חג חדש נולד. ב-28 בנובמבר מצוין בפעם הראשונה "יום הים התיכון", עליו החליטו לפני שנה שרים מ-42 המדינות החברות ב"איחוד למען הים התיכון" (UfM), במטרה להבליט מרכיבי זהות ותרבות משותפים לעמי האזור ולקדם שיתופי פעולה בין מדינות הים התיכון.

חג חדש נולד. ב-28 בנובמבר מצוין לראשונה "יום הים התיכון", עליו החליטו לפני שנה שרים מ-42 המדינות החברות ב"איחוד למען הים התיכון", כדי להבליט מרכיבי זהות ותרבות משותפים לעמי האזור

בישראל לא צפויות אומנם חגיגות לרגל המאורע, אבל כן שוררת הכרה בחשיבות הדיפלומטית הגוברת של אגן הים התיכון ובהזדמנויות שהוא מספק.

Today we mark the first (ever) #MediterraneanDay and we look at what brings us all closer together around the Mediterranean.

What does the Mediterranean mean to you?@UfMSecretariat pic.twitter.com/9ieP7uky4b

— European External Action Service – EEAS ???????? (@eu_eeas) November 28, 2021

המרחב הים תיכוני נוח לישראל. הוא משלב זהות אירופית ומזרח תיכונית כאחד, מבלי שיהיה הכרח לבחור אחת על חשבון השנייה. בשונה מהמזרח התיכון, זהו מרחב בו ישראל מנהלת יחסים עם רוב המדינות, וביכולתה לקחת בו חלק בהובלת תהליכים אזוריים. כמו כן, מדובר באזור בו ישראל יכולה לקדם אינטרסים מדיניים, כלכליים, ביטחוניים ואזרחיים גם עם מדינות ספציפיות וגם דרך מסגרות רב-לאומיות.

"יום הים התיכון" הוא הזדמנות למפות את רשימת המשימות שעומדות בפני ישראל בבואה לתכנן את צעדיה הבאים במרחב, במטרה לשפר יחסים עם מדינות באזור, להגביר ולמנף מעורבות במסגרות רב-לאומיות, ולקדם יישוב סכסוכים.

"יום הים התיכון" הוא הזדמנות למיפוי המשימות שעומדות בפני ישראל בתכנון צעדיה הבאים במרחב: שיפור יחסיה עם מדינות באזור, הגברת ומינוף מעורבות במסגרות רב-לאומיות וקידום יישוב סכסוכים

להחזיר את דרג היחסים עם טורקיה לרמת שגרירים

מאז 2018 לא מכהנים שגרירים באנקרה ובתל אביב, בשל מחאה טורקית על המצב בעזה ועל העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. בשנה האחרונה מאותתת טורקיה על רצונה בהחזרת השגרירים, אך בישראל הגיבו לכך עד לאחרונה באדישות. הסיום המוצלח של מעצר הזוג הישראלי באיסטנבול מייצר מומנטום חיובי, אותו ישראל צריכה למנף להעלאת דרג היחסים. הדבר יאפשר, בין היתר, כינון דיאלוג אסטרטגי על סוגיות אזוריות כמו איראן וסוריה והרחבת שיתופי פעולה כלכליים ואזרחיים.

לצקת תוכן חדש ביחסים החדשים עם מרוקו

היחסים עם מרוקו ייחודיים בנוף הקשרים של ישראל עם מדינות ערב. אלו קשרים שהממד האזרחי מרכזי בהם, שיש להם עומק חברתי ותרבותי ייחודי, ושהצליחו להתקיים גם בהיעדר יחסים דיפלומטיים. חידוש היחסים עם מרוקו ושדרוגם בשנה החולפת פותחים הזדמנויות חדשות לשיתופי פעולה, גם עבור ארגונים ישראלים שפועלים לקדם שינוי חברתי ושיתוף פעולה אזורי. אירגונים שיכולים למצוא בזירה החברתית השוקקת במרוקו שותפים לחילופי ידע, לפרויקטים משותפים ולהגברת יכולת השפעה.

להכניס מרכיבים אזרחיים ליחסים עם מצרים

בחודשים האחרונים ניכרת התחממות ביחסים שבין ישראל למצרים, שבאה לידי ביטוי בקשר בין המנהיגים, בנראות הציבורית של היחסים, ובשיתופי פעולה כלכליים וסביבתיים שהולכים ונרקמים. קו הטיסות שהושק בין המדינות, הורדת רמת אזהרת המסע הישראלית ביחס למצרים ומודל היחסים האזרחיים שמתהווה בין ישראל למדינות המפרץ – מייצרים הזדמנות להרחיב גם את הקשרים האזרחיים בין ישראל למצרים. ישראל צריכה לתת לכך קדימות, ולרכך את הרתיעה המצרית מכך.

בחודשים האחרונים ניכרת התחממות ביחסים שבין ישראל למצרים, שבאה לידי ביטוי בקשר בין המנהיגים, בנראות הציבורית של היחסים, ובשיתופי פעולה כלכליים וסביבתיים שהולכים ונרקמים

לפעול להסדרת הגבול הימי עם לבנון

סוגיית הגבול הימי בין ישראל ללבנון היא כלכלית בעיקרה. היא חשובה לארה"ב, שמעמידה לצורך פתרונה שליח מיוחד, ועצם העיסוק בה מאפשר ערוץ שיחות יוצא דופן בין ישראל לשכנתה מצפון. ניכר שישראל מגלה גמישות לאורך תהליך המשא ומתן, שהשלמתו בהצלחה תאפשר מינוף נוסף של מצבורי הגז בים התיכון, תסייע בשיפור המצב הכלכלי בלבנון ובכך תתרום ליציבות המדינה, ותעיד על היכולת של ישראל ולבנון לפתור מחלוקת באפיק מדיני, ולא צבאי.

לייצר הזדמנויות התקרבות לתוניסיה

ממשלת ישראל מעוניינת להרחיב את מעגל הנורמליזציה ומנסה להתקדם עם מדינות ערביות ומוסלמיות שונות. תוניסיה עדיין רחוקה מכך, אבל לאור קרבתה למרוקו שמחממת יחסים עם ישראל, המאפיינים הדמוקרטיים יותר שלה בהשוואה למדינות ערב אחרות, השותפות שלה עם האיחוד האירופי, והמורשת היהודית שם – בהחלט ראוי שישראל תחפש הזדמנויות לקשר עקיף וישיר עם תוניסיה. מודל ההתקרבות למדינות ערב אחרות, שכלל תחילה השתתפות ישראלית באירועים בינלאומיים ללא סממנים לאומיים, יכול להיות רלוונטי גם לשלבי התקרבות ראשונים בין ישראל לתוניסיה.

לייעל את פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון

שלוש שנים לאחר הקמתו, פורום הגז טרם ייצר תפוקות משמעותיות עבור ישראל. יש אומנם חשיבות רבה בעצם קיומו, בהרכב שכולל את ישראל והרשות הפלסטינית, לצד מדינות אירופיות וערביות, אך ניתן להפיק ממנו יותר. חשוב שהפורום יעסוק באנרגיות מתחדשות ולא רק בגז טבעי, שלצד הגוף המייעץ שפועל בו מטעם המגזר העסקי יוקם גוף דומה של מכונים מהחברה האזרחית, שהפורום ימונף לכדי שיח מדיני בין החברות בו ולהקמת מסגרות אזוריות נוספות שתהיינה מכלילות יותר (כולל טורקיה ולבנון), ושיוסר הווטו הפלסטיני על הצטרפות איחוד האמירויות כמשקיפה.

3 שנים לאחר הקמתו, פורום הגז טרם ייצר תפוקות משמעותיות לישראל. יש אומנם חשיבות רבה בעצם קיומו, בהרכב שכולל את ישראל והרשות הפלסטינית, לצד מדינות אירופיות וערביות, אך ניתן להפיק ממנו יותר

לממש את הזכות לתפקיד בכיר ב"איחוד למען הים התיכון"

עד לשנת 2016 כיהן ב"איחוד למען הים התיכון" סגן מזכ"ל ישראלי, פרופ' אילן חת, שהוביל שם את תחום ההשכלה הגבוהה והמחקר. מאז, לא מינתה ישראל נציג בכיר מטעמה במטה הארגון, למרות שהיא זכאית לכך ולמרות שבארגון עצמו יש עניין בכך. הסיבות היו המשבר התקציבי של משרד החוץ, שהגביל את היכולת לממן את עלות התפקיד הבכיר, וספקות בממשלה לגבי התועלת המדינית של מעורבות גבוהה יותר בארגון.

כיום, לאור השיפור במצבו הכספי של משרד החוץ והתמורות החיוביות ביחסי ישראל-ערב, גם במרחב הים תיכוני, ישראל צריכה לחדש את ייצוגה בצמרת הארגון.

 לרתום את המרחב הים תיכוני לשיפור יחסים עם הפלסטינים

מדינות הים התיכון יכולות למלא תפקיד בקידום שלום ישראלי-פלסטיני, ביחד או לחוד. מצרים, טורקיה וקפריסין, למשל, גילו כולן מעורבות בשאלת עזה. חילוקי הדעות ביניהן מקשים אומנם על עשייה משותפת, אך ייתכן שיסכימו לקחת חלק בפורום אזורי לשיפור המצב בעזה. הדבר עשוי לשרת גם את התוכנית של שר החוץ לפיד בנושא עזה. בנוסף, מרוקו מעורבת בנושא הישראלי-פלסטיני מזה שנים, וכעת יכולה להפוך למשפיעה יותר; וישראל והרשות הפלסטינית צריכות לפעול יחדיו להצטרף ל"אולימפיאדה הים תיכונית", ממנה הודרו עד כה למרות שהביעו עניין משותף להשתתף.

לקדם שותפויות רב-לאומיות ויישוב סכסוכים באזור

המדיניות המעודכנת שפרסם האיחוד האירופי השנה ביחס לים התיכון כוללת נכונות לתמוך בפרויקטים רב-אזוריים, כולל כאלה בהשתתפות ישראל ומדינות הנורמליזציה. עד כה, לא נקט האיחוד צעדים משמעותיים בכיוון זה, וישראל יכולה לקחת על עצמה להתניע מהלכים, יחד עם שותפותיה בים התיכון ובמפרץ. הדבר יוסיף נדבך נוסף לניסיון לחזק את יחסי ישראל-האיחוד האירופי. בנוסף, ישראל יכולה למלא תפקיד מוביל במהלכים ים תיכוניים ליצירת מסגרת משותפת להתמודדות עם משבר האקלים, ולגלות מעורבות במהלכי תיווך שעיקרם יישוב סכסוכים של אחרים באגן הים התיכון.

המדיניות המעודכנת שפרסם האיחוד האירופי השנה ביחס לים התיכון כוללת נכונות לתמוך בפרויקטים רב-אזוריים, כולל כאלה בהשתתפות ישראל ומדינות הנורמליזציה

הים התיכון מציב, אם כך, בפני ישראל קשת רחבה של משימות מדיניות, שמשקפות מרחב גיאוגרפי רווי הזדמנויות דיפלומטיות. מערך החוץ הישראלי, עם השפעה מדינית גוברת ועם תקציב משופר, נמצא תחת הממשלה החדשה בעמדה טובה מבעבר למימוש הזדמנויות אלו. עליו לתעדף זאת ולבצע את ההתאמות המבניות הדרושות להתנהלות במרחב הים תיכוני, בו דרות בכפיפה אחת מדינות אירופיות וערביות. שיהיה "יום הים התיכון" שמח, לנו ולשכנינו!

ד"ר נמרוד גורן הוא נשיא ומייסד מיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, מרצה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית, ומוביל בשנים האחרונות ערוצי דיאלוג מדיני עם שותפים בטורקיה.

"איזו ירידה!", אמרה לי לפני שנים עיתונאית מתחילה, בת עשרים ומשהו, בהקשר לקולגה ותיק שהיה בעבר מבכירי העורכים בעיתון. בשנים האחרונות לפני פרישתו לגמלאות הוא המיר את העריכה בכתיבת מדור שבועי, חכם וגם משעשע ובעל איכויות ספרותיות. "לא, זאת בכלל לא ירידה" הגבתי, והבחורה הופתעה מתגובתי. ספק אם יכולה הייתה לרדת לסוף דעתי.

"איזו ירידה!", אמרה לי לפני שנים עיתונאית מתחילה, בת עשרים ומשהו, בקשר לקולגה ותיק שהיה בעבר מבכירי העורכים בעיתון. בשנים האחרונות לפני פרישתו לגמלאות הוא המיר את העריכה בכתיבת מדור שבועי

עולמם של מזדקנים סמוי בדרך-כלל מעיניים צעירות. הצלחה נמדדת בעיניהם, מן הסתם, בתארים, בעמדות כוח ובמיקום גבוה בהיררכיה. אותה צעירה עדיין לא חוותה תחושות של שחיקה ומיצוי. היא וודאי לא מכירה את התחושה המדכדכת שאתה ממחזר את עצמך, שחדלת מזמן להתחדש ואתה עושה שוב ושוב עוד מאותו דבר.

המשפטנית המנוחה פרופסור רות בן-ישראל הורישה לנו דוגמה מופתית ואמיצה של התמודדות עם אותה תחושה. היא הייתה, בין השאר, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב וגם כלת פרס ישראל לחקר המשפט.

לפני כשנה הלכה לעולמה כמעט בת 89. עם פרישתה לגמלאות בשנת 2000 הייתה לפרופסור אמריטוס בפקולטה. בשנת 2005, בגיל 74, פרשה לחלוטין מכל עיסוק במשפטים ופנתה לציור ממוחשב של סיפורי המקרא. בשנים הבאות פרסמה ספרים, הציגה בתערוכות. בפרק האחרון בחייה עסקה גם בריקוד (במסגרת להקת קשישות), במוזיקה ובכתיבת שירה.

וכך היא הסבירה את ההסבה המקצועית הקיצונית:

"הרגשתי צורך עז להתחדש, להתרענן, ולהגשים את עצמי בדרך חדשה ושונה".

"חשבתי כי קיימת הסתברות לכך שעוד יעמדו לרשותי עשר עד עשרים שנות פעילות. חשתי שאינני מסוגלת להמשיך ולעסוק עוד …עשרים שנה במה שעסקתי עד כה. הרגשתי צורך עז להתחדש, להתרענן ולהגשים את עצמי בדרך חדשה ושונה. על כן החלטתי לבצע הסבה מקצועית ולפתוח דף חדש בחיי."
– פרופ' רות בן ישראל ז"ל pic.twitter.com/drqQlG0y5b

— הספרייה הלאומית (@LibraryIL) February 2, 2020

לתפנית החדה בחייה התלווה (כצפוי) קושי רגשי הכרוך, כדבריה, בוויתור על מעמדה כדמות מובילה במקצועה הקודם ובמעבר לתחתית הסולם בעיסוקה החדש. היא שקלה את היתרון שבהתחדשות – מול החיסרון שבהתחלה מחדש.

"הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון, כתבה. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש, גברו על החשש מאובדן היוקרה המעמדית".

עולמם של מזדקנים סמוי בדרך-כלל מעיניים צעירות. אותה צעירה עדיין לא חוותה תחושות שחיקה ומיצוי. היא וודאי לא מכירה את התחושה המדכדכת שאתה ממחזר את עצמך

בודדים עושים בזקנתם תפנית כה חדה, הסבה מקצועית של 180 מעלות. אבל לא מעטים מצליחים להתחדש בתחום עיסוקם הישן וליצור ניואנסים חדשים גם בגיל השלישי, וכבר נאמר שוב ושוב שיצירה היא מעיין נעורים.

העיתונאית-סופרת-מתרגמת רות בונדי המחוננת היטיבה להגדיר את טעמה וכוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים ברשימה שחיברה בהיותה בת 85 (הרשימה פורסמה לאחר מותה בגיל 94, כבר ציטטתי אותה לאחרונה, בהקשר אחר).

"שיגרה היא סתם פיהוק עד שמגיעים לזיקנה… השיגרה היא משענת, בטחון, ידידה בשעת צרה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים. הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

גם רות בונדי נרתעה ונזהרה מ"עוד מאותו דבר".

האם רוב היוצרים בכל תחומי היצירה – המדעית, הפילוסופית, הספרותית והאמנותית – דועכים בזקנתם? לא כאן המקום לדון בהרחבה בשאלה המורכבת. לפי דעה נפוצה, שיא היצירתיות צפוי בגיל 35-40. והיו מי שדימו יצירה מאוחרת לאוויר מעופש, משומש.

האם רוב היוצרים בכל תחומי היצירה – המדעית, הפילוסופית, הספרותית והאמנותית – דועכים בזקנתם? לפי דעה נפוצה, שיא היצירתיות צפוי בגיל 35-40. והיו מי שדימו יצירה מאוחרת לאוויר מעופש, משומש

לעומת זאת, מחקרים רבים הצביעו על מאפיינים ייחודיים של יצירה לעת זקנה. הבולטים שבהם: הצטמצמות המרחב החיצוני והתבוננות מעמיקה פנימה, חתירה לפשטות וחסכון בקישוטים אמנותיים, הבעה אינטנסיבית, אדישות יחסית למוסכמות האסתטיות של התקופה.

רות בונדי מראיינת את דוד בן גוריון (צילום: ויקיפדיה)

על כך כותבים ד"ר מירי ורון והפרופסור אמיר כהן-שלו בספרם (המומלץ!) "על שפע היש הנמלט – שירה בזקנה, זקנה בשירה".

ויש מי שמצליחים להתחדש אבל נתקלים במחסום של גילנות (אייג'יזם בלעז), באותה דעה קדומה המתייגת אדם בהתאם לסטריאוטיפ של גילו. כך, למשל, התקשורת כמעט לא מתייחסת לתערוכות של אמנים שהוכרו מזמן כמובילים. מבקרי אמנות מניחים, כנראה: כבר ראינו והכרנו אותם. דיינו. כבר לא מצפים למצוא באמנותם ניואנסים ועומקים חדשים.

הכרתי מקרוב את מכת הגילנות בתחום התקשורת. שחיקה, התיישנות ואיבוד רלוונטיות אכן אורבים לכל מי שעוסק בתחום התזזיתי. תוחלת החיים המקצועית של טאלנטים בטלוויזיה (ולעתים גם ברדיו) אינה עולה, במקרים רבים, על 15 שנים.

רבים מושכים ושורדים עד לפנסיה גם לאחר שכבר נשחקו, התיישנו ונהיו פתטיים. אבל יש גם מי שנדחקו ונעלמו בעודם במיטבם. לעתים קרובות זה קורה בגלל גישה סטריאוטיפית למבוגרים ותיוגם הסטריאוטיפי כארכאיים שזמנם עבר.

רבים מושכים ושורדים עד לפנסיה גם לאחר שכבר נשחקו, התיישנו ונהיו פתטיים. אבל יש גם מי שנדחקו ונעלמו בעודם במיטבם. לעתים קרובות בגלל גישה סטריאוטיפית למבוגרים ותיוגם כארכאיים שזמנם עבר

התופעה נפוצה למדי בעיתונות הדפוס. הנה, למשל, מעשה בכתבת, קולגה שלי לשעבר. היא ניחנה בכתיבה רעננה, קלילה וצבעונית כקצפת, אך חפה מוולגריות שנתפסה אז כסממן של "כתיבה צעירה". לעניות דעתי, קלילותה התאימה מאוד ל"ידיעות אחרונות". אבל בכירים העדיפו להטיל משימות על כתבים צעירים ממנה. "למה אתה דוחק אותי?" היא שאלה ישירות את רכז הכתבים. "עייפות החומר" הוא ענה חד וחלק.

האיש זכור לי כמי שהיה שקוע מאוד בגילוי כישרונות צעירים. אולי היה בזה גם עניין של אגו. הוא קיווה, מן הסתם, שהתגליות הצעירות ייזכרו לו ויירשמו על שמו. ספק אם טרח בכלל להכיר את כתיבתה הייחודית של אותה כתבת מקופחת. הלוא היא כבר התקרבה, אבוי! לגיל חמישים.

*  *  *

אני מנסה להיאחז באופטימיות ובדוגמאות מעודדות. אולי לגרש את הפחדים הנלווים להחלפת קידומת. אבל אי אפשר להתכחש כליל לאימת הזיקנה. במשך קרוב לשמונה שנים הייתי מתנדבת בעמותת "עמך" (המציעה סיוע חברתי ורגשי לניצולי שואה). זאת הייתה חוויה מאתגרת, מאלפת אבל גם מעציבה.

ומה הייתה האמירה הכי מדכאת (לטעמי) ששמעתי במהלך ההתנדבות? "זקנים, על מה יש להם לדבר?" אמרה לי בת 84. היא התאלמנה בגיל 80 אחרי 60 שנות נישואים, ומאז סבלה מכל רגע של לבד. בעידודו של בנה היחיד התחילה לבקר במתנ"ס, אבל ברחה משם במהירות. "כי מדברים שם רק על מחלות" אמרה. ואני חשבתי, מבועתת: "מה טעם בהמשך החיים כאשר אזלו כל הנושאים לשיחה ונשאר רק העיסוק במחלות?". הלוא כל פסיכולוג מתחיל יודע לומר שבגיל השלישי סם החיים הוא סקרנות. ההתעניינות במה שמעבר לצרותיך הפרטיות.

אני נזכרת במה שאמרה לי בראיון עיתונאי הפסיכולוגית והסופרת ניצה אייל ז"ל, שהרבתה לעבוד עם זקנים ולחקור את ההזדקנות והזקנה. לפני כשנתיים היא הלכה לעולמה. ההתפתחות הקוגנטיבית, כדבריה, אינה אמורה להיעצר עם הגיל. אבל יש במקומותינו תופעה מצערת מאוד. אנשים רבים מקדימים לעזוב את הראש שלהם, לעתים עוזבים אותו עשרות שנים לפני שהם עוזבים את גופם.

הסופרת והפסיכולוגית ניצה אייל ז"ל אמרה לי בראיון, שההתפתחות הקוגנטיבית אינה אמורה להיעצר עם הגיל. אך יש אנשים המקדימים לעזוב את ראשם, לעתים עשרות שנים לפני שהם עוזבים את גופם

הכרתי גם עמך חסרי השכלה ששימרו חיוניות גם בזקנתם. ובכל זאת, יש כנראה משהו באמירה התלמודית:

"תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים – חכמה נתווספה בהם, שנאמר: 'בשישים חכמה ולאורך ימים תבונה'. ועמי הארץ כל זמן שמזקינים טיפשות נתווספה בהם".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בימים האחרונים התגברו הסימנים להפשרה אפשרית במערכת היחסים בין ישראל וטורקיה. מדובר בניסיון טורקי, שמתקיים בחודשים האחרונים, כחלק ממאמץ לשפר את היחסים עם מספר מדינות באזור – מצרים, סעודיה, האמירויות וכאמור גם ישראל.

בימים האחרונים התגברו הסימנים להפשרה אפשרית במערכת היחסים בין ישראל וטורקיה. מדובר בניסיון טורקי, שמתקיים בחודשים האחרונים, כחלק ממאמץ לשפר את היחסים עם מספר מדינות באזור

דבריו של הנשיא ארדואן בדבר ביקור צפוי של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה בחודש הבא (שלא הוכחשו בישראל) מהווים את שיאה של המגמה בה חזינו בחודשים האחרונים.

׳@RTErdogan: ״בתחילת חודש פברואר, הנשיא @Isaac_Herzog צפוי לבקר בטורקיה. הביקור יסמל את תחילתו של עידן חדש ביחסי ישראל – טורקיה. אני רואה בזה כהתפתחות חיובית״ pic.twitter.com/ZtNqOydmD1

— Hay Eytan Cohen Yanarocak – חי איתן כהן ינרוג׳ק (@hayeytan) January 26, 2022

קדמו לכך, כזכור, סיומה המהיר של פרשת מעצר בני הזוג הישראלים בטורקיה, שיחות הטלפון בין הנשיא ארדואן ועמיתו הישראלי הרצוג, ושיחת הטלפון הנדירה בין שרי החוץ (הטורקי דרש בשלומו של לפיד שחלה בקורונה).

המהלכים הללו ממחישים את ההבנה באנקרה, כי עקב הבידוד הטורקי באזור, ולנוכח הארכיטקטורה האזורית המרשימה שנבנתה בעשור האחרון והקשיים מבית של ארדואן (כלכלית ופוליטית), מתבקש מאמץ לחמם את מערכות היחסים הקרירות עם מספר מדינות מפתח באזור.

באנקרה מבינים כי הבידוד הטורקי באזור, הארכיטקטורה האזורית המרשימה שנבנתה והקשיים מבית של ארדואן – מחייבים מאמץ לחימום מערכות היחסים הקרירות באזור

ההבהרה האמריקאית לפיה וושינגטון איננה תומכת בפרויקט השאפתני – East Med Pipeline –  נסכו עידוד באנקרה, שמא ניתן להסב לעברה (ודרכה) תוכניות יצוא של גז ממזרח הים התיכון.

איך ישראל צריכה להגיב? האם להיענות לחיוכים ולמסרים? ואם כן, האם בתנאים מסוימים?

ובכן, עקרונית ערוצים פתוחים עדיפים על פני היעדר דיאלוג בין הדרגים המדיניים הבכירים בשתי המדינות, ובמיוחד לנוכח מעמדה ומשקלה של מדינה כטורקיה. אולם, בשנים האחרונות נקודות המחלוקת בין המדינות העמיקו עד מאד, ואף קיבלו, בעיקר מן הצד הטורקי, ביטויים פומביים חריפים.

נשיא טורקיה ארדואן: "ישראל מדינה טרוריסטית והורגת ילדים" (AFP, צילום: AP) pic.twitter.com/i6mh7scFN6

— כאן חדשות (@kann_news) December 10, 2017

המחלוקת מתמקדת בסכסוך הישראלי–פלסטיני ובהתנהלות הטורקית מול החמאס; במקומו של האסלאם הפוליטי באזור (וממשלו של ארדואן נושא אותו בגאון); ואל מול מערכת היחסים ההדוקה שהתבססה בשנים האחרונות בין ישראל, יוון, קפריסין ומצרים, כולל סביב הקמתו של פורום הגז האזורי, שלמעשה ממחישים את "מידורה" של אנקרה ממערך הבריתות שנוצקו באזור.

בנסיבות הנוכחיות שומה על ישראל להתנהל לאורם של מספר עקרונות:

• מצבה האסטרטגי של ישראל ומרחב התמרון המדיני שלה משופרים. מבחינה זו המקח וממכר מול אנקרה צריך להתנהל בנחת ובאורך רוח.
• חימום דו השיח המדיני עם אנקרה אסור שיבוא על חשבון מערכות היחסים הקרובות והאמון הרב שהושג עם יוון וקפריסין.
• המחלוקת בסוגיה הפלסטינית תישאר בעינה, כולל האופן בו טורקיה רואה את החמאס. אולם, נוכחותם (הפעילה) של בכירי החמאס בטורקיה; הפעילות הטורקית המוגברת בירושלים; והרטוריקה החריפה (והפוגענית) כלפי ישראל (ובעיקר מצידו של הנשיא ארדואן) חייבים לקבל מענה ראוי, שישרת את האינטרסים הישראלים.
• הפוטנציאל לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה ראוי (ובלתי נמנע) שיעלה על שולחן הדיונים בין המדינות. אולם מאליו ברור, שתנאי הכרחי לדיון מעשי בהקשר זה תלוי במידת האמון שנוצרת, או משתקמת, בין שתי המדינות, ומדובר בתהליך ממושך שלא נבנה במחי כף אחת.

בשורה התחתונה, חשוב לזכור, כי מדובר במדינה מרכזית באזור, עם רלוונטיות שלה לסוגיות מרובות, שנוגעות לאינטרסים ישראליים חיוניים. מבחינה זו, אם ניתן לגשר על הפערים והמחלוקות ראוי לעשות כן, ולו בכדי לבחון האם ועד כמה ניתן לאתר מחדש מפגשי אינטרסים בין ישראל וטורקיה, שבשנים האחרונות התמסמסו. חשוב גם לזכור את היקף הסחר העשיר בין המדינות ואת הקשרים האזרחיים, התרבותיים ואף ההיסטוריים.

כמדינה מרכזית עם רלוונטיות לסוגיות שנוגעות לאינטרסים ישראליים חיוניים, ראוי לנסות לגשר על המחלוקות עם טורקיה, אם ניתן, ולו כדי לבחון מחדש מפגשי אינטרסים

ישראל מצויה, כפי שתיארנו, בצומת אסטרטגית נוחה, ומשום כך חיוני מאד לבחון בחיוב את האיתותים מאנקרה, אולם באופן שיענה על האינטרסים החיוניים שלה, ומערך היחסים המרשים שכוננה באזור בשנים האחרונות.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/