כלומר, הפוליטיקאים ידעו שמדובר במטרד, ואפילו הצליחו להיות מועילים לשם שינוי, ולהעביר חוק שיאפשר התמודדות עם העניין הזה.

אבל, כמובן, הפוליטיקאים החריגו את עצמם מחוק הספאם. כנראה שהם חושבים, שכשהם שולחים לנו הודעות כאלה זה לא מעצבן. לדעתם, כשאנחנו מקבלים הודעה מפוליטיקאים, זה כמו לקבל הודעה ממישהו אהוב.

ובכן, פוליטיקאים יקרים, ניוז פלאש: אף אחד לא אוהב אתכם. זה כתוב בהגדרות התפקיד שלכם. אם זה לא מתאים לכם, בפעם הבאה אל תחתמו על "קראתי והבנתי את תנאי השימוש" בלי לקרוא לעומק.

וזו לא פעם ראשונה שזה קורה, כמובן. בבחירות אפריל, מפלגת זהות הפציצה אותי במסרונים, שביקשו להילחם במסרונים שנשלחו נגדה (אותם מעולם לא קיבלתי).

בבחירות אפריל, מפלגת זהות הפציצה אותי במסרונים, שביקשו להילחם במסרונים שנשלחו נגדה (אותם מעולם לא קיבלתי).

בבחירות לרשויות המקומיות באוקטובר שעבר, קיבלתי מסרונים מהמועמדת לראשות מועצת פרדס חנה-כרכור, הגר פרי יגור. זאת, למרות שהכי קרוב שלי להגעה לפרדס חנה-כרכור היה לרדת בתחנת הרכבת קיסריה-פרדס חנה בשביל להגיע למחנה שמונים כשהייתי בטירונות (מה שדי הוציא לי את החשק לגור באזור). מזל שאני לא חבר באף מפלגה, אחרת המצב היה חמור עוד יותר.

עכשיו, יש מפלגות שלזכותן ניתן להגיד, כביכול, שהן נותנות אפשרות להסרה מרשימת התפוצה. העניין הוא שזה מאוד לא אמין. ראשית, יש מפלגה שלא אקח כרגע למחוזות השיימינג, אבל בשלושה ימים היא שלחה לי זבל משלושה משתמשים שונים. שזה, מה לעשות, משדר שכל ניסיון להסרה מרשימת התפוצה, ייתקל באיזה משתמש שלא קיבל את ההוראה.

שנית, כי גם בבחירות אפריל היו מפלגות שאפשרו, כביכול, הסרה מרשימת התפוצה. בפועל, התברר שהדבר משמש את המפלגות לדעת שמדובר במספר טלפון פעיל, שאליו אפשר לשלוח עוד הודעות. אז לכו תסמכו על מפלגה כלשהי בעניין הזה.

כמובן, הודעות הן כלי לגיטימי, בתנאים מסוימים. אפשרות אחת היא שהפוליטיקאים משחקים תחת אותם תנאים כמו החברות המסחריות. קרי, אני יכול לתבוע אותם (או לחלופין להתלונן לוועדת הבחירות) אם הם מספימים בלי לאפשר לי להתנגד.

אפשרות אחרת היא שהפוליטיקאים לא ישלחו שום הודעה בטלפון לאף אחד בלי שאני באופן יזום ביקשתי להימנות על רשימת תפוצה. כדי להפיץ אותה, אפשר לעשות פרסום מקודם ברשתות החברתיות או באתרים מסחריים.

במקרים האלו, אני נכנס ביודעין לאתרים שמתבססים על פרסומות, ולכן ככל הנראה לא אתעצבן אם אראה מודעה של פוליטיקאים במקום מודעה למוצרים שאף אחד לא מבין למה הם קיימים. אבל כשקניתי את הטלפון שלי, בשום מקום לא חתמתי שאני מוכן בכל מערכת בחירות להיות מוצף בזבל.

אז נכון, ספאם לטלפון הוא כנראה לא הסוגיה הכי בוערת על הפרק. יש דברים הרבה יותר חשובים לבדוק אצל מפלגה. נגיד, המצע שלה או האמון שניתן לתת באנשים שמרכיבים את הרשימה. וכנראה שאם הייתה מפלגה שבאמת הייתי רוצה להצביע לה, לא הייתי נותן לזה להפריע לי.

אבל מאחר שכל המפלגות הרלוונטיות עבורי לא יוצרות חשק, ומאחר שאני לא היחיד במצב הזה, הייתי שוקל במקומן אולי לא למתוח את החבל עוד יותר.

ואם יש פוליטיקאים שלא מבינים את זה, שישלחו מספר טלפון. מבטיח שחוץ מלתת אותו לרשימת התפוצה של המתחרים שלהם אני לא אעשה בו שום דבר.

אוריה בר-מאיר, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומתמחה בהיסטוריה פוליטית של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. מגיע מתחום המדיה החברתית. חובב פוליטיקה וסאטירה

לאחר ליל הסדר, שרה נתניהו העלתה לעמוד האינסטגרם שלה תמונה בה היא עומדת לצד בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כששניהם אוחזים בתמונה לא גדולה עליה מוצגים פניהם של 133 החטופים בעזה.

את אותה תמונה העלה לעמוד הטוויטר ראש הממשלה נתניהו, מה שחשף את הפוטושופ חסר העכבות בו השתמשו בתמונה ש"כיכבה" בעמוד האינסטגרם של שרה. הצופה הממוצע ב"תצלום" שהעלתה "רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו", כפי שהיא רוצה שתקראו לה, עלול לחשוב ששרה נתניהו היא סטודנטית שנה א' באוניברסיטת רייכמן ולא אישה בעשור השביעי לחייה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94